דאטה – מי ההורים שלך? [2]

מסקנת הפרק הקודם הייתה שראוי שלפחות חלק מן המידע על אדם יהיה סחיר. הפוסט הזה מאיר היבטים ישומיים של הרעיון הזה.

בפוסט הקודם הצגתי את היוזמה של מושל קליפורניה להנהיג Data Dividend, חלוקת רווחים למשתמשים על סחר בדאטה שלהם. ראינו שברמה התפיסתית הבסיסית לא ברור למי נתונים שייכים ומי צריך להרוויח מהם. לבסוף עלתה הסברה שראוי מאוד שדאטה, לפחות בחלקו, אכן יהיה משאב סחיר. נמשיך עם ההנחה הזו וננסה להתחקות אחר שיטות אפקטיביות לחלוקת רווחים בגין סחר בדאטה.

כמה זה שווה?

בואו נחשב, בממוצע ובחישוב הכי גס שיש, כמה משתמש עשוי להרוויח מדיבידנד מפייסבוק? Steven Hill מגחיך את כל הסיפור ומחשב כי אם נחלק את רווחי פייסבוק בין 2 מיליארד המשתמשים החודשיים של החברה נגיע למספר המדהים של… 7.35$ למשתמש; ובטוויטר – 2.83$. אה וגם צריך לציין שהחישובים הנ"ל משאירים את החברות בלי הכנסות, בעיה…

זה חישוב פשטני מאוד אני מודה אבל הוא משקף בעייתיות מסוימת – הליך החלוקה של הרווחים הוא מסורבל מאוד (חקיקית, אכיפתית, מנגנונית) והרווח בקצה לכל משתמש עלול להיות נמוך ביותר. ולאור זאת אפשר באמת לשאול – על מה ולמה כל הרעש?

אחרים הציעו שיטות קצת יותר מתוחכמות.

ערך שפלי ואיגודי עובדים – שני כיוונים מעניינים לחלוקת רווחים

Eric Bax במאמרו "Computing a Data Dividend" מציע להשתמש בכלי מוכר מתורת המשחקים הלא הוא- ערך Shapely.

ערך שפלי פותח על ידי… שפלי בשנות החמישים והוא משמש כפתרון לסיטואציות בהן נדרש לחלק רווחים בין שחקנים בתוך קואליציה מורכבת. כך למשל בחישוב כוחן של מפלגות בפרלמנט. או אז עולה השאלה – כיצד מחלקים את הרווחים באופן אשר משקף את התרומה של כל אחד לקבוצה מבלי לפגוע בתמריצים להצטרף לקבוצה? (אתנחתא פוליטית – מה צריך להיות התגמול של מפלגת מאזניים ישראלית שמשפיעה בחוסר פרופורציה לכמות המנדטים שלה?)

האתגר הגדול הוא שבכל קבוצה ישנם כאלו שמביאים יותר ערך לקבוצה מאחרים. נוסף על כך, אם נחלק את הרווחים לפי סדר ההצטרפות לקואליציה אנחנו עלולים להיתקע. דמיינו למשל דינאמיקה של 'הכל או כלום' שבה קואליציה מייצרת ערך רק כשהאחרון מצטרף אליה. לכאורה אותו האחרון צריך לקבל יותר, שהרי בזכותו הדיל נסגר. אך אם נפעל כך, כל אחד מהשחקנים ירצה להיות אותו האחרון בר המזל, מה שיתקע את תהליך ההצטרפות. כדי להתגבר על כך, ערך שפלי מחשב לכל שחקן ושחקן את הערך שלו תוך מיצוע כל האופציות האפשריות של סדר ההצטרפות של השחקן ובכך משמר הליך הצטרפות אובייקטיבי שאינו תלוי מיקוח בין השחקנים.

זו הצעה מעניינת כיוון שהיא מאפשרת לבחון את הערך של כל אחד ממשתפי הדאטה ולבחון מה הרווח, מתוך הסך הכולל, שצריך כל אחד ואחד להפיק מהסחר בדאטה. זה יכול להועיל כיוון שאם הנתונים שלי תורמים יותר לפלטפורמה מסוימת מאשר של חברי – מטעמי הוגנות נכון שאקבל יותר דיבידנד. יש לציין ש-Bax איננו מתיימר לפתור את כל הבעיה ומעלה בסיכום המאמר מורכבויות נוספות ומעניינות מאוד (למעוניינים, יש במאמר חישובים ונוסחאות וכן פרק Discussion מעניין).

אחרים כגון Glen Weyl הציעו להקים "Data Labour Unions". המשתמשים יתאגדו למעין איגודי עובדי-דאטה וכך כוח המיקוח שלהם יתעצם מול חברות המחזיקות במידע. הרעיון שבבסיס השיטה של Weyl הוא שהמשתמשים הפכו להיות שלא במודע עובדים (עבדים?) של הפלטפורמה. כיוון שרק בזכות המשתמשים-עובדים ומידע העתק שלהם המודל של החברות מרוויח הון, מן הראוי שהם יזכו בנתח מכובד ממנו. על פי Weyl אחד ההישגים של התאגדות יכול להיות מעבר מגלישה ה'חינמית' ברשתות החברתיות שהוא למעשה רווי פרסומות, לגלישה נקייה – והכל באמצעות מו"מ ויחסי כוחות שווים.

[[למי שעולות אסוציאציות קומוניסטיות-מהפכניות, בעלי הון-פרולטריון, זה לא סתם – אבל בזה נעמיק יותר בפעם אחרת.]]

תנו כבוד לפועל אמיתי, בחור לעניין, לא כמו פועלי-הדאטה הבוהים במסכים

סוג של סיכום – כסף תמורת פרטיות?

בפוסט הזה ובקודם לו נגענו בקצה קצהן של שאלות "האם סחירות של דאטה?" ו"איך סחירות של דאטה?" גם יחד והארנו את מורכבויות הרעיון. לסיכום שני הפוסטים אני רוצה להתעכב על הרעיון על פיו אדם יפיק הכנסה ממכירת דאטה שלו ולציין את הסיבות שבגללן לא לגמרי נוח לי איתו.

הרבה מהחברות אנושית, המודרניות יותר והפחות, עסקו בניסיון להגדיר את היחס שבין אדם לקניינו ובסימון גבולות ומגבלות על סחירות וזכויות קנייניות. דוגמאות: אסור לי למכור את איברי הגוף שלי מבחינה חוקית, על זכויות קנייניות ביחס לנכסים מסוימים חלות מגבלות, כגון סחירותה המוגבלת של חלקת קבר. כלומר – גם כשמשהו שייך לך לכאורה, מוטלות הגבלות על היכולת לסחור בו מכל מיני סיבות ("ערכיות" למשל). מטבע הדברים זו שאלה רלוונטית גם בעניין הדאטה.

תחושתי היא ששוק שבו הכל אפשרי, כל הדאטה סחיר ותלוי אך ורק בביקוש-היצע, הוא בעייתי. האם ראוי שבני אדם ימכרו נתונים אודות נטיותיהם המיניות, מגדרם או שייכותם האתנית לכל המרבה במחיר? יש את בעיית ההסכמה – גם אדם אשר מסכים מרצונו החופשי למכירת פרטים אינטימיים נמצא תמיד בפער ביחס להשלכות שליליות פוטנציאליות של הסכמתו. נוסף על כך, הגם שלאדם X זה לא מפריע, מציאות כזו משנה יסודות חברתיים עמוקים, למשל בגבולות הפרטיות, ועשויה להשפיע לרעה גם על אינדיבידואל Y, ולו רק בשל הרף הקלוקל החדש שהוצב. לנו כחברה אנושית יש מקום להציב אידיאל מסוים של פרטיות, של מותר-אסור, לפעמים גם במחיר של פטרנליזם מה. לכל מי שעשוי להתקומם מול הרעיון הזה, אענה שיש מספיק דוגמאות מכל תחומי הקיום שלנו שמוסדרים או מוגבלים בדרכים כאלו ואחרות, ולכן זה לא רעיון זר או מופרך לטעמי.

ויקטור הוגו. פנטין, דמות מ"עלובי החיים", מכרה שיניים ושיער בעת צרה. מקור: ויקיפדיה

במובן מסוים ובהפוך על הפוך ייתכן שחלוקת Data Dividend תתברר ככדאית דווקא לחברות הענק, בהגבירה את הלגיטימציה של השיח הממוני על פני שיח הפרטיות. החברות יוכלו לטעון כי המשתמש הוא שויתר מרצונו החופשי, ועוד תמורת תגמול (!), על נתוניו הפרטיים.

כן! אנשים צריכים לדעת טוב יותר מי משתמש בדאטה עליהם, איך, למי הוא נמכר, ועוד. אך האם Data Dividend הוא הפיתרון הנכון? החשש שלי הוא שייווצר שוק ללא אמות מידה של ראוי ורצוי, שבו אנשים יתחילו 'למכור את עצמם'. נגלה שהזכות לפרטיות, המוכרת כזכות יסוד חוקתית בעולם המערבי, תתערער ותוחלף בשיטה שבה פרטיות תימכר כמוצר תמורת הכנסה. זה יפגע גם בקבוצות מוחלשות שבמרדף אחר מקורות הכנסה נוספים תהיינה מוכנות לוותר על הרבה פרטיות. ושוב, מצטער על הפטרנליזם שבטח מפריע לחלק מהקוראים, אבל כללים כלשהם כן צריכים להישמר בתחום הזה.

אני לא נגד לחשב את הערך של המידע שאני מפזר ואפילו שתהיה אפשרות לסחור בו ואכן צריך להיזהר ממהלכים הפוגעים בחירות, בקידמה ובחדשנות. אבל אני חושב שלא משנה לאן הרעיון של  Data Dividend יתגלגל לו, נדרש יהיה לבחון מה אמות המידה והמגבלות הנכונות.

2 תגובות בנושא ״דאטה – מי ההורים שלך? [2]"

  1. הערה לגבי ערך שפלי

    במהלך כתיבת הפוסט דנו בנקודה להלן, אבל החלטנו לפרסם בתור תגובה ולא חלק מהטקסט בגלל אורך הטקסט.

    גישת ערך שפלי נוגעת בשאלה מעניינת, איך יתחלקו הרווחים בין כלל "נותני" הדאטה. אך היא איננה מספקת פתרון לחלוקה בין נותני הדאטה לבעל הפלטפורמה. כך לדוגמא, המאמר מציע חלוקה בין כל משתמשי פייסבוק, אך לא מציע חלוקה ראויה בין חברת פייסבוק למשתמשיה.

    ברצוני להעיר מספר הערות על שיטה זו. ראשית, בעיני השאלה החשובה יותר היא החלוקה הראויה דווקא המשתמשים לפלטפורמה עצמה. ההכרעה האם בכך המשתמשים זכאים לחלק הרווחים הפיננסים הפלטפורמה היא חשובה לאין ערוך יותר מאשר החלוקה הפנימית בינהם, שהיא בבחינת "חלוקת עור הדב" בהקשר לשאלה הגדולה יותר.

    נציין כי אם נבחר להעזר בערך שפלי גם עבור התמורה השולית של בעלי הפלטפורמה, אזי סביר מאוד להניח שהמשתמשים עצמם יקבלו ערך שפלי נמוך מאוד. זאת היות שבדרך כלל יש תמורה שולית פוחתת לדאטה, כלומר כל משמתמש ישפר במעט מאוד את תוצאות האלגוריתם.

    שנית, מנגנון ערך שפלי נראה כפתרון מסורבל ולא מציאותי עבור הבעיה. לא קל לכמת את השפעה של טיוב התוצאות עבור משתמש אחד בגלל שונות סטטיסטית. וגם אם נוכל לעשות את זה באופן טוב, נאלץ לעשות את זה באופן קבוע היות שכל שינוי באלגוריתם וכן הוספת דאטה על ידי המשתמשים תגרור שינוי בערך שפלי שלהם.

    לסיכום, נראה כי גישה זו מתעלמת מהשאלה החשובה וגם מסורבלת מדי ליישום.

    אהבתי

להגיב על איתי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s