אני רוצה, אני רוצה מכונית

בראשית בישר הרכב הפרטי עידן של תנועה מסוג חדש. בהמשך הוא הפך לסמל תרבות. היום, מנבאים את היעלמותו. אך הסמליות – מה יהא עליה?

"אני חושב שהמכונית היא כיום המקבילה הכמעט-מדויקת של הקתדראלות הגותיות המרשימות של פעם: רצוני לומר – יצירה גדולה של תקופה, שנהגתה על ידי אמנים אלמונים, אשר הדימוי שלה, לא פחות משימושה, הוא הוא מושא הצריכה, והמאומצת על ידי עם שלם כאובייקט מאגי לחלוטין."

(רולאן בארת, "מיתולוגיות", בתרגום חופשי)

כך תיאר הסוציולוג רולאן בארת בשנות ה-50' את הרכב שנחשב אז לפאר היצירה של תעשיית הרכב הצרפתית – הסיטרואן DS19. במסה קצרה ונהדרת עומד בארת על המכונית הפרטית כסמל תרבות החורג מעובדת היותה בעצם אוסף של ברזלים, מנוע ומכניקה.

ואכן, עיצוב המכונית, מושבי העור, קימוריה, חלקה בתנופה האדירה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו את ה-DS למיתוס מרכזי בתרבות הצרפתית של אותה תקופה: ליבות הצרפתים רטטו למשמע שמה, הגנרל דה-גול נסע רק בה (וגם מקרון בגרסתה העדכנית), את אלן דלון המסוקס היא שירתה ברבים מסרטי האקשן של התקופה. בשביל בארת דאז המשימה הייתה לפרק את המיתוס לגורמים, לחשוף את המסתתר מאחוריו. המעניין והפרדוקסאלי הוא אגב שהקטע האגדי הזה דווקא תרם, בהפוך על הפוך, לבנה נוספת לבניין המיתוס.

את אלן דלון המסוקס שירתה ה-DS ברבים מסרטי האקשן של התקופה

זו דוגמה צרפתית מאוד, אולי צרפתית מדי. אבל חשבו רגע על הרב-גוניות הסמלית של הרכב בתרבות של המאה השנים האחרונות, ובזו האמריקאית בפרט – הקדילאק, הגגות הפתוחים, השמפניה בלימוזינות, וכן גם אוקטולוגית 'מהיר ועצבני 1-8' (כך קוראים לטרילוגיה של 8?) – בכולם מככב הרכב כסמל האולטימטיבי.

הרכב כסמל סטאטוס, כמכונת תנועה חופשית ולא מוגבלת, כאפשרות לבריחה מחיי העיר אל המרחבים הפתוחים. תנועות הגה חדות, רגל סוחטת את דוושת הגז, רכב מאיץ – הזדמנות לאדם מן השורה לחוות חווית סיכון ולאשרר את חיוניותו. ועוד, רישיון הנהיגה, במקורו הסדר חוקי-פונקציונאלי, הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו משמע להוכיח יכולת, ולטוב ובעיקר לרע – גם הוכחת גבריות. וחשבו גם על הרכב כמתנת גיוס! ו/או שי ל-sweet sixteen. ובנוסף לכל אלו יצר הפרסונאלזיציה של הרכב, הדחף של אדם לעצב רכושו לפי אישיותו, להטביע בו חותם – כיאה לרשות היחיד הנעה לה בתוך ג'ונגל הרבים.

תנועה-סיכון-בגרות-קניין, מוטיבים מרכזיים, הגם שממש לא בלעדיים, המתלבשים להפליא ולא במקרה, על הרכב הפרטי ומכוננים אותו כמיתוס וסמל של התרבות המודרנית.

"גיל 16 המתוק" – רישיון הנהיגה הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו – משמע להוכיח יכולת (מקור: etsy.com)

MaaS – וחסל למכונית הפרטית

בשיח השוקק סביב עתיד התחבורה בולט לו מושג אחד, והוא – MaaS (Mobility as a Service). ובעברית אמרו 'ניידות כשירות'. כמו לא מעט מן המודלים לחיקוי אליהם אנו נושאים עינינו, מקור המושג ומימושיו הראשונים הם בסקנדינביה.

בפינלנד נכנסה לשימוש בשנים האחרונות האפליקציה WHIM, חוד החנית של התחבורה החכמה. המשתמש מוריד אפליקציה אחת ומיד זמינים לו כל כלי התחבורה באזור – רכבים שכורים, אוטובוסים, מוניות, אופניים, קורקינטים. שילוב של מידע זמן אמת מדויק ותכנון יעיל מאפשרים אופטימיזציה מיטבית לתנועה מדלת-לדלת. קוראים לו גם ה'ספוטיפיי של התחבורה' כיוון שהתשלום הוא במנוי המותאם למשתמש לפי צרכיו, שיטה המועתקת מן האופן שבו צורכות היום חברות שירותי תוכנה (SaaS – Software as a Service). אותה סינרגיה בין שיטת תשלום חכמה ונוחה, תכנון מדויק דלת-לדלת, אופטימיזציה של התנועה, מידע מדויק, ימשיכו לשפר ולמשוך את המשתמשים אל התחבורה הציבורית היעילה והירוקה. וכשעוטפים את הטכנולוגיה גם ברוח השיתופיות השורה במחוזותינו, אפשר אכן להיות אופטימיים ש'ניידות כשירות' תתפוס מקום משמעותי גם בעתיד.

הבשורה של WHIM – הספוטיפיי של התחבורה

הרכב האוטונומי צפוי לשחק תפקיד משמעותי בתוך מהפכת הניידות כשירות. כשמוסיפים רכב אוטונומי ל-MaaS, אפשר להגיע די בקלות למסקנה שהרכב הפרטי ייעלם אט-אט מחיינו. בעולם שבו אינך הנהג (מבלי צורך לשקר בנושא), שבו אינך מחויב בטסט ומשכון נכסיך לשם טיפולי רכב תקופתיים, אך טבעי שנבחר להיפטר מהרכב הפרטי (הגם שהוא אוטונומי) לטובת פתרונות אוטונומיים-שיתופיים. מבחינה כלכלית ההיגיון הוא פשוט – האדם, ככל שהוא רציונאלי מספיק, לא אמור לבחור בתחזוק רכב כשהוא יכול להמיר דתו לתחבורה יעילה, שבה העלות-פר-קילומטר צונחת דראסטית. בהקשר הזה צופה דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי KPMG צניחה של 40% בעלות הנסיעה למי שיבחר לעשות את הצעד הנכון והמתבקש.

חסל – האמנם?

לחלק מן הקוראים אולי הפריעה אופטימיות היתר של הפסקה הקודמת, ובצדק – הביקורתיות נדרשת. תפיסות המשלבות טכנולוגיה מוצגות תמיד כמהפכות חד-משמעיות. הנטייה הבעייתית הזו לתחושתי אינה פוסחת גם על MaaS. האם מיד כשתגיע הטכנולוגיה לנקודה הנכונה, יסתדרו כל הכוכבים בשמיים, תגיע בשורה של תחבורה יעילה, נוחה, סביבתית, האם אז ינטשו ההמונים את הרכבים הפרטיים?

הדברים אינם פשוטים כל כך כמובן. כמנהג הספקנים המאתגרים בשורות אוטופיות ומקשים עליהן אפשר לפרוט לא מעט מורכבויות ב-MaaS. במאמר הזה למשל עושים זאת יפה – ראשית כל, מפרקים את הרטוריקה שבפי מאמיני ה- MaaSולאחר מכן מביאים רשימה של אפקטים לא רצויים הכרוכים בה: הקיבולת של מערכי תחבורה היא סופית ולכן דלת-לדלת מושלם לא יהיה; המשתמשים יבקשו למצות את מנוי ה-Unlimited שלהם, ולכן יגבר זיהום האוויר; הפניית המשאבים לשם ייעול הרשת מרכזית תפגע במי שאינו נמנה על משתמשיה (המוחלשים, הקשישים); MaaS אפקטיבי בצפיפות גבוהה, ופחות באזורי כפר. גם על הקושיות הללו אפשר כמובן להקשות… אך אם חיברתם כבר את פתיחת הפוסט עם הנקודה הנוכחית אולי כבר הבנתם שאני רוצה להאיר עניין אחר, ולהתמקד דווקא בהשפעה של סמליות הרכב הפרטי על התבססותה של הניידות כשירות.

רוצה לומר בתמצית, שעזיבת הרכב הפרטי לטובת הידבקות בפתרונות השיתופיים עשויה להתעכב לא רק בגלל אתגרים טכנולוגיים-כלכליים-חברתיים כאלו ואחרים אלא גם בגלל שכדי שהתהליך יצלח צריכה החברה המודרנית 'להיגמל' מסמלים נטועים היטב ולפנות מקום לסמליות חדשה. וכאמרה כללית יותר – אנחנו נוטים לקיים שיח על הרבדים התשתיתיים-פיזיים כמייצרי תודעה, כמחוללים שינויי תפיסה אך שוכחים שעשויה להיות דינאמיקה הפוכה שבה הפיזיות מתנהלת בקצב התודעה.

סמל הולך, וסמל בא

כאמור, על הרכב הפרטי התלבשה עם השנים סמליות עמוקה. תנאי להדחת הרכב הפרטי ממקומו המרכזי הוא להחליש את השורשים הסמליים שהשתרשו בו ולמנף את מאפייני האוטונומיות-שיתופיות לשם הפיכת אמצעי התנועה החדשים לסמלים אלטרנטיביים משכנעים.

בהקשר הזה ניתן לתהות לאלו מן המוטיבים, תנועה-סיכון-בגרות-קניין, יוכל הרכב האוטונומי השיתופי להמשיך ולשמש בית?

מוטיב התנועה צפוי שלא להיעלם. אמנם תנועה מ-X ל-Y באוטונומי-שיתופי זה קול פחות, אך חופשיות התנועה היא מן הדגשים המרכזיים של מהפכת התחבורה. בתור שכזו סמליותה עשויה דווקא להתעצם. למשל, דימוי החופש של 'הנוסע הנע עם הידיים בכיסים' ולא נדרש עוד להניחן על ההגה ולהיות מוטרד מעיקולי הכביש עשוי לתפוס מקום משמעותי.

כשעוברים לדון ברכיב הסיכון שבנהיגה השיתופית-אוטונומית התמונה משתנה. ראשית כי שיעור תאונות הדרכים אמור לצנוח. ושנית, כי גם אם יהיו תאונות, הן לא ינבעו מפעולה רצונית של הנהג, דבר שירוקן את הרכב מחוויית לקיחת הסיכון המכוננת את הסמליות הנוכחית.

בד בבד ידעך גם מרכיב הבגרות – שיעורי הנהיגה והמבחן שבסופו עשויים הרי להיעלם. האם תהיה הגבלת גיל על נסיעה ברכב אוטונומי? זו שאלה פתוחה. סביר להניח שיוגדר גיל מינימאלי כלשהו, אך הוא כנראה יתרחק משמעותית מגיל הבגרות – הרי, מה הבעיה שקטין בן 14 ישב לו ברכב אוטונומי עם אנשים אחרים? הנסיעה בתחבורה השיתופית לא תוכל לשחק בתפקיד טקס המעבר לגיל הבגרות.

והקניין? במובן הפשוט הרכיב הקנייני ייסוג לגמרי שהרי כלי התחבורה יהפוך לכלי מזדמן בשיטת 'השתמש וזרוק'. כיום הקשר אדם-מכונה הוא חזק מאוד – האדם שולט ברכב, הוא בקשרי גומלין עמו. אך בעידן אוטונומי-שיתופי אנחנו אדישים לאובייקטים המובילים אותנו ממקום למקום: כשהשליטה תרד, והרכב לא יהיה שלנו עוד – אנחנו נתנתק מהרכב המנייד אותנו. אך מנגד, אפשר יהיה לתת מענה לצורך האנושי שבניכוס והטבעת חותם אישי. אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי' – עם הפונקציות, הצבעים האייקונים, העיצובים בדיוק כמו שאני אוהב (ואולי נקרא לו MyCoolCar#2027?). זה אמנם תחליף עלוב, וקשה לקרא לזה קניין, אבל גם שימור מהות, מקום שבו הצורה כבר לא ברת-מימוש, הוא מודל אפשרי לתחזוק סמליות.

אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי'

את הניתוח אפשר עוד להמשיך. הוא ממחיש שהתהליך הנדרש לשם השלמה מודעת ולא מודעת של בני האדם עם היחלשות הסמליות הוא עוד ארוך. מספיק ארוך כדי שהתחזיות האופטימיות תתממשנה יותר מאוחר ובעוצמה פחותה מהצפי הנוכחי. אגב, ככל שהטכנולוגיה תדע לפצות על היחלשות הסמליות, והקופירייטרים יצליחו להעצים לנצל פוטנציאל לסמליות תחליפית – זמן הדמדומים יוכל גם להתקצר.

אפשר עוד לשאול האם המוטיבים, בהנחה ואכן מדובר בצרכים בסיסיים של בני אדם שלא יכולים להיעלם, ינדדו למחוזות אחרים, ואם כן – לאן? לדוגמה: בהיעדר רכב הנוסע במהירות שיא בידי נהג נועז, לאלו מחוזות ינדוד מוטיב הסיכון בסרטי האקשן העתידיים?

ימים יגידו לאן כל זה יוביל. בינתיים כשנותנים הערכות צפי לשינויי עומק, שווה שלא להתעלם מחשיבות הסמליות בתהליך. זה נכון לגבי השינויים הקרובים בתחבורה ובהתניידות; אבל גם באופן כללי יותר – לגבי כל המהפכות הטכנולוגיות למיניהן.

נ.ב: הרשו לי להשתעשע בפרפראזה סגנונית על צרפתי ידוע אחר (בין המזהים יוגרל קממבר), עם הוראות המשחק הבאות:

לשם הערכת השפעת הסמליות, יש לנסות לחשוב על הרכב הפרטי על כל הופעותיו. ראשית כל, יש לערוך רשימת מצאי של כולן. יש לספור את כל מה שבטוחים בו, למשל בסרטי הוליווד מתחילת שנות ה-2000. יש לקבוע הבחנות יסוד: למשל בין ההופעות הפונקציונאליות של הרכב לבין הסמליות. אפשר להסתכל במה שקורה כשהסמליות נגמרת. שיטה בדוקה להבחין בין סמליות לבין פונקציונאליות היא לבחון 'מה אם?': מה אם נסיר את הצורך, האם יישאר הסמל? אם כן, מדובר בהופעה סמלית (למרבה הצער זה לא עד כדי כך בדוק, כי הכל מעורבב; אבל עקרונית יכול היה להיות כך).

אפשר כעת לקיים כאוות נפשנו את אותו המשחק על תחומים אחרים, על ספרים, פרסומות, תקשורת, ליגת פורמולה 1.

4 תגובות בנושא ״אני רוצה, אני רוצה מכונית"

  1. מאמר מעניין
    אבל גם סוסים היו סמלי בטטוס
    והחברה די מהר נפטרה מהם
    לדעתי היום במרכזי ערים
    הרכב הוא פשוט נטל
    אני וכמה מחברי נשמח להפטר מהרכב ברגע שיתאפשר

    Liked by 1 person

    1. ההשוואה לסוסים היא מעניינת.
      לא חקרתי את תהליך החלפת הסוסים ברכבים למיניהם, אבל האסוציאציה הראשונה שלי היא לכך שבמלחמת העולם השנייה המשיכו צבאות מסוימים להשתמש בכוחות פרשים מול טנקים.
      אולי זה עיכוב טכנולוגי בשל משאבים, אבל אולי גם היאחזות בסמליות של הסוס בשדה הקרב.
      בכל מקרה, אני מאמין כמוך שחלקים נרחבים מהאכלוסייה ישמחו להיפטר מהרכב – הטענה היא שהתהליך הזה לא יקרה מצד כולם במהירות, ושבמהלכו תהיה נדידת סמלים מהרכב לזירות אחרות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s