ההצגה חייבת להימשך

האם נפש רצוצה בחיים האמיתיים יכולה לחגוג באינסטגרם? על הפער בין החיים עצמם לבין החיים ברשת – באולם בית המשפט, ובעולם כולו.

"ביום 14.12.15 בשעה 20:00 לערך, נהגה הנאשמת ברחוב אחד העם בראשון לציון כשבכיוון נסיעתה מעבר חציה ותמרורי אזהרה המצביעים על קיומו של מעבר החציה במקום. באותה עת חצה דוד מזרחי ז"ל את מעבר החציה. הנאשמת התקרבה אל מעבר החציה, לא נתנה למנוח זכות קדימה כנדרש ופגעה בו לאחר שהספיק לחצות 9 מטרים על מעבר החציה. כתוצאה מהתאונה הוטח המנוח על שמשת רכבה של הנאשמת, והועף קדימה אל הכביש. הנאשמת המשיכה בנסיעה רצופה ועזבה את מקום התאונה למרות שהבחינה בפגיעה במנוח. כעבור כ- 40 דקות הודיעה הנאשמת למכבי האש על התאונה. המנוח הובהל לבית החולים ואובחן כסובל מדימום מוחי נרחב ומשברים בקרקפת ובאגן ימין וכעבור שלושה ימים, ביום 18.12.15, נפטר בעקבות כשל רב מערכתי כתוצאה מחבלת הראש הקשה ממנה סבל כתוצאה מהתאונה."

.

פרסיליה קשתי היא דוגמנית ומשפיענית אינסטגרם שלה רבבות רבות של עוקבים. בפרופיל שלה בפלטפורמה המפורסמת תוכלו להיחשף לתמונות וסרטונים רבים, מהארץ וממסעות תענוגות בחו"ל – הכל נוצץ, מבריק, יפה ומושלם.

עם זאת, קשתי כיכבה גם ב'פגע וברח' אחד אומלל שהפך אותה לאסירה בכלא הנשים נווה תרצה. היא נסעה ברכבה לעת ערב, דרסה אדם קשיש שחצה את כביש, והמשיכה בנסיעתה: הנדרס, דוד מזרחי ז"ל, נפטר. רק בחלוף 40 דקות היא הזעיקה כוחות הצלה. בגין מעשה זה גזר עליה בית המשפט המחוזי בלוד עונש כבד: 24 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך 7 שנים מיום השחרור ופיצוי 50,000 ש"ח למשפחת המנוח.

פרסיליה 1

לא מעט אקשן ורכילויות ליוו את העמדתה לדין. התברר, באופן שאותו קשה להסביר, שקשתי לא הפסיקה לרגע לתחזק את דף האינסטגרם שלה במשך כל ההליך המשפטי. לדף עלו עוד ועוד תמונות של חיים טובים, יוקרה, שמש ובגדי ים. לאורך ארבע שנות המשפט טסה קשתי 21 פעמים לחו"ל: פה היא מהמרת בקזינו, שם היא טובלת בג'קוזי או בבריכה או בחוף הים – חגיגות, מסיבות ועשירונים עליונים.

אחת הכתבות על המקרה המעניין הזה מתארת סרטון שבו מככבת קשתי באמצע אימון אישי ושעלה לרשת בעיצומם של הדיונים בבית המשפט:

"קשתי מתועדת כשהיא מציצה מדי פעם אל הטלפון בין התרגילים ומקריאה את התגובות: "כן, היא דרסה והפקירה, פרסמו את השם שלה בגוגל", כותב לה אחד הגולשים. "אמא, השם ישמור", היא מגיבה לתגובה שהפתיעה אותה. "עכשיו הם ירשמו בגוגל, מה יהיה", היא אומרת למאמן. כשהעוקבים ממשיכים להגיב, קשתי מזמזמת שורה משיר של ביג שון "I don't give a fuck about you and anything that you do"."

בסרט שצולם בתכנית "חשיפה" של חיים אתגר, המעט שטחית ועם זאת מעניינת, מספרות שתיים מבנותיו של מזרחי ז"ל את המפנה ביחס שלהן כלפי קשתי. בתחילה, על אף הפגיעה הקשה, משפחת הקרבן הייתה מוכנה להכיר בחרטתה של קשתי על המעשים. אך מעט האמון שהיה התנדף עם חשיפת ההתנהלות הוירטואלית שלה. כך מתארת אחת מבנות הנדרס את קשתי בכתבה אחרת:

"למשפט היא הגיעה כמו ילדה בת 13. טרנינג שחור, לא מאופרת, ביישנית. נראתה כמו ילדה חמודה, מפוחדת ותמימה. איך את מגיעה ככה לבית המשפט וכמה שעות אחר כך מפרסמת שאת מבלה במסיבות? הבנתי שאת ההצגה שלה היא עושה יפה מאוד ושמרתי את כל מה שהיא העלתה. כמה ימים לפני גזר הדין, כשהיינו בטיעונים לעונש, בחרתי להקרין את כל התמונות. כשהשופטת ראתה את התמונות הגישה שלה קצת השתנתה. היא התחילה להבין".

בבית המשפט המשפחה הדגישה את הפער "בין הנראה באולם לבין הקורה בפועל". נטען כי הנאשמת לא נטלה אחריות, המשיכה בבילוייה, והובאו ראיות לכך שכמה ימים מעטים לאחר מות הנדרס היא אף העלתה "תמונות חושפניות לאינסטגרם בהן היא מבלה בחו"ל ולוגמת שמפניה". כשהסניגור של קשתי הפנה לפוסט שבו היא הביעה צער, המשפחה הגיבה: "אם הנאשמת הייתה מעלה תמונה בבית לוינשטיין כשהיא מטפלת בילדים פגועים לאחר התאונה היה הדבר מובן, אך לשבת עם שמפניה ולכתוב שהיא סובלת זו אמירה מן הפה אל החוץ".

21 פעם בחו"ל, פה היא מהמרת בקזינו. (מקור: אינסטגרם, Whereispk)

יש לנו כאן, דרך עיני המשפחה, גרסה ראשונה של דמותה של קשתי: בחורה נהנתנית, חרטה מזויפת. מצד אחד היא הילדה עם הטרנינג, מוכת אשמה ודכאונית. מצד שני היא כוכבת הרשת החייכנית, השמחה, המתכחשת לאחריותה. אפשר לתאר כך את הלוגיקה של הגרסה של המשפחה: כל השבורים אינם שמחים ולכן מי ששמח (ברשת) אינו שבור.

פרסיליה 2

בקביעת העונש מתחשבים בתי המשפט ברגשי החרטה של הנאשם ולקיחת האחריות, מרכיבים שיכולים להוביל להקלה בעונש. לכן לא פלא שההגנה של קשתי הייתה צריכה להתמודד עם טענות משפחת הקרבן ולהציג הסבר שיעורר את חמלת השופטת. משימתם: להציג את הפריסיליה שהם מכירים, להלן – פרסיליה 2, ולשכנע שפרסיליה האמיתית שבורה ומתחרטת.

ליאור תורג'מן חברתה של קשתי סיפרה כי "חרף התמונות המראות את הנאשמת מאושרת, [היא] חוותה דברים קשים כהתקפי בכי, הסתגרות בשירותים, התקפי זעם ועוד". והנסיעות? לדברי תורג'מן אלו שימשו כבריחה מן המציאות. חברה אחרת, שחף צוקר, שהכירה את קשתי בזמן שלמדו יחד תואר במשפטים, סיפרה כי קשתי השמחה ברושם ראשוני, התגלתה כמי שסובלת מהתקפי חרדה, מסתגרת, בוכה ועצובה. עובדת סוציאלית שליוותה את קשתי, תיארה אותה כמי שנמצאת "על חבל דק של סכנת התפרקות":

"הפער העוצמתי בין תפקודה ו"החיים הטובים" המוצגים על ידה לבין המצב הרגשי והשנאה העצמית וחווית הביעותים, הובילו אותה להיות על סף התפרקות – דבר שמעלה חשש שמאסרה של קשתי יקרע את החוט סופית"

אביה של קשתי סיפר שבן הזוג לו הייתה עתידה קשתי להינשא נטש אותה, שבן זוג נוסף (בנו של ריקו שירזי הידוע) נרצח, ושהוא חושש שבתו תפגע בעצמה. ג'ניפר קשתי, בת הדודה, סיפרה שקשתי רזתה ושרויה בדיכאון, ושהנסיעות התכופות הן "עסק לכל דבר, היא מטיילת בעולם וממומנת על ידי חברות ובתמורה מעלה תמונות מן המקומות בהם היא מבלה". והסניגור: היא "חייבת להעלות תמונות לאינסטגרם כי יש לה קהל עוקבים מאוד גדול, […] כי היא עובדת עם בתי עסק, היא נמצאת בבתי מלון ומפנקים אותה ואת זה היא צריכה להראות לעוקבים שלה".

המומחה פרופ' טיאנו חווה דעתו על הרקע הפסיכופתולוגי של קשתי, והסביר שקשתי ברחה מזירת האירוע כתגובה "לאירוע דחק בתגובת חרדה חריפה שהובילה אותה לפעולות אוטומטיות של בריחה ממקור הדחק ותפקוד תואם אירוע לאחריו בעת שהתקשרה למשטרה". לדברי המומחה, הנסיעות לחו"ל מעידות על ריחוק מהמקום שגורם לה לחץ, והתמונות באינסטגרם נבעו מכך שקשתי "רצתה שיראו אותה במצב מסוים או ניסתה בדרך זו לפצות על החרדות שיש לה". תמונה ממסיבה שקשתי העלתה שבועיים לאחר התאונה "מהווה חוסר שיקול דעת". ולסיכום: "הפער אצל הנאשמת בין דמיון למציאות גדול, ואין לה הערכה נכונה של הכוחות העומדים לרשותה", "זה החלק הדמיוני שלה", כתב טיאנו, "היא חושבת שהיא מחושלת וחזקה אך מתפרקת במצבי דחק".

קשתי עצמה הסבירה ש"פלטפורמת האינסטגרם מורכבת ממצב מזויף, אנשים מנסים להראות כמה טוב להם וכמה הם מאושרים, אף אחד לא מעלה תמונה או כדורים כשהוא עצוב". היא הוסיפה שהתמונות בהן היא מחייכת "אינן משקפות את מצבה שכן היא בוכה בביתה", וש"הרצון והדחף לנסוע לחו"ל נבע מהפגיעה בחיי החברה ומזה שאנשים מסתכלים עליה כאילו היא מצורעת […] הדיכאונות והתקפי החרדה "נוסעים עמה"". עוד היא חשפה ש"היא מקבלת טובת הנאה [נסיעות, בתי מלון וכו'] ובתמורה בורחת מאנשים ומהמציאות". ובאמת מה ההבדל בין קשתי לבין דוור או טבח שהיו ממשיכים גם הם לעסוק במקצועם ביום שאחרי דריסה?

פריסיליה מדברת מתוך הכלא – זה אומר שהיא לא לוקחת אחריות? (מתוך 'חשיפה' ו-Mako)

מי שגזרה את הדין הייתה השופטת מיכל ברנט. כיצד היא הגיבה לסוגיה האינסטגרמית לדעתכם? בפסקה קצרה היא כותבת שיש להתחשב במידה מסוימת במצבה הקשה של קשתי. ועם זאת, ביחס לסוגית האינסטגרם – שתיקה רועמת.

פרסיליה 1 או פרסיליה 2, למי להאמין? אני לא שופט ואתם לא בית משפט, ולשמחת כולנו אין לנו חובה להכריע בשאלה. אך ננסה לטעון שהגרסאות המנוגדות של דמותה של קשתי נובעות מפער – הפער בין עולם המציאות, לבין העולם הוירטואלי, ואף ספציפית יותר – בין התנהגות בעולם האמיתי (במקרה זה – באולם בית המשפט), לבין האינסטגרם. המרווח הזה שבין העולמות מעלה שאלות רבות לגבי ההפרדה בין אמת לשקר, בין כנות לזיוף, ובין חרטה מעומק הלב, לחרטה מן הפה ולחוץ.

אך רגע לפני שנסתגר בד' אמות הטכנולוגיה, נצנן מעט את ההתלהבות (יש כזו?). כי חשוב שלא ניפול להטיה לטכנולוגיה, מושג שאני מתכבד להגדיר זה עתה, ושפשרו הוא הנטייה לחשוב שתופעה טכנולוגית היא בהכרח תופעה חדשה. ואמנם, אולי יש תופעות חדישות כאלו, אך דווקא הדילמות ביחס לחרטה, לא חדשות בכלל.

חרטה או חארטה

דמיינו את התרחיש הבא: תושביו של אי עומדים לנטוש אותו ולהתפזר ברחבי העולם. הם לא יראו האחד את השני יותר, ציוויליזציה תיכף תיעלם. במצב כזה, אין לכאורה עוד טעם להעניש את הפושעים באותה חברה – לאחר שבני החברה יתפזרו לארבע רוחות השמיים לבלי שוב, איזו משמעות תהיה להענשתם?

עמנואל קאנט, הפילוסוף הנודע, סבר שגם במצב כזה ראוי להוציא גזרי דין לפועל ולהמית רוצחים. העונש, מבחינת קאנט, אינו אמצעי הרתעה, אלא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו וליטול מחדש חלק בחיי החברה כאדם טוב יותר. מבעד לזווית הקנטיאנית הזו מתברר שחרטה המביאה להקלה בעונש היא דבר מוזר: אם העונש הוא דבר רצוי, למה לתת לחרטה להמתיק אותו, ובכך לשלול את המתנה הנהדרת של כפרת מעשיו?

העונש הוא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו – הוצאה להורג, 1946 (ויקיפדיה)

זהו רק אחד מן הקשיים היסודיים של רעיון החרטה אשר מנותחים היטב במאמר מעניין מאוד מאת איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו (כתב העת 'מחקרי משפט', 2016). במאמר הם שואלים שאלה נוספת ורלוונטית לענייננו – כיצד להעריך את כנות הנאשם המתחרט, הכיצד נדע שהוא באמת מתחרט? כיצד נדע שהוא אינו מתחרט רק כדי להרוויח הקלה בעונש? הרי במובן מסוים, המערכת מתמרצת לחרטה. בית המשפט משדר שחרטה תביא להקלה בעונש ובעצם יורה את יריית הפתיחה ב'מירוץ לחרטה'. והאם לא נכון לדרוש מהנאשם את ההיפך הגמור כתנאי להכרה בכנותו, קרי לקיחת אחריות אמיתית ושאיפה לרצות את העונש עד תום?

עכשיו שהבנו כמה אתגרים תפיסתיים ביחס לרעיון החרטה אפשר לתהות מהם הכלים להערכת חרטה. אנו צופים חיצוניים המנסים להעריך כנות של חרטה, משל היינו בוחני כליות ולב, אך בפנינו רק ביטויים חיצוניים למתרחש בפנים. עניין קשתי הוא דוגמה לכך: מתנגדיה של קשתי טוענים כי ההתנהגות הוירטואלית שלה מהווה הוכחה להיעדר חרטה. דרך התמונות הדיגיטאליות הם מבקשים להוכיח מה מתרחש עמוק בפנים בתוככי ליבה של קשתי. קשתי כופרת כפירה מוחלטת ברשת כאמצעי לזיהוי חרטה (כולם מזייפים) ועם זאת גם טוענת כי התנהגות זו היא הוכחה אולטימטיבית לחרטה: היא לא הייתה ממשיכה לתחזק מצג חיים מאושרים ונוצצים אם לא היה לה קושי נפשי להסתיר. מעבר לתהייה ביחס לכלים העומדים לרשותנו, בטענות השונות של הצד של קשתי ושל קשתי בעצמה, עולה סתירה פנימית מסוימת – האם לדעתם אפשר ללמוד מהאינסטגרם לגבי חרטה, או לא?! לסרבול זה נחזור בסוף.

החרטה מזכירה לנו גם את האפשרות שלכל אחד מאיתנו יש מגוון "אני-ים" משתנים לפי ההקשר, הסביבה והזמן. כשהפוגע מתחרט על מעשיו הוא כמו אומר "אני אינני אותו אדם שפגע". בראי תפקיד זה, אולי אפשר לקרוא לחרטה "קטיעה בין אני-ים שונים": פתיחת אפשרות לשבירת העצמיות של הפוגע ופיצולה לשניים שונים – האני שפגע מצד אחד, והאני המתחרט מן הצד השני. כך, באמצעות החרטה האדם מרחיק את עצמו מן המעשה ושובר את הקשר שבין החטא לבין החוטא, הלא הוא הוא "עצמו". על פי Haber, שגישתו מובאת במאמר של ליפשיץ וקיטאי סנג'רו, העבריין המתחרט דוחה את מעשיו ומסרב להזדהות עם האדם שהיה בעת ביצועם (בעמ' 79 למאמר). הפילוסופים דרידה וגם פרפיט הלכו אף רחוק יותר, וקבעו שהמתחרט, הנאשם, כביכול אינו האדם שביצע את העבירה – פלוני של היום אינו פלוני של אתמול (עמ' 80). במובן זה, העמוק, המשפט והחברה נותנים לאדם את האפשרות, דרך החרטה, לחזור אדם אחר במלוא מובן המילה. [לחלקנו הרעיונות הללו יכולים להזכיר את רעיון התשובה במסורת היהודית]

המשכיות VS ניתוק

כעת, אחרי צינון התלהבות ותזכורת שהחרטה תמיד הייתה רעיון קשה לעיכול – אנו חוזרים לענייננו הטכנולוגי, קצת יותר צנועים. וזאת כדי לראות שהאפשרות לחוסר המשכיות בחייו של אדם, לפיצול לשני "אני-ים" – "אני מס' 1" ו"אני מס' 2" – שלמדנו מהחרטה באה לידי ביטוי בסיפור הרשתות החברתיות.

האם "אני מס' 2" הוא המשכו של "אני מס' 1"? האם אחרי שמכירים, בין אם באינטואיציה, בין אם בהתשכנעות מבוססת, שלאדם יכולה להיות דמות אחת במציאות, ודמות מתחרה ברשת – נכון למתוח קו המשכי בין הדמויות? או שלהיפך – הפער הוא בלתי ניתן לביטול, חוקי הפורמט של המציאות שונים בתכלית השונות מחוקי הפורמט של הרשת החברתית, ומעל המים הלא שקטים המפרידים ביניהם – אין כל טעם או סיבה לבנות גשר? אולי צריך להכיר בניתוק מוחלט?

זו לא שאלה תיאורטית גרידא, יש לה גם השלכות פרקטיות. בהקשר המשפטי היא עשויה לקבוע באיזו מידה להתייחס להתנהגות ברשת. המשמעויות הן גם בעולמות אחרים: האם נכון ללמוד מהתנהגות ברשת על מצבו הפסיכולוגי של אדם ועל הדרך לטפל בו? באיזו מידה להאמין לתכנים שאנחנו פוגשים ברשת? היכן עובר קו הגבול בין פלטפורמות מקוונות אמינות (כגון מאגר מידע כלשהו) לבין כאלו שפחות (למשל, רשתות חברתיות)?

ניגע כעת בכמה ביטויים של כל צד בדילמה – דוגמאות לאפשרות של ניתוק בין האינסטגרם לבין החיים עצמם, ומן העבר השני – מקומות שבהם הקשר בין השניים, ואפילו הוא מרוחק ומתוח, בא לידי ביטוי.

Instagram VS Reality

באינסטגרם מסתובבים חושפי שחיתויות, רק בלי תוספת סיכון, הדומים לילד שצעק "המלך הוא עירום" אך המלך המשיך בשלו.

כך זה הולך. דוגמנית, דוגמן, או משפיענית אינסטגרם כלשהי, מעלים תמונה לרשת. התמונה נראית טוב, טוב מדי, וגם נעדרי חושים מחודדים שמים לב שמישהו השקיע כמה מאמצים בפוטושופ. חושף הפארסה שומר את התמונה, מחפש את המקורית, ומצמיד אותן האחת לשניה – מצד אחד Instagram, מצד שני Reality. מה יצא? Instagram VS Reality.

הנה לדוגמה ג'סטין ביבר הזמר הצעיר והידוע. צפו בתמונה הזו – המבט העמוק, המהורהר, הקמטים במצח שמוסיפים רצינות ובגרות, שחור-לבן שמוסיף ניחוח של אותנטיות, והכל בפנים נקיות, צחות והבריאות:

עכשיו דמיינו שבמקום פנים אלו היה נשאר פרצופו האמיתי, ואפילו בשחור-לבן. כולנו סבלנו מפצעי בגרות… ביבר העלם השמרנטי חוזר להיות בחור צעיר, רגיל, נחמד ותמים למראה:

רוצים עוד? הנה סרטון לא רע ושובר קופות – 11,712,307 צפיות, 42 אלף תגובות, ובטח עוד כמה מאז כתיבת שורות אלו. עיבוד תמונה מופרז ושקרי אינו הרגל נקודתי אלא תופעה של ממש.

ברשת מסתובבות גם עדויות של מי ש'רק צייתו לפקודות' ביצוע פעולות כירורגיות פוטושופיות שכאלו. אחד מהם מביא בדיון ב-Reddit עדות "מצמררת" בה הוא מתאר חוסר נוחות עמוקה לאחר ביצוע משימה של ניתוק כל קשר, ולכן שקר מוחלט, בין התמונה המקורית לתמונה המעובדת – הוא הרוויח יופי, אבל מרגיש מלוכלך (סליחה על האורך, קשה לקצר):

I'm a freelance photographer/videographer/production specialist, and I'm doing some contract work for an organization which included taking the headshots of every staff member.

The CEO is an older woman, maybe late 60s or early 70s. I was asked to retouch her portraits (and those of the AD, who's slightly younger) to get rid of basically any marker of age I could find-wrinkles, spots, standing-out veins/tendons in the hands, etc. Now, they're nice enough people, and I'm getting paid very well for doing work for them, but I can't help but feel dirty.

Obviously, I can't post the images themselves because I don't want to out myself and invite questions about my honesty or anything, but believe me when I say, each of them look 10 or 15 years younger in their finished portraits than they actually are. I went to school for journalism, and journalistic ethics tell me that visual images should reflect reality and should not be altered or manipulated for any reason other than enhancement of the image for ease of viewing or artistic choice. At first I tried to simply laugh off their requests, but it quickly became apparent that they were serious, and after spending many hours removing crows' feet and circles under the eyes and filling in hair follicles and everything else, I just feel like I'm helping to perpetuate the culture of vanity that I hate so much.

התגובות היו אמפתיות ועם זאת הזכירו לו שבתופעה אין כל חדש:

I’m not sure it will make you feel better but this has happened for centuries. Paintings of those in power were painted in flattering manner. In the time of film photography, editing was common. I’m not a photographer, but I think a shorter exposure was used to make skin look smoother. It is certainly even more out of hand now that it is so accessible.

להסיר את העוקב

"עכשיו אחרי שריסקת לי את הלב
והסרתי את התמונות שלך וגם את העוקב
מצידי אתה יכול עכשיו חופשי להסתובב עם אחרות"

(מתוך "תטוס לי מהראש", שרית אביטן)

המילים הללו תפסו את תשומת ליבי בעת האזנה אקראית. שימו לב לטבעיות שבה הלב המרוסק מביא להסרת ה'עוקב', ואיך הפעולה הטכנית נכנסת לתוך מכלול הגורמים לשחרור הבחור מאחיזת ציפורני בת הזוג, שכעת אינו כבול עוד ורשאי להסתובב עם איזו אחרת שרק ירצה. סביר להניח שכותב מילות השיר לא העמיק בסוגיה שבה אנחנו דנים. ואולי דווקא בגלל טבעיות זו, וחוסר תשומת הלב, השיר הזה הוא פתיחה טובה לשורות הבאות: דוגמאות הפוכות למה שראינו עד כה – במקום ניתוק בין הרשת למציאות, חוט מקשר ומהודק בין השניים, לפעמים עד כדי זהות.

דוגמה מעניינת לקשר בין ההתנהגות באינסטגרם לבין החיים האמיתיים אפשר למצוא במחקר שבחן דאטה של 166 משתמשים. תוך שימוש בלמידת מכונה, ניסו לזהות אצל המשתמשים סימנים לדיכאון – על בסיס ניתוח של 43,950 אובייקטים מתוך הדפים שלהם, תמונות, צבעים, מטא-דטא, זיהוי פנים. על פי המחקר, בעזרת המודל שפותח ניתן לזהות סימני דכאון בהצלחה רבה על בסיס אינסטגרם, רבה יותר מאשר יכולות הזיהוי של המומחה הממוצע. אם מחקרים אלו נכונים, נראה פתאום שהאינסטגרם הוא הכלי האולטימטיבי לזיהוי דיכאונות ולהצלת חיים.

ראו למשל שסובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר. אדם בריא ייטה להעלות תמונה דומה יותר לשמאלית, בעוד אדם בדיכאון יעלה את הימנית:

סובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר (מתוך המחקר)

זוהי  דוגמה מעניינת לכך שהרשת, ואולי אפילו בלי שהמשתמש מודע לכך, מעתיקה הכל, לא רק את התמונה שבה צולם העולם הממשי, אלא שהיא גם משכפלת את המצב הנפשי של מי שהעלה את התמונה ובחר לה, אולי בתמימות, פילטר כזה או אחר.

כיוון מעניין, הגם ששונה לגמרי בטבעו, יש במחקר שעסק בפרסום באינסטגרם. מחקר זה בחן את ההתמקצעות בשיווק של משפיעני אינסטגרם על ידי ראיונות עם 11 'משפיעני תיירות' (יש משפיענים לכל דבר בימינו) ועל בסיס 12 הפוסטים האחרונים שלהם ברשת. המאמר סימן את מערכת היחסים המתוחה שבה ניצב המשפיען – המפרסם והמשתמש נושפים בעורפו. המשפיען עומד בתווך, ובידיו כלי העבודה שמספק לו אינסטגרם – כיצד לרצות את כולם, כך שיזכה לחוזים עתידיים ולעוקבים נאמנים? מסקנת המאמר היא שהמשפיען נמצא במשא ומתן מתמשך שבו הוא צריך למצוא את נקודת האופטימום בין היכולת להישאר אותנטי בעיני המשתמש, ועם זאת מספיק מושך ואטרקטיבי בעיני המפרסם.

מחקר זה שופך אור נוסף על החוט המקשר בין המציאות לבין הרשת. עד כה הדגשנו את העובדה שהרשת, מטבעה, מעתיקה דפוסים מהמציאות, למשל מצב נפשי של אדם. כאן אנחנו רואים את אותו חוט מקשר מסיבה אחרת לגמרי – הצורך לרצות את כל הצדדים, כך שיהיה מה למכור ולמי למכור, לאורך זמן. רוצה דולרים? אל תקרע את החוט.

מחקר זה גם סוגר מעגל מסוים: ראינו עד כה יסודות לתופעת קשתי, באפשרות לניתוק בין המציאות לרשת, באפשרות לחיבור כשפעולת העוקב והסרתו הופכים למעשה יומיומי שאינו שונה משריפת מכתבי אהבה, או חיבור בשל השפעה לא נשלטת של מצב נפשי. עכשיו אנחנו מוצאים גם בסיס לצורך הכלכלי של קשתי להמשיך ולהעלות תמונות שמחות מדי לרשת – לא הייתה לה ברירה. ועם זאת נראה שקשתי קצת קרעה את החוט: לא בטוח שהציבור אוהב לראות אסירה מורשעת משתעשעת ברשת בעת ריצוי מאסרה.

הרשת כפלסטלינה

כתיבת מאמר זה נמשכה זמן ארוך משציפיתי. הסיבה לא הייתה חוסר השראה, או חוסר רצון לגשת למקלדת. אלא קושי לוגי מסוים, שבתחילה לא הצלחתי להסביר לעצמי, ושבמובן מה נוגע בדיוק במעין לולאתיות פנימית לשאלה המרכזית שעולה כאן.

בתחילת הדברים הגדרנו את פרסיליה 1 לטענת משפחת הנדרס, ופרסיליה 2 לפי גרסת קרובי קשתי. הנטייה האינטואטיבית היא למתוח קו בין כל גרסת פרסיליה לבין אחד ממתרסי הדילמה המשכיות VS ניתוק. זה היה מועיל הרי לקוהרנטיות ולאסתטיקה של הטיעון.

לקח לי זמן, אך מתישהו הבנתי שלא היא. למעשה הצדדים, הצד של הקשתי והצד של הקרבן, עומדים מאותו צד של המתרס: פרסיליה של קרובי הנדרס מזייפת חרטה, לכו ראו את האינסטגרם שלה! אך גרסה 2 של משפחת קשתי לא שונה כל כך – פרסיליה שבורה, לכן היא מעמידה פני מאושרת, לכו ראו את האינסטגרם שלה! בעומק אין הבדל. כשמנסחים זאת כך, מתגלה פתאום שהמחלוקת בין הצדדים אינה מיוסדת על הדילמה שעלתה כאן, אלא שכולם נמצאים בצד אחד של הדילמה – כולם מגייסים את האינסטגרם כאמצעי גילוי הפרסיליה האמיתית. כלומר, הם מסכימים שדרך הופעת קשתי ברשת אפשר לזהות את פרסיליה כשלעצמה.

אבל גם זו רק חצי אמת… בואו ניזכר שקרובי קשתי העלו טענה נוספת: שהרשת מזויפת לחלוטין ושלקשתי אין ברירה אלא להעלות תמונות נוצצות שמא תהפוך מובטלת. ולכן היומרה להסיק מסקנות מתכני האינסטגרם לגבי רחשי ליבה של קשתי בטעות יסודה, והיא מבטאת חוסר הבנה מוחלט של המדיום. קשתי שברשת לא קשורה בשום אופן לפרסיליה כשלעצמה!

הנטייה לשיפוטיות ולמשפט שדה, גיבשה אצל רובנו, ככל הנראה, די מהר וכבר בפתיחה, את המסקנה שקשתי עשתה צחוק מבית המשפט. אבל הניתוח כאן, אני מקווה, מלמד שהתמונה אינה פשוטה כלל: היחסים בין הרשת לבין המציאות ניתנים לפירוק ולהרכבה. הקו המפריד ביניהם לא ברור כלל. צדדים מנוגדים במשפט משחקים בדילמה כאוות נפשם. הרשת מאפשרת לאותו צד יכול לטעון דבר והיפוכו. בתום המהלך שהובא כאן אפשר לטעון שפרשנות משפחת הנדרס להתנהגות פרסיליה היא שטחית, ודווקא הצד שכנגד מציג הבנה מרובדת ומורכבת יותר של נפש האדם ושל מערכת היחסים שלה עם הרשת.

התהיות הסמי-משפטיות הללו הן שוב הוכחה לאמת הרחבה יותר – עם הרשת, מקום שהוא שומקום, אפשר לשחק כבפלסטלינה. הרשת תמשיך לבלבל את כל הקטגוריות והסיווגים. אין לוגיקה פשוטה.

תמונת שער: Mike, Pexels

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s