ההצגה חייבת להימשך

האם נפש רצוצה בחיים האמיתיים יכולה לחגוג באינסטגרם? על הפער בין החיים עצמם לבין החיים ברשת – באולם בית המשפט, ובעולם כולו.

"ביום 14.12.15 בשעה 20:00 לערך, נהגה הנאשמת ברחוב אחד העם בראשון לציון כשבכיוון נסיעתה מעבר חציה ותמרורי אזהרה המצביעים על קיומו של מעבר החציה במקום. באותה עת חצה דוד מזרחי ז"ל את מעבר החציה. הנאשמת התקרבה אל מעבר החציה, לא נתנה למנוח זכות קדימה כנדרש ופגעה בו לאחר שהספיק לחצות 9 מטרים על מעבר החציה. כתוצאה מהתאונה הוטח המנוח על שמשת רכבה של הנאשמת, והועף קדימה אל הכביש. הנאשמת המשיכה בנסיעה רצופה ועזבה את מקום התאונה למרות שהבחינה בפגיעה במנוח. כעבור כ- 40 דקות הודיעה הנאשמת למכבי האש על התאונה. המנוח הובהל לבית החולים ואובחן כסובל מדימום מוחי נרחב ומשברים בקרקפת ובאגן ימין וכעבור שלושה ימים, ביום 18.12.15, נפטר בעקבות כשל רב מערכתי כתוצאה מחבלת הראש הקשה ממנה סבל כתוצאה מהתאונה."

.

פרסיליה קשתי היא דוגמנית ומשפיענית אינסטגרם שלה רבבות רבות של עוקבים. בפרופיל שלה בפלטפורמה המפורסמת תוכלו להיחשף לתמונות וסרטונים רבים, מהארץ וממסעות תענוגות בחו"ל – הכל נוצץ, מבריק, יפה ומושלם.

עם זאת, קשתי כיכבה גם ב'פגע וברח' אחד אומלל שהפך אותה לאסירה בכלא הנשים נווה תרצה. היא נסעה ברכבה לעת ערב, דרסה אדם קשיש שחצה את כביש, והמשיכה בנסיעתה: הנדרס, דוד מזרחי ז"ל, נפטר. רק בחלוף 40 דקות היא הזעיקה כוחות הצלה. בגין מעשה זה גזר עליה בית המשפט המחוזי בלוד עונש כבד: 24 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך 7 שנים מיום השחרור ופיצוי 50,000 ש"ח למשפחת המנוח.

פרסיליה 1

לא מעט אקשן ורכילויות ליוו את העמדתה לדין. התברר, באופן שאותו קשה להסביר, שקשתי לא הפסיקה לרגע לתחזק את דף האינסטגרם שלה במשך כל ההליך המשפטי. לדף עלו עוד ועוד תמונות של חיים טובים, יוקרה, שמש ובגדי ים. לאורך ארבע שנות המשפט טסה קשתי 21 פעמים לחו"ל: פה היא מהמרת בקזינו, שם היא טובלת בג'קוזי או בבריכה או בחוף הים – חגיגות, מסיבות ועשירונים עליונים.

אחת הכתבות על המקרה המעניין הזה מתארת סרטון שבו מככבת קשתי באמצע אימון אישי ושעלה לרשת בעיצומם של הדיונים בבית המשפט:

"קשתי מתועדת כשהיא מציצה מדי פעם אל הטלפון בין התרגילים ומקריאה את התגובות: "כן, היא דרסה והפקירה, פרסמו את השם שלה בגוגל", כותב לה אחד הגולשים. "אמא, השם ישמור", היא מגיבה לתגובה שהפתיעה אותה. "עכשיו הם ירשמו בגוגל, מה יהיה", היא אומרת למאמן. כשהעוקבים ממשיכים להגיב, קשתי מזמזמת שורה משיר של ביג שון "I don't give a fuck about you and anything that you do"."

בסרט שצולם בתכנית "חשיפה" של חיים אתגר, המעט שטחית ועם זאת מעניינת, מספרות שתיים מבנותיו של מזרחי ז"ל את המפנה ביחס שלהן כלפי קשתי. בתחילה, על אף הפגיעה הקשה, משפחת הקרבן הייתה מוכנה להכיר בחרטתה של קשתי על המעשים. אך מעט האמון שהיה התנדף עם חשיפת ההתנהלות הוירטואלית שלה. כך מתארת אחת מבנות הנדרס את קשתי בכתבה אחרת:

"למשפט היא הגיעה כמו ילדה בת 13. טרנינג שחור, לא מאופרת, ביישנית. נראתה כמו ילדה חמודה, מפוחדת ותמימה. איך את מגיעה ככה לבית המשפט וכמה שעות אחר כך מפרסמת שאת מבלה במסיבות? הבנתי שאת ההצגה שלה היא עושה יפה מאוד ושמרתי את כל מה שהיא העלתה. כמה ימים לפני גזר הדין, כשהיינו בטיעונים לעונש, בחרתי להקרין את כל התמונות. כשהשופטת ראתה את התמונות הגישה שלה קצת השתנתה. היא התחילה להבין".

בבית המשפט המשפחה הדגישה את הפער "בין הנראה באולם לבין הקורה בפועל". נטען כי הנאשמת לא נטלה אחריות, המשיכה בבילוייה, והובאו ראיות לכך שכמה ימים מעטים לאחר מות הנדרס היא אף העלתה "תמונות חושפניות לאינסטגרם בהן היא מבלה בחו"ל ולוגמת שמפניה". כשהסניגור של קשתי הפנה לפוסט שבו היא הביעה צער, המשפחה הגיבה: "אם הנאשמת הייתה מעלה תמונה בבית לוינשטיין כשהיא מטפלת בילדים פגועים לאחר התאונה היה הדבר מובן, אך לשבת עם שמפניה ולכתוב שהיא סובלת זו אמירה מן הפה אל החוץ".

21 פעם בחו"ל, פה היא מהמרת בקזינו. (מקור: אינסטגרם, Whereispk)

יש לנו כאן, דרך עיני המשפחה, גרסה ראשונה של דמותה של קשתי: בחורה נהנתנית, חרטה מזויפת. מצד אחד היא הילדה עם הטרנינג, מוכת אשמה ודכאונית. מצד שני היא כוכבת הרשת החייכנית, השמחה, המתכחשת לאחריותה. אפשר לתאר כך את הלוגיקה של הגרסה של המשפחה: כל השבורים אינם שמחים ולכן מי ששמח (ברשת) אינו שבור.

פרסיליה 2

בקביעת העונש מתחשבים בתי המשפט ברגשי החרטה של הנאשם ולקיחת האחריות, מרכיבים שיכולים להוביל להקלה בעונש. לכן לא פלא שההגנה של קשתי הייתה צריכה להתמודד עם טענות משפחת הקרבן ולהציג הסבר שיעורר את חמלת השופטת. משימתם: להציג את הפריסיליה שהם מכירים, להלן – פרסיליה 2, ולשכנע שפרסיליה האמיתית שבורה ומתחרטת.

ליאור תורג'מן חברתה של קשתי סיפרה כי "חרף התמונות המראות את הנאשמת מאושרת, [היא] חוותה דברים קשים כהתקפי בכי, הסתגרות בשירותים, התקפי זעם ועוד". והנסיעות? לדברי תורג'מן אלו שימשו כבריחה מן המציאות. חברה אחרת, שחף צוקר, שהכירה את קשתי בזמן שלמדו יחד תואר במשפטים, סיפרה כי קשתי השמחה ברושם ראשוני, התגלתה כמי שסובלת מהתקפי חרדה, מסתגרת, בוכה ועצובה. עובדת סוציאלית שליוותה את קשתי, תיארה אותה כמי שנמצאת "על חבל דק של סכנת התפרקות":

"הפער העוצמתי בין תפקודה ו"החיים הטובים" המוצגים על ידה לבין המצב הרגשי והשנאה העצמית וחווית הביעותים, הובילו אותה להיות על סף התפרקות – דבר שמעלה חשש שמאסרה של קשתי יקרע את החוט סופית"

אביה של קשתי סיפר שבן הזוג לו הייתה עתידה קשתי להינשא נטש אותה, שבן זוג נוסף (בנו של ריקו שירזי הידוע) נרצח, ושהוא חושש שבתו תפגע בעצמה. ג'ניפר קשתי, בת הדודה, סיפרה שקשתי רזתה ושרויה בדיכאון, ושהנסיעות התכופות הן "עסק לכל דבר, היא מטיילת בעולם וממומנת על ידי חברות ובתמורה מעלה תמונות מן המקומות בהם היא מבלה". והסניגור: היא "חייבת להעלות תמונות לאינסטגרם כי יש לה קהל עוקבים מאוד גדול, […] כי היא עובדת עם בתי עסק, היא נמצאת בבתי מלון ומפנקים אותה ואת זה היא צריכה להראות לעוקבים שלה".

המומחה פרופ' טיאנו חווה דעתו על הרקע הפסיכופתולוגי של קשתי, והסביר שקשתי ברחה מזירת האירוע כתגובה "לאירוע דחק בתגובת חרדה חריפה שהובילה אותה לפעולות אוטומטיות של בריחה ממקור הדחק ותפקוד תואם אירוע לאחריו בעת שהתקשרה למשטרה". לדברי המומחה, הנסיעות לחו"ל מעידות על ריחוק מהמקום שגורם לה לחץ, והתמונות באינסטגרם נבעו מכך שקשתי "רצתה שיראו אותה במצב מסוים או ניסתה בדרך זו לפצות על החרדות שיש לה". תמונה ממסיבה שקשתי העלתה שבועיים לאחר התאונה "מהווה חוסר שיקול דעת". ולסיכום: "הפער אצל הנאשמת בין דמיון למציאות גדול, ואין לה הערכה נכונה של הכוחות העומדים לרשותה", "זה החלק הדמיוני שלה", כתב טיאנו, "היא חושבת שהיא מחושלת וחזקה אך מתפרקת במצבי דחק".

קשתי עצמה הסבירה ש"פלטפורמת האינסטגרם מורכבת ממצב מזויף, אנשים מנסים להראות כמה טוב להם וכמה הם מאושרים, אף אחד לא מעלה תמונה או כדורים כשהוא עצוב". היא הוסיפה שהתמונות בהן היא מחייכת "אינן משקפות את מצבה שכן היא בוכה בביתה", וש"הרצון והדחף לנסוע לחו"ל נבע מהפגיעה בחיי החברה ומזה שאנשים מסתכלים עליה כאילו היא מצורעת […] הדיכאונות והתקפי החרדה "נוסעים עמה"". עוד היא חשפה ש"היא מקבלת טובת הנאה [נסיעות, בתי מלון וכו'] ובתמורה בורחת מאנשים ומהמציאות". ובאמת מה ההבדל בין קשתי לבין דוור או טבח שהיו ממשיכים גם הם לעסוק במקצועם ביום שאחרי דריסה?

פריסיליה מדברת מתוך הכלא – זה אומר שהיא לא לוקחת אחריות? (מתוך 'חשיפה' ו-Mako)

מי שגזרה את הדין הייתה השופטת מיכל ברנט. כיצד היא הגיבה לסוגיה האינסטגרמית לדעתכם? בפסקה קצרה היא כותבת שיש להתחשב במידה מסוימת במצבה הקשה של קשתי. ועם זאת, ביחס לסוגית האינסטגרם – שתיקה רועמת.

פרסיליה 1 או פרסיליה 2, למי להאמין? אני לא שופט ואתם לא בית משפט, ולשמחת כולנו אין לנו חובה להכריע בשאלה. אך ננסה לטעון שהגרסאות המנוגדות של דמותה של קשתי נובעות מפער – הפער בין עולם המציאות, לבין העולם הוירטואלי, ואף ספציפית יותר – בין התנהגות בעולם האמיתי (במקרה זה – באולם בית המשפט), לבין האינסטגרם. המרווח הזה שבין העולמות מעלה שאלות רבות לגבי ההפרדה בין אמת לשקר, בין כנות לזיוף, ובין חרטה מעומק הלב, לחרטה מן הפה ולחוץ.

אך רגע לפני שנסתגר בד' אמות הטכנולוגיה, נצנן מעט את ההתלהבות (יש כזו?). כי חשוב שלא ניפול להטיה לטכנולוגיה, מושג שאני מתכבד להגדיר זה עתה, ושפשרו הוא הנטייה לחשוב שתופעה טכנולוגית היא בהכרח תופעה חדשה. ואמנם, אולי יש תופעות חדישות כאלו, אך דווקא הדילמות ביחס לחרטה, לא חדשות בכלל.

חרטה או חארטה

דמיינו את התרחיש הבא: תושביו של אי עומדים לנטוש אותו ולהתפזר ברחבי העולם. הם לא יראו האחד את השני יותר, ציוויליזציה תיכף תיעלם. במצב כזה, אין לכאורה עוד טעם להעניש את הפושעים באותה חברה – לאחר שבני החברה יתפזרו לארבע רוחות השמיים לבלי שוב, איזו משמעות תהיה להענשתם?

עמנואל קאנט, הפילוסוף הנודע, סבר שגם במצב כזה ראוי להוציא גזרי דין לפועל ולהמית רוצחים. העונש, מבחינת קאנט, אינו אמצעי הרתעה, אלא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו וליטול מחדש חלק בחיי החברה כאדם טוב יותר. מבעד לזווית הקנטיאנית הזו מתברר שחרטה המביאה להקלה בעונש היא דבר מוזר: אם העונש הוא דבר רצוי, למה לתת לחרטה להמתיק אותו, ובכך לשלול את המתנה הנהדרת של כפרת מעשיו?

העונש הוא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו – הוצאה להורג, 1946 (ויקיפדיה)

זהו רק אחד מן הקשיים היסודיים של רעיון החרטה אשר מנותחים היטב במאמר מעניין מאוד מאת איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו (כתב העת 'מחקרי משפט', 2016). במאמר הם שואלים שאלה נוספת ורלוונטית לענייננו – כיצד להעריך את כנות הנאשם המתחרט, הכיצד נדע שהוא באמת מתחרט? כיצד נדע שהוא אינו מתחרט רק כדי להרוויח הקלה בעונש? הרי במובן מסוים, המערכת מתמרצת לחרטה. בית המשפט משדר שחרטה תביא להקלה בעונש ובעצם יורה את יריית הפתיחה ב'מירוץ לחרטה'. והאם לא נכון לדרוש מהנאשם את ההיפך הגמור כתנאי להכרה בכנותו, קרי לקיחת אחריות אמיתית ושאיפה לרצות את העונש עד תום?

עכשיו שהבנו כמה אתגרים תפיסתיים ביחס לרעיון החרטה אפשר לתהות מהם הכלים להערכת חרטה. אנו צופים חיצוניים המנסים להעריך כנות של חרטה, משל היינו בוחני כליות ולב, אך בפנינו רק ביטויים חיצוניים למתרחש בפנים. עניין קשתי הוא דוגמה לכך: מתנגדיה של קשתי טוענים כי ההתנהגות הוירטואלית שלה מהווה הוכחה להיעדר חרטה. דרך התמונות הדיגיטאליות הם מבקשים להוכיח מה מתרחש עמוק בפנים בתוככי ליבה של קשתי. קשתי כופרת כפירה מוחלטת ברשת כאמצעי לזיהוי חרטה (כולם מזייפים) ועם זאת גם טוענת כי התנהגות זו היא הוכחה אולטימטיבית לחרטה: היא לא הייתה ממשיכה לתחזק מצג חיים מאושרים ונוצצים אם לא היה לה קושי נפשי להסתיר. מעבר לתהייה ביחס לכלים העומדים לרשותנו, בטענות השונות של הצד של קשתי ושל קשתי בעצמה, עולה סתירה פנימית מסוימת – האם לדעתם אפשר ללמוד מהאינסטגרם לגבי חרטה, או לא?! לסרבול זה נחזור בסוף.

החרטה מזכירה לנו גם את האפשרות שלכל אחד מאיתנו יש מגוון "אני-ים" משתנים לפי ההקשר, הסביבה והזמן. כשהפוגע מתחרט על מעשיו הוא כמו אומר "אני אינני אותו אדם שפגע". בראי תפקיד זה, אולי אפשר לקרוא לחרטה "קטיעה בין אני-ים שונים": פתיחת אפשרות לשבירת העצמיות של הפוגע ופיצולה לשניים שונים – האני שפגע מצד אחד, והאני המתחרט מן הצד השני. כך, באמצעות החרטה האדם מרחיק את עצמו מן המעשה ושובר את הקשר שבין החטא לבין החוטא, הלא הוא הוא "עצמו". על פי Haber, שגישתו מובאת במאמר של ליפשיץ וקיטאי סנג'רו, העבריין המתחרט דוחה את מעשיו ומסרב להזדהות עם האדם שהיה בעת ביצועם (בעמ' 79 למאמר). הפילוסופים דרידה וגם פרפיט הלכו אף רחוק יותר, וקבעו שהמתחרט, הנאשם, כביכול אינו האדם שביצע את העבירה – פלוני של היום אינו פלוני של אתמול (עמ' 80). במובן זה, העמוק, המשפט והחברה נותנים לאדם את האפשרות, דרך החרטה, לחזור אדם אחר במלוא מובן המילה. [לחלקנו הרעיונות הללו יכולים להזכיר את רעיון התשובה במסורת היהודית]

המשכיות VS ניתוק

כעת, אחרי צינון התלהבות ותזכורת שהחרטה תמיד הייתה רעיון קשה לעיכול – אנו חוזרים לענייננו הטכנולוגי, קצת יותר צנועים. וזאת כדי לראות שהאפשרות לחוסר המשכיות בחייו של אדם, לפיצול לשני "אני-ים" – "אני מס' 1" ו"אני מס' 2" – שלמדנו מהחרטה באה לידי ביטוי בסיפור הרשתות החברתיות.

האם "אני מס' 2" הוא המשכו של "אני מס' 1"? האם אחרי שמכירים, בין אם באינטואיציה, בין אם בהתשכנעות מבוססת, שלאדם יכולה להיות דמות אחת במציאות, ודמות מתחרה ברשת – נכון למתוח קו המשכי בין הדמויות? או שלהיפך – הפער הוא בלתי ניתן לביטול, חוקי הפורמט של המציאות שונים בתכלית השונות מחוקי הפורמט של הרשת החברתית, ומעל המים הלא שקטים המפרידים ביניהם – אין כל טעם או סיבה לבנות גשר? אולי צריך להכיר בניתוק מוחלט?

זו לא שאלה תיאורטית גרידא, יש לה גם השלכות פרקטיות. בהקשר המשפטי היא עשויה לקבוע באיזו מידה להתייחס להתנהגות ברשת. המשמעויות הן גם בעולמות אחרים: האם נכון ללמוד מהתנהגות ברשת על מצבו הפסיכולוגי של אדם ועל הדרך לטפל בו? באיזו מידה להאמין לתכנים שאנחנו פוגשים ברשת? היכן עובר קו הגבול בין פלטפורמות מקוונות אמינות (כגון מאגר מידע כלשהו) לבין כאלו שפחות (למשל, רשתות חברתיות)?

ניגע כעת בכמה ביטויים של כל צד בדילמה – דוגמאות לאפשרות של ניתוק בין האינסטגרם לבין החיים עצמם, ומן העבר השני – מקומות שבהם הקשר בין השניים, ואפילו הוא מרוחק ומתוח, בא לידי ביטוי.

Instagram VS Reality

באינסטגרם מסתובבים חושפי שחיתויות, רק בלי תוספת סיכון, הדומים לילד שצעק "המלך הוא עירום" אך המלך המשיך בשלו.

כך זה הולך. דוגמנית, דוגמן, או משפיענית אינסטגרם כלשהי, מעלים תמונה לרשת. התמונה נראית טוב, טוב מדי, וגם נעדרי חושים מחודדים שמים לב שמישהו השקיע כמה מאמצים בפוטושופ. חושף הפארסה שומר את התמונה, מחפש את המקורית, ומצמיד אותן האחת לשניה – מצד אחד Instagram, מצד שני Reality. מה יצא? Instagram VS Reality.

הנה לדוגמה ג'סטין ביבר הזמר הצעיר והידוע. צפו בתמונה הזו – המבט העמוק, המהורהר, הקמטים במצח שמוסיפים רצינות ובגרות, שחור-לבן שמוסיף ניחוח של אותנטיות, והכל בפנים נקיות, צחות והבריאות:

עכשיו דמיינו שבמקום פנים אלו היה נשאר פרצופו האמיתי, ואפילו בשחור-לבן. כולנו סבלנו מפצעי בגרות… ביבר העלם השמרנטי חוזר להיות בחור צעיר, רגיל, נחמד ותמים למראה:

רוצים עוד? הנה סרטון לא רע ושובר קופות – 11,712,307 צפיות, 42 אלף תגובות, ובטח עוד כמה מאז כתיבת שורות אלו. עיבוד תמונה מופרז ושקרי אינו הרגל נקודתי אלא תופעה של ממש.

ברשת מסתובבות גם עדויות של מי ש'רק צייתו לפקודות' ביצוע פעולות כירורגיות פוטושופיות שכאלו. אחד מהם מביא בדיון ב-Reddit עדות "מצמררת" בה הוא מתאר חוסר נוחות עמוקה לאחר ביצוע משימה של ניתוק כל קשר, ולכן שקר מוחלט, בין התמונה המקורית לתמונה המעובדת – הוא הרוויח יופי, אבל מרגיש מלוכלך (סליחה על האורך, קשה לקצר):

I'm a freelance photographer/videographer/production specialist, and I'm doing some contract work for an organization which included taking the headshots of every staff member.

The CEO is an older woman, maybe late 60s or early 70s. I was asked to retouch her portraits (and those of the AD, who's slightly younger) to get rid of basically any marker of age I could find-wrinkles, spots, standing-out veins/tendons in the hands, etc. Now, they're nice enough people, and I'm getting paid very well for doing work for them, but I can't help but feel dirty.

Obviously, I can't post the images themselves because I don't want to out myself and invite questions about my honesty or anything, but believe me when I say, each of them look 10 or 15 years younger in their finished portraits than they actually are. I went to school for journalism, and journalistic ethics tell me that visual images should reflect reality and should not be altered or manipulated for any reason other than enhancement of the image for ease of viewing or artistic choice. At first I tried to simply laugh off their requests, but it quickly became apparent that they were serious, and after spending many hours removing crows' feet and circles under the eyes and filling in hair follicles and everything else, I just feel like I'm helping to perpetuate the culture of vanity that I hate so much.

התגובות היו אמפתיות ועם זאת הזכירו לו שבתופעה אין כל חדש:

I’m not sure it will make you feel better but this has happened for centuries. Paintings of those in power were painted in flattering manner. In the time of film photography, editing was common. I’m not a photographer, but I think a shorter exposure was used to make skin look smoother. It is certainly even more out of hand now that it is so accessible.

להסיר את העוקב

"עכשיו אחרי שריסקת לי את הלב
והסרתי את התמונות שלך וגם את העוקב
מצידי אתה יכול עכשיו חופשי להסתובב עם אחרות"

(מתוך "תטוס לי מהראש", שרית אביטן)

המילים הללו תפסו את תשומת ליבי בעת האזנה אקראית. שימו לב לטבעיות שבה הלב המרוסק מביא להסרת ה'עוקב', ואיך הפעולה הטכנית נכנסת לתוך מכלול הגורמים לשחרור הבחור מאחיזת ציפורני בת הזוג, שכעת אינו כבול עוד ורשאי להסתובב עם איזו אחרת שרק ירצה. סביר להניח שכותב מילות השיר לא העמיק בסוגיה שבה אנחנו דנים. ואולי דווקא בגלל טבעיות זו, וחוסר תשומת הלב, השיר הזה הוא פתיחה טובה לשורות הבאות: דוגמאות הפוכות למה שראינו עד כה – במקום ניתוק בין הרשת למציאות, חוט מקשר ומהודק בין השניים, לפעמים עד כדי זהות.

דוגמה מעניינת לקשר בין ההתנהגות באינסטגרם לבין החיים האמיתיים אפשר למצוא במחקר שבחן דאטה של 166 משתמשים. תוך שימוש בלמידת מכונה, ניסו לזהות אצל המשתמשים סימנים לדיכאון – על בסיס ניתוח של 43,950 אובייקטים מתוך הדפים שלהם, תמונות, צבעים, מטא-דטא, זיהוי פנים. על פי המחקר, בעזרת המודל שפותח ניתן לזהות סימני דכאון בהצלחה רבה על בסיס אינסטגרם, רבה יותר מאשר יכולות הזיהוי של המומחה הממוצע. אם מחקרים אלו נכונים, נראה פתאום שהאינסטגרם הוא הכלי האולטימטיבי לזיהוי דיכאונות ולהצלת חיים.

ראו למשל שסובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר. אדם בריא ייטה להעלות תמונה דומה יותר לשמאלית, בעוד אדם בדיכאון יעלה את הימנית:

סובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר (מתוך המחקר)

זוהי  דוגמה מעניינת לכך שהרשת, ואולי אפילו בלי שהמשתמש מודע לכך, מעתיקה הכל, לא רק את התמונה שבה צולם העולם הממשי, אלא שהיא גם משכפלת את המצב הנפשי של מי שהעלה את התמונה ובחר לה, אולי בתמימות, פילטר כזה או אחר.

כיוון מעניין, הגם ששונה לגמרי בטבעו, יש במחקר שעסק בפרסום באינסטגרם. מחקר זה בחן את ההתמקצעות בשיווק של משפיעני אינסטגרם על ידי ראיונות עם 11 'משפיעני תיירות' (יש משפיענים לכל דבר בימינו) ועל בסיס 12 הפוסטים האחרונים שלהם ברשת. המאמר סימן את מערכת היחסים המתוחה שבה ניצב המשפיען – המפרסם והמשתמש נושפים בעורפו. המשפיען עומד בתווך, ובידיו כלי העבודה שמספק לו אינסטגרם – כיצד לרצות את כולם, כך שיזכה לחוזים עתידיים ולעוקבים נאמנים? מסקנת המאמר היא שהמשפיען נמצא במשא ומתן מתמשך שבו הוא צריך למצוא את נקודת האופטימום בין היכולת להישאר אותנטי בעיני המשתמש, ועם זאת מספיק מושך ואטרקטיבי בעיני המפרסם.

מחקר זה שופך אור נוסף על החוט המקשר בין המציאות לבין הרשת. עד כה הדגשנו את העובדה שהרשת, מטבעה, מעתיקה דפוסים מהמציאות, למשל מצב נפשי של אדם. כאן אנחנו רואים את אותו חוט מקשר מסיבה אחרת לגמרי – הצורך לרצות את כל הצדדים, כך שיהיה מה למכור ולמי למכור, לאורך זמן. רוצה דולרים? אל תקרע את החוט.

מחקר זה גם סוגר מעגל מסוים: ראינו עד כה יסודות לתופעת קשתי, באפשרות לניתוק בין המציאות לרשת, באפשרות לחיבור כשפעולת העוקב והסרתו הופכים למעשה יומיומי שאינו שונה משריפת מכתבי אהבה, או חיבור בשל השפעה לא נשלטת של מצב נפשי. עכשיו אנחנו מוצאים גם בסיס לצורך הכלכלי של קשתי להמשיך ולהעלות תמונות שמחות מדי לרשת – לא הייתה לה ברירה. ועם זאת נראה שקשתי קצת קרעה את החוט: לא בטוח שהציבור אוהב לראות אסירה מורשעת משתעשעת ברשת בעת ריצוי מאסרה.

הרשת כפלסטלינה

כתיבת מאמר זה נמשכה זמן ארוך משציפיתי. הסיבה לא הייתה חוסר השראה, או חוסר רצון לגשת למקלדת. אלא קושי לוגי מסוים, שבתחילה לא הצלחתי להסביר לעצמי, ושבמובן מה נוגע בדיוק במעין לולאתיות פנימית לשאלה המרכזית שעולה כאן.

בתחילת הדברים הגדרנו את פרסיליה 1 לטענת משפחת הנדרס, ופרסיליה 2 לפי גרסת קרובי קשתי. הנטייה האינטואטיבית היא למתוח קו בין כל גרסת פרסיליה לבין אחד ממתרסי הדילמה המשכיות VS ניתוק. זה היה מועיל הרי לקוהרנטיות ולאסתטיקה של הטיעון.

לקח לי זמן, אך מתישהו הבנתי שלא היא. למעשה הצדדים, הצד של הקשתי והצד של הקרבן, עומדים מאותו צד של המתרס: פרסיליה של קרובי הנדרס מזייפת חרטה, לכו ראו את האינסטגרם שלה! אך גרסה 2 של משפחת קשתי לא שונה כל כך – פרסיליה שבורה, לכן היא מעמידה פני מאושרת, לכו ראו את האינסטגרם שלה! בעומק אין הבדל. כשמנסחים זאת כך, מתגלה פתאום שהמחלוקת בין הצדדים אינה מיוסדת על הדילמה שעלתה כאן, אלא שכולם נמצאים בצד אחד של הדילמה – כולם מגייסים את האינסטגרם כאמצעי גילוי הפרסיליה האמיתית. כלומר, הם מסכימים שדרך הופעת קשתי ברשת אפשר לזהות את פרסיליה כשלעצמה.

אבל גם זו רק חצי אמת… בואו ניזכר שקרובי קשתי העלו טענה נוספת: שהרשת מזויפת לחלוטין ושלקשתי אין ברירה אלא להעלות תמונות נוצצות שמא תהפוך מובטלת. ולכן היומרה להסיק מסקנות מתכני האינסטגרם לגבי רחשי ליבה של קשתי בטעות יסודה, והיא מבטאת חוסר הבנה מוחלט של המדיום. קשתי שברשת לא קשורה בשום אופן לפרסיליה כשלעצמה!

הנטייה לשיפוטיות ולמשפט שדה, גיבשה אצל רובנו, ככל הנראה, די מהר וכבר בפתיחה, את המסקנה שקשתי עשתה צחוק מבית המשפט. אבל הניתוח כאן, אני מקווה, מלמד שהתמונה אינה פשוטה כלל: היחסים בין הרשת לבין המציאות ניתנים לפירוק ולהרכבה. הקו המפריד ביניהם לא ברור כלל. צדדים מנוגדים במשפט משחקים בדילמה כאוות נפשם. הרשת מאפשרת לאותו צד יכול לטעון דבר והיפוכו. בתום המהלך שהובא כאן אפשר לטעון שפרשנות משפחת הנדרס להתנהגות פרסיליה היא שטחית, ודווקא הצד שכנגד מציג הבנה מרובדת ומורכבת יותר של נפש האדם ושל מערכת היחסים שלה עם הרשת.

התהיות הסמי-משפטיות הללו הן שוב הוכחה לאמת הרחבה יותר – עם הרשת, מקום שהוא שומקום, אפשר לשחק כבפלסטלינה. הרשת תמשיך לבלבל את כל הקטגוריות והסיווגים. אין לוגיקה פשוטה.

תמונת שער: Mike, Pexels

מוזיאון של שטויות: על ארכיון האינטרנט

יום אחד מצא את עצמו האינטרנט כלוא בתוך כונן קשיח ומאז הוא מתחבט לגבי הזהות של עצמו.

בקהיר, בירת מצרים, ניצב לו מבנה. במבנה זה, שאינו אלא בית כנסת, נמצאת עליית גג. אם תעלו אליה, תמצאו אוצר: רבבות רבבות עמודים של כתבי יד עתיקים ונדירים ביותר שוכבים להם שם כבר מאות בשנים. זוהי 'גניזת קהיר'. היא התגלתה לגמרי במקרה בשנות ה-1860 והפכה מאז למקור בלתי נדלה של כתבי יד נשכחים: יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד חשפו בה תגליות מרתקות.

אל גניזה משליכים ספרים כלאחר יד. ההלכה היהודית מבקשת שספרים הנושאים שמות קדושים יכובדו ושבמקום להיזרק אל הלא נודע, הם יזכו לאכסניה ראויה. אם תרצו – הגניזה אינה אלא פח אשפה מכובד אליו משליכים בני אדם אוצרות בחוסר מודעות מוחלטת. וראו זה פלא – דווקא מפח אשפה זה, צמחו להם גילויים כה חשובים.

לא הרבה יותר ממאה שמונים קילומטרים משם נח לו מאגר עצום מסוג אחר. ב-"Bibliotheca Alexandrina" שבמרכז אלכסנדריה, אוגר מאז 2002 ה-Internet Archive, "ארכיון האינטרנט", את בסיס הנתונים העצום שלו. בתחילה ביקש הארכיון האמריקאי מהמצרים לשמור אצלם 1 פטה-בייט (1000 טרה-בייט) שהחזיקו את כל האינטרנט מהשנים 1996-2001. אך מהר מאוד צר היה המקום מלהכיל. הקפיצה הראשונה הייתה ל-1.5 פטה-בייט. היום יש בספריה כבר 4.9 פטה-בייט, קפיצה של כמעט 500 אחוזים, מספר דמיוני שמהווה רק נתח מסוים מתוך הארכיון, המגיע לכדי 45 פ"ב בסך הכל.

ה-Bibliotheca Alexandrina – אוגרת את האינטרנט מאז 2002 (מקור: Carsten Whimster)

אגרנים ללא מעצורים

מכירים את האנשים האלו שיעדיפו לאגור הכל בארגזים חתומים בעליות גג, העיקר לא לזרוק לפח?

יש סיכוי לא רע ש-Brewster Kahle הוא אחד מאלו. קייל, חוקר ב-M.I.T, הקים לפני כעשרים שנה את ארכיון האינטרנט ומאז הוא עומד בראשו. הרעיון שלו היה פשוט – האינטרנט הוא יצירה אנושית, ובתור שכזה צריך להנציחו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.

רעיון קטן לקייל, משמעות גרנדיוזית לארכיון. המשמעות של לשמור-את-האינטרנט-כולו היא שהיום הארכיון מחזיק בשרתים שלו לא פחות מ-400 מיליארד פריטי מידע – דפי אינטרנט, סרטים, ספרים, שהם בערך 1000 פעמים ספריית הקונגרס האמריקאי, הספרייה הגדולה בעולם, שאליה נחזור גם בהמשך.

שמירת האינטרנט היא שיטה לא רעה להתמודדות עם התזזיתיות של המדיום: אתרים עולים, אחרים יורדים; קישורים משתנים ומתיישנים. ממש כמו פרח שפורח רגע אחד ונובל בחטף. חוקרים מלוס אלמוס, ניו מקסיקו, שהתעניינו בתופעה הזו בחנו 3.5 מיליון מחקרים אקדמיים במדע, טכנולוגיה ורפואה מהשנים 1997-2012. מסקנתם הייתה שחמישית מהקישורים המובאים בהערות שוליים במאמרים אקדמיים מובילים לשומקום, פשוט אבד עליהם הכלך. כן כן, אותן הערות השוליים שאמורות לבסס את המחקר, להושיב את החוקר על כתפי ענקים ולהפוך את המאמר לאמין – מסתבר שהן תזזיתיות בעצמן. ויש לזה אפילו שם – The Reference Rot ('ריקבון הקישור').

איך זה עובד? היכונו למסע בזמן

באינטרנט מסתובבים להם זחלנים (Web Crawlers). הזחלן הוא בוט הסורק בהתמדה את הרשת ואוגר עותקים של דפים באופן שיטתי. כשהוא מגיע לדף הבית של אתר מסוים, הוא קודם כל ישמור אותו, ולאחר מכן הוא יגלוש דרך כל הקישורים שנמצאים בדף. וכך הלאה – בכל דף הוא יאתר את הקישורים, יזדחל דרכם עד שיגיע לרמת העומק שהוגדרה לו, כלומר, דרך כמה דפים עליו לעבור עד שהוא צריך לעצור.

כדי לאפשר שימוש נוח במידע שנאגר, נבנתה ברבות הימים "מכונת הזמן" (Wayback Machine). הגשמת חלום ישן – בחרו אתר, בחרו תקופה, וצאו למסע לעבר. בדרך תראו אולי נופים מרתקים – החל מה-gif של אתרים שב-"under construction" שהיה כה אהוב בשנים הראשונות לאינטרנט, מוני המבקרים בספרות הירוקות המכוערות, הפורומים של שנות ה-2000, ועד ה-Web 3.0 הבוגר אותו אנו מכירים.

עידן התמימות: פייסבוק מחברת בין בתי ספר, על החתום מ. צוקרברג (פייסבוק ב-12.12.2005, מכונת הזמן)

דילמת הארכיונאי

כשאתם מסדרים את הארון ומחליטים מה לשמור ומה לזרוק, אתם מקבלים החלטה. החלטה קלה אולי, חסרת משמעות לכאורה, אבל החלטה. השאלה שעולה ביחס למאגרי מידע, בהיסטוריה הקלאסית כמו גם בדיגיטלית, היא בדיוק אותה השאלה: כיצד לנצל את המשאבים המוגבלים? מה לשמור ועל מה לוותר? על מה יתבזבזו משאבי הזחלן והשרתים?זוהי דילמת הארכיונאי.

מבחינה טכנית נפתרת הדילמה בכמה דרכים. לא כל האתרים נדגמים באותה תדירות, ולמען האמת בנתחים משמעותיים מהרשת הרובוט מבקר רק לעיתים רחוקות. המנהג שלו הוא לבקר כל חודשיים ולפעמים יותר כך שנוצרים מרווחי זמן ריקים וחוסר המשכיות. לרובוט יש טריק נוסף כדי לחסוך בזיכרון: כשהוא מזהה שאובייקט כבד משקל לא השתנה בין הביקורים, כגון תמונות, הוא ישמור את הדף מבלי לעדכן את התמונה. על פי הדיווחים זה מביא לתקלות לעיתים, כמו אתר שנשמר עם תמונה לא מתאימה בשל טעות בזיהוי. ולבסוף, כאמור, לרובוט מגבילים גם את עומק החיפוש באתר, אז ייתכן מאוד שדפים בעומק שלישי או רביעי של האתר לא  ישמרו.

להחלטות טכניות יש תמיד השלכות אנושיות וערכיות, החורגות מהטכניות הצרה. צריך רק לפקוח עיניים כדי לזהות אותן. בהקשר הארכיון אחת ההשלכות היא שאם אי פעם תרצו לחקור את התפתחותו של האינטרנט בעזרת מכונת הזמן – תצטרכו לזכור שאתם לא פוגשים את האינטרנט כפי שהיה. מה שנמצא אל מול עיניכם אינו אלא בבואה של האינטרנט ברגע נתון. צילום מסך.

כלומר, הגם שהארכיון מאוד היה רוצה להנציח את האינטרנט בשלמותו ומושלמותו, זה לא לגמרי זה. וכפי שנראה, מכאן, זה רק הולך ומסתבך.

הפוליטיקה של הזיכרון

ככל שדיון ברשת מתארך, הסבירות שמישהו יעשה השוואה לנאצים עולה – כך על פי חוק גודווין. לאחרונה מתפתח חוק אוניברסלי קצת אחר: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברשת, יושב טראמפ עם נרגילה. הנשיא מעורר המחלוקת נוטה לשמש כדוגמה האולטימטיבית, או כאנטי-דוגמה, בהרבה מאוד דיונים. גם אנחנו ניכנע לטרנד, ולו רק לרגע קט.

ביולי 2016 הצהיר טראמפ בראיון: "אין לי שום קשר לפוטין… נראה לי שמעולם לא פגשתי אותו". המראיין העמיד אותו מיד על כך שבעבר הוא דווקא כן הודה בקשרים עם השליט הרוסי. מזל שאחד השותפים של ארכיון האינטרנט, Political TV Archive, איפשר בדיקת עובדות מהירה שהפריכה גם היא את ההכחשה של טראמפ. דוגמה ראשונה לאתגור של הנשיא ההסגוני מצד הארכיון.

בנובמבר באותה השנה הכריע טראמפ את הילארי. מיד הודיע קייל, מייסד הארכיון, שהוא פועל בנמרצות ליצירת העתק של הארכיון בקנדה. קייל חשש, באמת ובתמים כנראה, שממשל טראמפ יטיל מגבלות שונות ומשונות על הארכיון והכין תכנית מילוט.

לא עברו חודשיים והודיע הארכיון על הקמת "ארכיון טראמפ". לא… אין מדובר בשגעון גדלות של הנשיא האמריקאי, אלא להיפך, על מאגר מידע שיזם ארכיון האינטרנט שמתמקד אך ורק בדונאלד טראמפ. בהודעה על ההקמה השתדלו מאוד אנשי הארכיון להביא הצדקות לכאורה-ניטרליות לחשיבות של ארכיון טראמפ – "חשוב לבדוק עובדות", "בהמשך נקים עוד כאלו"… אך כפי שנאמר יפה באחת התגובות: "שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… ארכיון האינטרנט מאבד מאמינותו ופוגע בתדמיתו כמאגר ציבורי המשרת את הציבור מבלי לנקוט בעמדה פוליטית".

"שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… " – טוקבקיסט עוקצני על ארכיון טראמפ

כן, זה סופו של כל בלון. אמנם, אנחנו בעידן של 'פוסט-אמת' שבו השימוש ב'בודקי עובדות' מאפשר להתמודד עם מי שמביא את עיוות האמת לדרגת אומנות. אך לא ניתן להתעלם מכך שבימינו, לבדוק עובדות נגד טראמפ זה גם לנקוט בעמדה פוליטית. המעורבות של הארכיון בענייני פוליטיקה, גם אם בכובע של 'בודקי-עובדות', מראה שוב איך ליקוט ההיסטוריה, במקרה הזה על ידי זחלן ניטרלי שאוסף מידע ברשת, ומכונת זמן ללא תודעה פוליטית, איננו-וגם-לא-יכול-להיות יוזמה ניטרלית באמת. מי שמחזיק במאגר כה עצום, מי שבוחר ביחס למי למקד משאבים, וביחס למי לא, נוקט עמדה בתוך המשחק הפוליטי.

פח הזבל של האנושות

ב-2010 הכריזה ספריית הקונגרס האמריקאי שהיא תרכוש מטוויטר את כל הציוצים מאז 2006. היוזמה הזו שימחה אחדים, במיוחד היסטוריונים, אך הצחיקה אחרים שנטו לזלזל בה, עד כדי טענה שמדובר בהקמת "מוזיאון של שטויות" שלא ראויות להיכלל בפנתיאון הספרותי הלאומי (כאן).

האגירה הכוללנית נמשכה רק עד 2017, אז הספרייה הודיעה על מפנה במדיניות – מעכשיו היא תסנן חלקים מספריית הטוויטר ותתמקד בציוצים הנוגעים לאירועים שיש בהם אינטרס לאומי. ב'ווייט פייפר' בנושא הסבירה ספריית הקונגרס שטוויטר השתנתה עם השנים, ושלספרייה די בכל הציוצים שכבר ברשותה ואשר מתעדים את תקופת עליית הרשת החברתית. יתרה מזאת, היא הוסיפה, אין מה להיות מופתעים מהמהלך – מדיניות הארכוב של הספרייה תמיד הייתה סלקטיבית. גם כאן, חלק ראו את המפנה כמהלך מושכל, ואחרים כינו אותו "כישלון ברמה היסטורית".

ובאמת, ישאל השואל – איזה ערך יש בשימור הטוויטר, או כל רשת חברתית חברתית אחרת? מה חשיבות כל ערימת ההבלים המצויה שם, הבוטים, הפייקים, הציוצים הפוליטיים, שיתופי מנות המסעדות, כמות הלייקים בפוסטים חולפים ומתחלפים, תגובות שטניות, העמדת פנים לסלפי איקס, פוטושופ לסלפי וואי, מידע חסר חשיבות על היום שעבר עלי או על ההוא שמחפש דירה בנסיבות משמחות. כפי שהצהיר האינטלקטואל הצרפתי אלן פינקלקראוט – מה שהולך באינטרנט "זה פח זבל" ("c'est une poubelle"). ואם אכן זה פח אשפה – מה העניין בלהנציח את זה?

האינטרנט הוא פח זבל (מקור: Pawel Czerwinski, Unsplash)

האינטרנט הוא פח זבל. אבל האם אין מה להרוויח מפחי זבל? זה הזמן לזכור שתגליות ארכיולוגיות והיסטוריות חשובות התגלו דווקא בזכות פחי זבל: שאריות האוכל והגללים שהשאירו בני אדם לפני כמה אלפי שנים בנונשלנטיות הם שיעור מאלף לחוקר, ממש בית ספר לאדם. הם לפעמים מלמדים יותר מכל דבר אחר לגבי הרגלי תזונה, חקלאות, ציביליזציה.

מאיפה לנו לדעת מה יועיל למחקר של העתיד ומה לא? קחו למשל את אבן רוזטה שבזכותה פוענח כתב החרטומים המצרי. זוהי כתובת אבן שנחקקה לשעתה – למחוקק, במובן הפשוט של המילה, לא הייתה קמצוץ כוונה שהיא תמלא תפקיד היסטורי. כך גם גניזת קהיר, שאיתה פתחנו את המאמר, ועוד רבים וטובים.

ובמילים אחרות – באיזו זכות נוכל להחליט מה שווה ומה לא? אולי הזבל של היום הוא האוצר של המחר? רק ההיסטוריה יודעת לשפוט.

כונן קשיח מחפש זהות

בהתחלה נאגר האינטרנט כדי להנציח יצירה אנושית בשלמותה. אך אט אט החלו הזדחלו להן שאלות בדבר הניטרליות של הכונן הזה, ותהיות לגבי זהותו.

האם האינטרנט צריך להישמר כפח זבל אחד גדול, מאגר מבולגן וניטרלי שבו מקסימום מידע מהרשת ללא הבדל מקור/חשיבות/רלוונטיות, ושמשאיר לדורות הבאים את החירות לסנן ולהחליט מה מעניין ומה לא?

או שמא יש מקום לעיבוד מסוים: כמו גניזה שבה נשמרים רק החלקים הראויים לכבוד או כמו ספריית הקונגרס האמריקאי ששומרת עכשיו רק את הציוצים בעלי הערך, קרי – אלו שבני האדם של היום החליטו שיהיה להם ערך בראי ההיסטוריה של המחר?

ואולי הארכיון צריך להפוך במרוצת הזמן למוזיאון? קומה ראשונה – תערוכת "נשיאים מהעבר" – קצת טראמפ, קצת אובמה. במתחלפות – תצוגת "קורונה – המגפה (שלא) הייתה". ובאגף הנוער תמצאו את "להיות מילניאל" – מבחר סרטוני טיק-טוק משנות ה-2010. הכל מסודר לביקור, עכשיו רק תבחר.

זו שאלה להיסטוריון שבקהל – מה היית מעדיף אי-שם ב-2050 או 2070 בתור חוקר היסטוריה אינטרנטית? שיעשו לך חצי עבודה ויסדרו לך את עיקרי הדברים יפה יפה, או שישאירו לך את החדר מבולגן, ואתה כבר תדאג לעשות בו סדר? שהארכיונאי העכשווי יהיה איש חמור סבר שמזלזל במה שנחזה כשטויות ברשת, או שייתן את החופש לשמר הכל – כי מי יודע, אולי זה יעניין מישהו מהעתיד?

וזו כמובן גם שאלה לכולנו – איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו? אנחנו מעדיפים להיחקק יחד עם כל האוצרות והשטויות שיודע האינטרנט להציע? או שטוב לנו לזקק את שעותינו היפות, במחיר יומרנות מסוימת כאילו אנחנו יודעים מה טוב ומה רע, מה נכון לשמור, ומה לא?

ולסיום, זחלן אם אתה שומע אותי, ארכב נא את הפוסט הזה – יש בי עוד תקווה שהוא יעניין את דורות העתיד.

(תמונת שער: Anna Shvets, Pexels)

מי שלא שם, לא קיים?

ההתעקשות לפרוץ את הבידוד עם קצת טכנולוגיה, היא גם הזדמנות לחשוב שוב על מהי נוכחות

לפני כמה שבועות, טרם תחילתו של המצב המוזר שאליו נקלענו כולנו, ביקשתי להיפגש עם מישהי בנושא עבודה. קבענו זמן, קבענו מיקום. בתפריט מתוכננת פגישת היכרות קלאסית: קצת על עצמי, הסיבה בגללה ביקשתי להיפגש וכו'. כשברקע התחילו להישמע מילות ה'בידוד' וה'סגר' התחלתי לתהות אם ואיך הפגישה הזו תתקיים. הרי לכאורה אפשר להמיר אותה לשיחת וירטואלית, מבחינה מעשית אין בזה קושי. אבל בכל פעם שניסיתי להפנים את המסקנה הזו, נתקעתי שוב ושוב בעובדה שזו פגישת היכרות, ואין מה לעשות, זה אירוע שפחות מקובל לקיים באמצעים וירטואלים. למה זה לא מתאים? אולי בגלל הראשוניות של המפגש, אולי בגלל הרצון של הצדדים להשאיר רושם נכון וטוב – דברים שאפשר לעשות טוב יותר בפגישה פנים אל פנים.

מפה לשם, השאלה הזו לא הרפתה ממני – למה לעזאזל יש לי (לנו) מחסום מפני מימוש כל שיחה שהיא בועידה אינטרנטית וירטואלית? למה זה לא טבעי ולא אינטואיטיבי? למה שיחה טכנולוגית היא פחות ראויה? יכול להיות שחלק מן הקוראים עובדים בתרבות ארגונית הדוגלת בשימוש מירבי בטכנולוגיה, בין אם מתוך אילוץ או בכוונה תחילה. אולי גם ברבות הזמן הם הספיקו "לחנך" את עצמם בעניין. לכן אקצין את התרחיש ואשאל – למה גם אם ממש הייתי רוצה, לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" בה במלוא מובן המילה – הרי אני משקיע את הזמן, יכול לראות את הכלה, להתרשם מהחתן, אולי אפילו לצעוק "מזל טוב" במיקרופון שכולם ישמעו. מה העניין?

לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" – אבל למה לא בעצם?

רק הרמתי כמה אבנים – במחשבה ובאינטרנט – וקרה לי הדבר הרגיל. הבנתי שהמושג "נוכחות" – מה נחשב נוכחות? מה מייצר נוכחות? – הוא נושא חרוש מהרבה מאוד כיוונים ובהרבה תחומים – בפסיכולוגיה, קוגניציה, סוציולוגיה והיד נטויה. יותר מזה, קלטתי פתאום שבני אדם נלחמים כל הזמן על יכולתם לנכוח ולהנכיח: הטקסט – מנכיח רעיונות ודמויות (חשבו על ספר החוקים שמתפקד כמנכיח את השליט ברחבי הממלכה); הרדיו – מנכיח בשמיעה; הטלוויזיה – מנכיחה במראה. למעשה כל תקשורת שלא תהיה, מטרתה להנכיח. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות – אבל אנחנו משקיעים המון במחשבה כיצד לתקשר באופן ובצורה המתאימים ביותר. האם ראוי שבוס ינכיח בפני עובדיו הודעת פיטורים במייל? האם לשם הנכחת מסר חשוב עדיף לי לצעוק או לדבר בקול בס? אנחנו שוברים את הראש בענייני הנכחה כל יום, כל היום.

אם כן, בשביל להתאים את השאלה להיקף הסוגיה הייתי חייב להרחיב אופקים ולשאול – מה הוא "קסם הנוכחות" – מה הופך סתם שהייה במקום ובזמן מסוים לנוכחות? מה המרכיבים של חווית נוכחות?

אמצעי תקשורת עשירים ודלים

אחד המחקרים שאליהם התגלגלתי מבדיל בין presence (נוכחות) לבין immersion (השתקעות (בתוך חלל)). על בסיס הבחנה זו בוחן המאמר את התרומה של 115 תכונות טכניות שונות (תלת מימד, איכות תמונה, וכדו') להגברת תחושת ההשתקעות של המשתמש בתוך מציאות רבודה (VR), שאמורה להביא בסוף להעצמת תחושת הנוכחות.

הנחת יסוד נוספת במאמר היא שהתהליך שצריך לעבור המשתמש הוא דו-שלבי: 1. מביאים את המשתמש להכרה שהסביבה הוירטואלית היא אכן חלל (space); 2. מביאים את המשתמש גם להכרה שהוא נמצא באותו החלל. אחת המסקנות אליה מגיע המאמר היא שכדי לייצר תחושת השתקעות חשוב יותר לשפר את שדה הראייה ואת הראייה הסטראוסקופית (בפשטות, תלת מימד) מאשר את איכות התמונה, על אף שאינטואיטיבית תמונה איכותית היא אלמנט בסיסי ביותר של נוכחות.

אחד הדברים שאני בוחר לקחת ממאמר זה הוא העובדה שדרך הטכנולוגיה אנחנו למדים שאפשר לייצר תחושת נוכחות בעזרת שיפור העושר (הטכני) של אמצעי התקשורת. כלומר, השלב הראשון בפירוק מושג הנוכחות הוא להגדיר מהם המאפיינים הטכניים של נוכחות וכיצד ניתן להעתיק אותה אל תוך הטכנולוגיה. האמצעים שאנו מפתחים משתנים בעושרם – חלקם עשירים יותר, ואחרים דלים מדי. בהמשך לרעיון הזה חילקו Daft ו-Langel את ערוצי התקשורת על פי ארבעה קריטריונים: מהירות המשוב של ערוץ התקשורת, האפשרות לקבל מסרים מילוליים ולא מילוליים כאחד, היכולת להשתמש בשפה פשוטה, והיכולת להתמקד בפרט (מובא כאן, עמ' 115). הגלגול הבא של החלוקה הזו היא ההבנה שאם המסר המבוקש הוא רזה, אפשר להסתפק במדיום עני, ולהיפך – אם אני צריך להעביר מידע מעמיק, נגיד שיחה שדורשת רגש, רגישות או רושם ראשוני – מתחייב אמצעי עשיר יותר.

זה רעיון פשוט, אולי אונטיאיטיבי, אבל יש בו משהו מסוכן. הוא מביא אותנו למסקנה הנמהרת שנוכחות היא סך כל מאפייניה הטכניים. ושאם אני רוצה לתת תחושה של נוכחות אמיתית, מספיק לשכלל את הכלי מבחינת טכנולוגית. וזה בעיני לא ממש מדויק, כי יש לא מעט סיבות לחשוב אחרת.

התמונה ברורה, תרתי משמע

תובנה ראשונה שמסבכת את הסיפור היא שאנחנו בוחרים אמצעי תקשורת לא כפונקציה ישירה מעושרם הטכנולוגי, אלא כנגזרת מן התכונות שלהם, בהתאם לצורך מסוים. מספיק תרגיל פשוט כדי לגלות זאת. טלו בידכם דף, בצד אחד רשמו את כל אמצעי התקשורת בהם אתם משתמשים לפי מידת עושרם הטכני. בצד השני של הדף רשמו עכשיו סוגי יחסים/מסרים ("מותק, אני בדרך הביתה"; "חבוב, אתה מפוטר"; פגישת היכרות; הסכם על אקזיט במיליונים). תגלו, בדיוק כמו שאני גיליתי, שאין בהכרח קשר ישיר בין "עומק" הנוכחות הרצויה לבין "עושר" האמצעי. יש אמצעים שמתאימים לאפקט מסוים ולא לאחר, והגם שמפגש פיזי עשיר מכולם, הוא לא מתאים לכל המטרות. דוגמה קטנה – אנשים מאחלים "מזל טוב ענק" לחבר קרוב בוואטסאפ, למרות שבעבר הנוהג היה לבקר אותו במהרה ולהרים כוסית, אולי להתקשר בהתרגשות, עכשיו זה נעשה בהודעת וואטסאפ [אימוג'י][אימוג'י] (ראו את זה וגם את זה).

אלך צעד אחד נוסף ואחדד – אמצעי תקשורת נבחר ביחס לאפקט הנדרש. מה שדורש מאיתנו לעבות את הגדרת ה"נוכחות" בעוד אלמנט: אתה נוכח כשאתה יכול לממש את האפקט שבגללו ביקשת להיות נוכח. זה לא מספיק שהמידע יוכל לעבור באיכות כזו או אחרת, צריך שיהיה לו את האפקט הרצוי. ואם נחזור למושג העושר, מעתה נאמר שמדד העושר של אמצעי תקשורת יהיה תמיד תלוי אפקט.

זה הזמן להזכיר את מקורה של המילה information. היא בדרך כלל משמשת במובן של "מידע על X", אבל איש האשכולות הלטיני ידע להסביר שמקור המילה הוא in-formare, כלומר – של'דבר אחד יש אימפקט שמשפיע על דבר אחר'. זה מובן הרבה פחות ניטרלי, והרבה יותר אקטיבי של המילה הכה משומשת הזו (להרחבה: במאמר הזה). כדי שמידע יקרא מידע הוא צריך לפעול על המשהו שאליו הוא מועבר. עצם היותי במקום מזרימה מידע לאותו מקום, אבל נוכחותי היא נוכחות דלוקס אם היא משיגה את האפקט הרצוי.

כשחושבים על זה, אגב, זה משתקף גם בשפה – חשבו על הפעמים שאתם, או שכמתוכם, קיבלתם הערה שאת/ה "לא מספיק נוכח/ת", "אבל אני כאן, הנה אני בשר ודם!" אפשר להצטעק. "כן, בסדר פיזית את/ה כאן, אבל… את/ה לא באמת כאן, הראש שלך במקום אחר!".

סיסמה נחמדה ומתאימה מצאתי בפסק דין מ-2009 שעוסק באפשרות לגבות ראיה בשיחת ועידה כשהעד נמצא בחו"ל. וכך השופט דאז גרוניס:

"האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות."

ראו נא איזה יופי. גרוניס מחבר באלגנטיות בין תכונות האמצעי לבין היכולת שלו לממש את סמכות בית המשפט, לממש את השיטות שבו בדרך כלל מתנהלות חקירות כאלו. תמונה ברורה תרתי משמע – תכונות משופרות של תקשורת אינן מספיקות בפני עצמן, אלא הן צריכות לשרת את מטרת התקשורת, ולאפשר את מימושה בפועל.

השופט גרוניס – תמונה ברורה תרתי משמע!

במקרה של פסק הדין, האפקט הוא יכולת ההרכב לפקח על העד ברמה שמצדיקה ויתור על דרישת הנוכחות של העד באולם בית המשפט. אפשר לקחת את זה לכל תקשורת אחרת – אפקטיביות של שיטת התקשורת היא תנאי יוצר בחווית הנוכחות. בניגוד למסקנה הקודמת, שהאמצעי ייבחר לפי תכונותיו ועושרו, כאן אנו רואים שהאמצעי ייבחר לפי האפקט שהוא מסוגל לייצר. כלומר – בטרם בוחרים באמצעי, צריך להגדיר מהו האפקט הממשי הנדרש, מה הפעולה שמנסים לעשות על העולם, איזה רצון רוצים לממש.

יהרג ובל יעבור

כידוע, בכל שיטה – מוסרית, אידיאולוגית, חוקית, וכו' – קיימים עקרונות יסוד שעליהם ראוי להגן מכל וכל. החשש הוא שאם ייפגעו, כל מגדל הקלפים הבנוי מעליהם יקרוס. את העקרונות הללו אפשר לזהות בחשיבת what-if – מה אם היית צריך לוותר על הכל? על מה לא היית מוכן לוותר? לכל אחד ה"יהרג ובל יעבור" שלו – הדברים שעליהם הוא לא מוכן לוותר, עליהם הוא יעמוד גם אם הכל קורס, כי הם מצדיקים את כל מה שמתנשא למעל.

בהקשר שלנו המשמעות תהיה לשאול את השאלה – אם ניווכח שהן מבחינת תכונות התקשורת, והן מבחינת אפקטיביות שיטת התקשורת – התקשורת הוירטואלית שווה לפחות לתקשורת הפיזית, האם תסכים לשנות את השיטה? ואולי אפילו נפחית את הציפיות – אם תיווכח שעל ידי קצת ויתור על יתרונות התקשורת הפיזית תוכל לייצר הרבה תקשורת וירטואלית נגישה יותר, זמינה יותר עם תפוצה רחבה יותר, האם תהיה מוכן להגמיש את עמידתך על המפגש הפיזי הבלתי אמצעי?

קחו למשל את עולם החינוך. שאלו את המורה הקרוב לביתכם אם הוא יסכים לעבור להוראה וירטואלית אם תוצע לו טכנולוגיה עשירה, יעילה, זמינה, קלה, איכותית ואפקטיבית? אני חושב שרוב המורים (אני לא מדבר עכשיו על כיתות שבהן זורקים כיסאות..) יעמדו על החשיבות של תקשורת הבלתי אמצעית, פנים-אל-פנים, של חיבור רגשי שנוצר רק במפגש הכיתתי הפיזי. אהא! החדים מביניכם יעלו על הטריקיות פה. כי אנחנו מחפשים יהרג ובל יעבור אבל די לנו בשני המרכיבים הקודמים כדי לנתח את תשובת המורה – הרי משוקעים בתשובתו שיקולי עושר תקשורת ואפקטיביות, הוא הרי מצביע על כך שתקשורת וירטואלית אינה מספיק עשירה כדי לייצר תקשורת אפקטיבית שתממש את מטרת ההוראה.

ועדיין אני רוצה לטעון שתשובה כזו נובעת מאמונות הניצבות בבסיס תפיסתו המקצועית של המורה. כל מקצוע יושב על אדנים שגילם הוא לפעמים כשל העולם, הם הבסיס לפרופסיה, התשתית של המקצוע. זהו מימד שבו יש קצת יותר מחשבה אידיאלית ופחות פתיחות לעלות-תועלת: קשה לשכנע מורה בעל ניסיון רב ורחב בהוראה בדבר התועלת (ביחס לעלות) שבמעבר לתקשורת וירטואלית, ובמיוחד אם הוא ותיק וגידל תלמידים רבים לחיי הצלחה ושגשוג, והכל בזכות האמונה בחשיבות של נוכחות בלתי אמצעית. ברוח זו, דרך ראיונות עם מורים (עמ' 52 כאן) הסיקו חוקרים שמורה מתרשם ומפתח יחסים עמוקים יותר עם תלמידים בכיתה ממשית מאשר בוירטואלית. ראו גם שמורים מודדים תלמידים מקוונים בשפה טכנית יותר – למשל, הוא כותב/מתקשר בזמן. בניגוד לכך, מבעד למפגש הפיזי, המדד לאיכות הוא היכולת לנהל מערכת יחסים עשירה, הכוללת גם רגש, עם המורה. ובסיסמה: בכיתה, התלמיד הוא גם אדם, בוירטואלי, האדם הוא רק תלמיד.

אני לא הולך להתמודד עם המחקר במישור האיכות המחקרית שלו, רואיינו בו מעט מאוד מורים (שאול, שרה, יפה וחן), בעלי רקע לא מספיק מגוון – ואני גם מודע לכך שנעשו כבר מיליוני מחקרים רחבים יותר בתחום. אבל אני חושב שהוא מצביע על תפיסות בסיסיות של מורים המשקפות אמונות יסוד של אנשי חינוך ביחס לצורך בנוכחות פיזית כיתתית דווקא.

בעל המקצוע, המומחה לרזי המקצוע, הוא שאחראי על שימור האמונות, הוא שיהיה מוכן להילחם עליהן – וטוב שכך. גם אם תראו לו אמצעי תקשורת שמאפשר הוראה אישית, מגוונת, תלת מימדית, שמתקרבת לתחושה של אחד-על-אחד, ופנים-אל-פנים, עדיין ייתכן שהתשובה תהיה "אהם לא, זו לא אותה חוויה". שוב, אני לא קורא לזלזל ברובד הזה, ואת המזלזלים אני מבטיח להעמיד במקום עם שאלת what-if מתחכמת (חשבו על התחומים בחייכם שבהם אתם עצמכם מתנהלים עם אמונות מהן יהיה קשה להסיט אתכם! כולל האמונה ב"שיקולי עלות-תועלת"). אמונות אפשר לזהות במגוון מקצועות – פסיכולוגים, עורכי דין, רופאים, היי-טקיסטים – כל העולם אמונות, סמויות או גלויות.

לשחק במרכיבים

אם כן "נוכחות" היא תוצר של שלושה קריטריונים מובחנים – עושר אמצעי התקשורת, האפקטיביות של התקשורת, האמונות שבבסיסה. כל אלו משפיעים על האם תקשורת מסוימת תחשב "נוכחות". קריטריונים מובחנים? לא ממש. הם הרי משפיעים אחד על השני בכל מיני דרכים. כך למשל, תכונות מסוימות של אמצעי תקשורת מגדירות את האפקטיביות הפוטנציאלית שלו ובכך יכולות לתת מענה לאמונה, ואפילו לעצב אותה. ולהיפך, מן האמונה נגזרת דרישת אפקטיביות שמשליכה בתורה על אפיון אמצעי התקשורת:

עוד שכלול של התרשים יכול ללמד שכשהצורך בתקשורת וירטואלית עולה (נגיד… משבר הקור***), והאלטרנטיבה של תקשורת פיזית פוחתת, מגלים את נפלאות הטכנולוגיה ללמידה מרחוק, לפגישות עבודה, לשיחה משפחתית ואפילו לחתונה – הגם שזה לא מספק את סטנרדטי הנוכחות הרגילים שלנו. באופציה א' האמונה מוגדרת מחדש, כי למצב חירום כללים משלו, וכתוצאה מכך אפשר לראות עלייה של אמצעים שבדרך כלל נותרים שוממים. אופציה ב' מציעה לראות את מצב החירום כמסלול "עוקף אמונות" – כלומר, למרות שהאפקטיביות המושגת בדרך הוירטואלית אינה נותנת מענה מספק לאמונות שבבסיס הצורך בהתקשרות, אנחנו נהיה מוכנים להתפשר ולהסתפק במה שיש:

'נוכחות בלתי אמצעית'? אין כזה דבר

יש עוד תיבת פנדורה שלא טרחתי לפתוח עד כה, והיא תשמש לנו כסיכום. עד כה הפרדנו בגסות את מושג הנוכחות לשניים – פיזית מחד ווירטואלית מאידך, הוירטואלית מתקיימת דרך מתווכים, והיא כל הזמן במרדף אחרי הפיזית הבלתי אמצעית, כדי להשיג אותה ולהשתוות אליה באיכותה. אבל ראוי לזכור שאין באמת דבר כזה נוכחות בלתי אמצעית, גם לא בעולם הממשי. בכל מפגש, גם פיזי, יש תמיד גורם מתווך, גם אם סמוי – סביבת התרחשות המפגש, ההקשר, התפאורה, אופן הישיבה, ואפילו איכות התמונה כשאין משקפיים.

יתרה מזו, וזו עוד הוכחה לעובדה שאין היררכיה בין סוגי הנוכחות, יש מפגשים שיהיו יותר אפקטיבים וירטואלית מאשר פיזית – זוגות מעדיפים להיפרד בהודעת SMS מאשר פנים לפנים, אולי כי האפקט צריך להיות קצר ותכליתי. מה שמראה שגם היחס בין סוגי הנוכחות אינו ליניארי, אלא משתנה לפי ההקשר, המטרה או תכונות האמצעי. מסתבר שבהקשר של נוכחות והנכחה, אין באמת היררכיה בין הכלים.

את כל המהלך הזה נסיים בהמחשה מדויקת יותר שמשקפת טוב יותר את המסקנות. למען האמת יש להתייחס אל המרכיבים השונים כאל וקטורים: תהליך בחירת האמצעי הראוי נגזר משקלול הוקטורים ומציאת נקודת החיתוך שלהם, המסומנת כאן בנקודה אדומה. אותה נקודה יכולה להתמלא בכל אמצעי שבעולם, בתנאי שהוא נותן מענה לשלוש הדרישות:

אגב, בעניין הפגישה שהניעה את הפוסט – לא יודע עדיין. אני מקווה שאמונות המשבר יאפשרו להגיע למסקנה ששיחה וירטואלית היא בעלת התכונות והאפקטיביות הנדרשות. בכל מקרה, יש עוד שבוע עד אז – אולי עוד נספיק לשטח את העקומה המקוללת?