ההצגה חייבת להימשך

האם נפש רצוצה בחיים האמיתיים יכולה לחגוג באינסטגרם? על הפער בין החיים עצמם לבין החיים ברשת – באולם בית המשפט, ובעולם כולו.

"ביום 14.12.15 בשעה 20:00 לערך, נהגה הנאשמת ברחוב אחד העם בראשון לציון כשבכיוון נסיעתה מעבר חציה ותמרורי אזהרה המצביעים על קיומו של מעבר החציה במקום. באותה עת חצה דוד מזרחי ז"ל את מעבר החציה. הנאשמת התקרבה אל מעבר החציה, לא נתנה למנוח זכות קדימה כנדרש ופגעה בו לאחר שהספיק לחצות 9 מטרים על מעבר החציה. כתוצאה מהתאונה הוטח המנוח על שמשת רכבה של הנאשמת, והועף קדימה אל הכביש. הנאשמת המשיכה בנסיעה רצופה ועזבה את מקום התאונה למרות שהבחינה בפגיעה במנוח. כעבור כ- 40 דקות הודיעה הנאשמת למכבי האש על התאונה. המנוח הובהל לבית החולים ואובחן כסובל מדימום מוחי נרחב ומשברים בקרקפת ובאגן ימין וכעבור שלושה ימים, ביום 18.12.15, נפטר בעקבות כשל רב מערכתי כתוצאה מחבלת הראש הקשה ממנה סבל כתוצאה מהתאונה."

.

פרסיליה קשתי היא דוגמנית ומשפיענית אינסטגרם שלה רבבות רבות של עוקבים. בפרופיל שלה בפלטפורמה המפורסמת תוכלו להיחשף לתמונות וסרטונים רבים, מהארץ וממסעות תענוגות בחו"ל – הכל נוצץ, מבריק, יפה ומושלם.

עם זאת, קשתי כיכבה גם ב'פגע וברח' אחד אומלל שהפך אותה לאסירה בכלא הנשים נווה תרצה. היא נסעה ברכבה לעת ערב, דרסה אדם קשיש שחצה את כביש, והמשיכה בנסיעתה: הנדרס, דוד מזרחי ז"ל, נפטר. רק בחלוף 40 דקות היא הזעיקה כוחות הצלה. בגין מעשה זה גזר עליה בית המשפט המחוזי בלוד עונש כבד: 24 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך 7 שנים מיום השחרור ופיצוי 50,000 ש"ח למשפחת המנוח.

פרסיליה 1

לא מעט אקשן ורכילויות ליוו את העמדתה לדין. התברר, באופן שאותו קשה להסביר, שקשתי לא הפסיקה לרגע לתחזק את דף האינסטגרם שלה במשך כל ההליך המשפטי. לדף עלו עוד ועוד תמונות של חיים טובים, יוקרה, שמש ובגדי ים. לאורך ארבע שנות המשפט טסה קשתי 21 פעמים לחו"ל: פה היא מהמרת בקזינו, שם היא טובלת בג'קוזי או בבריכה או בחוף הים – חגיגות, מסיבות ועשירונים עליונים.

אחת הכתבות על המקרה המעניין הזה מתארת סרטון שבו מככבת קשתי באמצע אימון אישי ושעלה לרשת בעיצומם של הדיונים בבית המשפט:

"קשתי מתועדת כשהיא מציצה מדי פעם אל הטלפון בין התרגילים ומקריאה את התגובות: "כן, היא דרסה והפקירה, פרסמו את השם שלה בגוגל", כותב לה אחד הגולשים. "אמא, השם ישמור", היא מגיבה לתגובה שהפתיעה אותה. "עכשיו הם ירשמו בגוגל, מה יהיה", היא אומרת למאמן. כשהעוקבים ממשיכים להגיב, קשתי מזמזמת שורה משיר של ביג שון "I don't give a fuck about you and anything that you do"."

בסרט שצולם בתכנית "חשיפה" של חיים אתגר, המעט שטחית ועם זאת מעניינת, מספרות שתיים מבנותיו של מזרחי ז"ל את המפנה ביחס שלהן כלפי קשתי. בתחילה, על אף הפגיעה הקשה, משפחת הקרבן הייתה מוכנה להכיר בחרטתה של קשתי על המעשים. אך מעט האמון שהיה התנדף עם חשיפת ההתנהלות הוירטואלית שלה. כך מתארת אחת מבנות הנדרס את קשתי בכתבה אחרת:

"למשפט היא הגיעה כמו ילדה בת 13. טרנינג שחור, לא מאופרת, ביישנית. נראתה כמו ילדה חמודה, מפוחדת ותמימה. איך את מגיעה ככה לבית המשפט וכמה שעות אחר כך מפרסמת שאת מבלה במסיבות? הבנתי שאת ההצגה שלה היא עושה יפה מאוד ושמרתי את כל מה שהיא העלתה. כמה ימים לפני גזר הדין, כשהיינו בטיעונים לעונש, בחרתי להקרין את כל התמונות. כשהשופטת ראתה את התמונות הגישה שלה קצת השתנתה. היא התחילה להבין".

בבית המשפט המשפחה הדגישה את הפער "בין הנראה באולם לבין הקורה בפועל". נטען כי הנאשמת לא נטלה אחריות, המשיכה בבילוייה, והובאו ראיות לכך שכמה ימים מעטים לאחר מות הנדרס היא אף העלתה "תמונות חושפניות לאינסטגרם בהן היא מבלה בחו"ל ולוגמת שמפניה". כשהסניגור של קשתי הפנה לפוסט שבו היא הביעה צער, המשפחה הגיבה: "אם הנאשמת הייתה מעלה תמונה בבית לוינשטיין כשהיא מטפלת בילדים פגועים לאחר התאונה היה הדבר מובן, אך לשבת עם שמפניה ולכתוב שהיא סובלת זו אמירה מן הפה אל החוץ".

21 פעם בחו"ל, פה היא מהמרת בקזינו. (מקור: אינסטגרם, Whereispk)

יש לנו כאן, דרך עיני המשפחה, גרסה ראשונה של דמותה של קשתי: בחורה נהנתנית, חרטה מזויפת. מצד אחד היא הילדה עם הטרנינג, מוכת אשמה ודכאונית. מצד שני היא כוכבת הרשת החייכנית, השמחה, המתכחשת לאחריותה. אפשר לתאר כך את הלוגיקה של הגרסה של המשפחה: כל השבורים אינם שמחים ולכן מי ששמח (ברשת) אינו שבור.

פרסיליה 2

בקביעת העונש מתחשבים בתי המשפט ברגשי החרטה של הנאשם ולקיחת האחריות, מרכיבים שיכולים להוביל להקלה בעונש. לכן לא פלא שההגנה של קשתי הייתה צריכה להתמודד עם טענות משפחת הקרבן ולהציג הסבר שיעורר את חמלת השופטת. משימתם: להציג את הפריסיליה שהם מכירים, להלן – פרסיליה 2, ולשכנע שפרסיליה האמיתית שבורה ומתחרטת.

ליאור תורג'מן חברתה של קשתי סיפרה כי "חרף התמונות המראות את הנאשמת מאושרת, [היא] חוותה דברים קשים כהתקפי בכי, הסתגרות בשירותים, התקפי זעם ועוד". והנסיעות? לדברי תורג'מן אלו שימשו כבריחה מן המציאות. חברה אחרת, שחף צוקר, שהכירה את קשתי בזמן שלמדו יחד תואר במשפטים, סיפרה כי קשתי השמחה ברושם ראשוני, התגלתה כמי שסובלת מהתקפי חרדה, מסתגרת, בוכה ועצובה. עובדת סוציאלית שליוותה את קשתי, תיארה אותה כמי שנמצאת "על חבל דק של סכנת התפרקות":

"הפער העוצמתי בין תפקודה ו"החיים הטובים" המוצגים על ידה לבין המצב הרגשי והשנאה העצמית וחווית הביעותים, הובילו אותה להיות על סף התפרקות – דבר שמעלה חשש שמאסרה של קשתי יקרע את החוט סופית"

אביה של קשתי סיפר שבן הזוג לו הייתה עתידה קשתי להינשא נטש אותה, שבן זוג נוסף (בנו של ריקו שירזי הידוע) נרצח, ושהוא חושש שבתו תפגע בעצמה. ג'ניפר קשתי, בת הדודה, סיפרה שקשתי רזתה ושרויה בדיכאון, ושהנסיעות התכופות הן "עסק לכל דבר, היא מטיילת בעולם וממומנת על ידי חברות ובתמורה מעלה תמונות מן המקומות בהם היא מבלה". והסניגור: היא "חייבת להעלות תמונות לאינסטגרם כי יש לה קהל עוקבים מאוד גדול, […] כי היא עובדת עם בתי עסק, היא נמצאת בבתי מלון ומפנקים אותה ואת זה היא צריכה להראות לעוקבים שלה".

המומחה פרופ' טיאנו חווה דעתו על הרקע הפסיכופתולוגי של קשתי, והסביר שקשתי ברחה מזירת האירוע כתגובה "לאירוע דחק בתגובת חרדה חריפה שהובילה אותה לפעולות אוטומטיות של בריחה ממקור הדחק ותפקוד תואם אירוע לאחריו בעת שהתקשרה למשטרה". לדברי המומחה, הנסיעות לחו"ל מעידות על ריחוק מהמקום שגורם לה לחץ, והתמונות באינסטגרם נבעו מכך שקשתי "רצתה שיראו אותה במצב מסוים או ניסתה בדרך זו לפצות על החרדות שיש לה". תמונה ממסיבה שקשתי העלתה שבועיים לאחר התאונה "מהווה חוסר שיקול דעת". ולסיכום: "הפער אצל הנאשמת בין דמיון למציאות גדול, ואין לה הערכה נכונה של הכוחות העומדים לרשותה", "זה החלק הדמיוני שלה", כתב טיאנו, "היא חושבת שהיא מחושלת וחזקה אך מתפרקת במצבי דחק".

קשתי עצמה הסבירה ש"פלטפורמת האינסטגרם מורכבת ממצב מזויף, אנשים מנסים להראות כמה טוב להם וכמה הם מאושרים, אף אחד לא מעלה תמונה או כדורים כשהוא עצוב". היא הוסיפה שהתמונות בהן היא מחייכת "אינן משקפות את מצבה שכן היא בוכה בביתה", וש"הרצון והדחף לנסוע לחו"ל נבע מהפגיעה בחיי החברה ומזה שאנשים מסתכלים עליה כאילו היא מצורעת […] הדיכאונות והתקפי החרדה "נוסעים עמה"". עוד היא חשפה ש"היא מקבלת טובת הנאה [נסיעות, בתי מלון וכו'] ובתמורה בורחת מאנשים ומהמציאות". ובאמת מה ההבדל בין קשתי לבין דוור או טבח שהיו ממשיכים גם הם לעסוק במקצועם ביום שאחרי דריסה?

פריסיליה מדברת מתוך הכלא – זה אומר שהיא לא לוקחת אחריות? (מתוך 'חשיפה' ו-Mako)

מי שגזרה את הדין הייתה השופטת מיכל ברנט. כיצד היא הגיבה לסוגיה האינסטגרמית לדעתכם? בפסקה קצרה היא כותבת שיש להתחשב במידה מסוימת במצבה הקשה של קשתי. ועם זאת, ביחס לסוגית האינסטגרם – שתיקה רועמת.

פרסיליה 1 או פרסיליה 2, למי להאמין? אני לא שופט ואתם לא בית משפט, ולשמחת כולנו אין לנו חובה להכריע בשאלה. אך ננסה לטעון שהגרסאות המנוגדות של דמותה של קשתי נובעות מפער – הפער בין עולם המציאות, לבין העולם הוירטואלי, ואף ספציפית יותר – בין התנהגות בעולם האמיתי (במקרה זה – באולם בית המשפט), לבין האינסטגרם. המרווח הזה שבין העולמות מעלה שאלות רבות לגבי ההפרדה בין אמת לשקר, בין כנות לזיוף, ובין חרטה מעומק הלב, לחרטה מן הפה ולחוץ.

אך רגע לפני שנסתגר בד' אמות הטכנולוגיה, נצנן מעט את ההתלהבות (יש כזו?). כי חשוב שלא ניפול להטיה לטכנולוגיה, מושג שאני מתכבד להגדיר זה עתה, ושפשרו הוא הנטייה לחשוב שתופעה טכנולוגית היא בהכרח תופעה חדשה. ואמנם, אולי יש תופעות חדישות כאלו, אך דווקא הדילמות ביחס לחרטה, לא חדשות בכלל.

חרטה או חארטה

דמיינו את התרחיש הבא: תושביו של אי עומדים לנטוש אותו ולהתפזר ברחבי העולם. הם לא יראו האחד את השני יותר, ציוויליזציה תיכף תיעלם. במצב כזה, אין לכאורה עוד טעם להעניש את הפושעים באותה חברה – לאחר שבני החברה יתפזרו לארבע רוחות השמיים לבלי שוב, איזו משמעות תהיה להענשתם?

עמנואל קאנט, הפילוסוף הנודע, סבר שגם במצב כזה ראוי להוציא גזרי דין לפועל ולהמית רוצחים. העונש, מבחינת קאנט, אינו אמצעי הרתעה, אלא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו וליטול מחדש חלק בחיי החברה כאדם טוב יותר. מבעד לזווית הקנטיאנית הזו מתברר שחרטה המביאה להקלה בעונש היא דבר מוזר: אם העונש הוא דבר רצוי, למה לתת לחרטה להמתיק אותו, ובכך לשלול את המתנה הנהדרת של כפרת מעשיו?

העונש הוא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו – הוצאה להורג, 1946 (ויקיפדיה)

זהו רק אחד מן הקשיים היסודיים של רעיון החרטה אשר מנותחים היטב במאמר מעניין מאוד מאת איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו (כתב העת 'מחקרי משפט', 2016). במאמר הם שואלים שאלה נוספת ורלוונטית לענייננו – כיצד להעריך את כנות הנאשם המתחרט, הכיצד נדע שהוא באמת מתחרט? כיצד נדע שהוא אינו מתחרט רק כדי להרוויח הקלה בעונש? הרי במובן מסוים, המערכת מתמרצת לחרטה. בית המשפט משדר שחרטה תביא להקלה בעונש ובעצם יורה את יריית הפתיחה ב'מירוץ לחרטה'. והאם לא נכון לדרוש מהנאשם את ההיפך הגמור כתנאי להכרה בכנותו, קרי לקיחת אחריות אמיתית ושאיפה לרצות את העונש עד תום?

עכשיו שהבנו כמה אתגרים תפיסתיים ביחס לרעיון החרטה אפשר לתהות מהם הכלים להערכת חרטה. אנו צופים חיצוניים המנסים להעריך כנות של חרטה, משל היינו בוחני כליות ולב, אך בפנינו רק ביטויים חיצוניים למתרחש בפנים. עניין קשתי הוא דוגמה לכך: מתנגדיה של קשתי טוענים כי ההתנהגות הוירטואלית שלה מהווה הוכחה להיעדר חרטה. דרך התמונות הדיגיטאליות הם מבקשים להוכיח מה מתרחש עמוק בפנים בתוככי ליבה של קשתי. קשתי כופרת כפירה מוחלטת ברשת כאמצעי לזיהוי חרטה (כולם מזייפים) ועם זאת גם טוענת כי התנהגות זו היא הוכחה אולטימטיבית לחרטה: היא לא הייתה ממשיכה לתחזק מצג חיים מאושרים ונוצצים אם לא היה לה קושי נפשי להסתיר. מעבר לתהייה ביחס לכלים העומדים לרשותנו, בטענות השונות של הצד של קשתי ושל קשתי בעצמה, עולה סתירה פנימית מסוימת – האם לדעתם אפשר ללמוד מהאינסטגרם לגבי חרטה, או לא?! לסרבול זה נחזור בסוף.

החרטה מזכירה לנו גם את האפשרות שלכל אחד מאיתנו יש מגוון "אני-ים" משתנים לפי ההקשר, הסביבה והזמן. כשהפוגע מתחרט על מעשיו הוא כמו אומר "אני אינני אותו אדם שפגע". בראי תפקיד זה, אולי אפשר לקרוא לחרטה "קטיעה בין אני-ים שונים": פתיחת אפשרות לשבירת העצמיות של הפוגע ופיצולה לשניים שונים – האני שפגע מצד אחד, והאני המתחרט מן הצד השני. כך, באמצעות החרטה האדם מרחיק את עצמו מן המעשה ושובר את הקשר שבין החטא לבין החוטא, הלא הוא הוא "עצמו". על פי Haber, שגישתו מובאת במאמר של ליפשיץ וקיטאי סנג'רו, העבריין המתחרט דוחה את מעשיו ומסרב להזדהות עם האדם שהיה בעת ביצועם (בעמ' 79 למאמר). הפילוסופים דרידה וגם פרפיט הלכו אף רחוק יותר, וקבעו שהמתחרט, הנאשם, כביכול אינו האדם שביצע את העבירה – פלוני של היום אינו פלוני של אתמול (עמ' 80). במובן זה, העמוק, המשפט והחברה נותנים לאדם את האפשרות, דרך החרטה, לחזור אדם אחר במלוא מובן המילה. [לחלקנו הרעיונות הללו יכולים להזכיר את רעיון התשובה במסורת היהודית]

המשכיות VS ניתוק

כעת, אחרי צינון התלהבות ותזכורת שהחרטה תמיד הייתה רעיון קשה לעיכול – אנו חוזרים לענייננו הטכנולוגי, קצת יותר צנועים. וזאת כדי לראות שהאפשרות לחוסר המשכיות בחייו של אדם, לפיצול לשני "אני-ים" – "אני מס' 1" ו"אני מס' 2" – שלמדנו מהחרטה באה לידי ביטוי בסיפור הרשתות החברתיות.

האם "אני מס' 2" הוא המשכו של "אני מס' 1"? האם אחרי שמכירים, בין אם באינטואיציה, בין אם בהתשכנעות מבוססת, שלאדם יכולה להיות דמות אחת במציאות, ודמות מתחרה ברשת – נכון למתוח קו המשכי בין הדמויות? או שלהיפך – הפער הוא בלתי ניתן לביטול, חוקי הפורמט של המציאות שונים בתכלית השונות מחוקי הפורמט של הרשת החברתית, ומעל המים הלא שקטים המפרידים ביניהם – אין כל טעם או סיבה לבנות גשר? אולי צריך להכיר בניתוק מוחלט?

זו לא שאלה תיאורטית גרידא, יש לה גם השלכות פרקטיות. בהקשר המשפטי היא עשויה לקבוע באיזו מידה להתייחס להתנהגות ברשת. המשמעויות הן גם בעולמות אחרים: האם נכון ללמוד מהתנהגות ברשת על מצבו הפסיכולוגי של אדם ועל הדרך לטפל בו? באיזו מידה להאמין לתכנים שאנחנו פוגשים ברשת? היכן עובר קו הגבול בין פלטפורמות מקוונות אמינות (כגון מאגר מידע כלשהו) לבין כאלו שפחות (למשל, רשתות חברתיות)?

ניגע כעת בכמה ביטויים של כל צד בדילמה – דוגמאות לאפשרות של ניתוק בין האינסטגרם לבין החיים עצמם, ומן העבר השני – מקומות שבהם הקשר בין השניים, ואפילו הוא מרוחק ומתוח, בא לידי ביטוי.

Instagram VS Reality

באינסטגרם מסתובבים חושפי שחיתויות, רק בלי תוספת סיכון, הדומים לילד שצעק "המלך הוא עירום" אך המלך המשיך בשלו.

כך זה הולך. דוגמנית, דוגמן, או משפיענית אינסטגרם כלשהי, מעלים תמונה לרשת. התמונה נראית טוב, טוב מדי, וגם נעדרי חושים מחודדים שמים לב שמישהו השקיע כמה מאמצים בפוטושופ. חושף הפארסה שומר את התמונה, מחפש את המקורית, ומצמיד אותן האחת לשניה – מצד אחד Instagram, מצד שני Reality. מה יצא? Instagram VS Reality.

הנה לדוגמה ג'סטין ביבר הזמר הצעיר והידוע. צפו בתמונה הזו – המבט העמוק, המהורהר, הקמטים במצח שמוסיפים רצינות ובגרות, שחור-לבן שמוסיף ניחוח של אותנטיות, והכל בפנים נקיות, צחות והבריאות:

עכשיו דמיינו שבמקום פנים אלו היה נשאר פרצופו האמיתי, ואפילו בשחור-לבן. כולנו סבלנו מפצעי בגרות… ביבר העלם השמרנטי חוזר להיות בחור צעיר, רגיל, נחמד ותמים למראה:

רוצים עוד? הנה סרטון לא רע ושובר קופות – 11,712,307 צפיות, 42 אלף תגובות, ובטח עוד כמה מאז כתיבת שורות אלו. עיבוד תמונה מופרז ושקרי אינו הרגל נקודתי אלא תופעה של ממש.

ברשת מסתובבות גם עדויות של מי ש'רק צייתו לפקודות' ביצוע פעולות כירורגיות פוטושופיות שכאלו. אחד מהם מביא בדיון ב-Reddit עדות "מצמררת" בה הוא מתאר חוסר נוחות עמוקה לאחר ביצוע משימה של ניתוק כל קשר, ולכן שקר מוחלט, בין התמונה המקורית לתמונה המעובדת – הוא הרוויח יופי, אבל מרגיש מלוכלך (סליחה על האורך, קשה לקצר):

I'm a freelance photographer/videographer/production specialist, and I'm doing some contract work for an organization which included taking the headshots of every staff member.

The CEO is an older woman, maybe late 60s or early 70s. I was asked to retouch her portraits (and those of the AD, who's slightly younger) to get rid of basically any marker of age I could find-wrinkles, spots, standing-out veins/tendons in the hands, etc. Now, they're nice enough people, and I'm getting paid very well for doing work for them, but I can't help but feel dirty.

Obviously, I can't post the images themselves because I don't want to out myself and invite questions about my honesty or anything, but believe me when I say, each of them look 10 or 15 years younger in their finished portraits than they actually are. I went to school for journalism, and journalistic ethics tell me that visual images should reflect reality and should not be altered or manipulated for any reason other than enhancement of the image for ease of viewing or artistic choice. At first I tried to simply laugh off their requests, but it quickly became apparent that they were serious, and after spending many hours removing crows' feet and circles under the eyes and filling in hair follicles and everything else, I just feel like I'm helping to perpetuate the culture of vanity that I hate so much.

התגובות היו אמפתיות ועם זאת הזכירו לו שבתופעה אין כל חדש:

I’m not sure it will make you feel better but this has happened for centuries. Paintings of those in power were painted in flattering manner. In the time of film photography, editing was common. I’m not a photographer, but I think a shorter exposure was used to make skin look smoother. It is certainly even more out of hand now that it is so accessible.

להסיר את העוקב

"עכשיו אחרי שריסקת לי את הלב
והסרתי את התמונות שלך וגם את העוקב
מצידי אתה יכול עכשיו חופשי להסתובב עם אחרות"

(מתוך "תטוס לי מהראש", שרית אביטן)

המילים הללו תפסו את תשומת ליבי בעת האזנה אקראית. שימו לב לטבעיות שבה הלב המרוסק מביא להסרת ה'עוקב', ואיך הפעולה הטכנית נכנסת לתוך מכלול הגורמים לשחרור הבחור מאחיזת ציפורני בת הזוג, שכעת אינו כבול עוד ורשאי להסתובב עם איזו אחרת שרק ירצה. סביר להניח שכותב מילות השיר לא העמיק בסוגיה שבה אנחנו דנים. ואולי דווקא בגלל טבעיות זו, וחוסר תשומת הלב, השיר הזה הוא פתיחה טובה לשורות הבאות: דוגמאות הפוכות למה שראינו עד כה – במקום ניתוק בין הרשת למציאות, חוט מקשר ומהודק בין השניים, לפעמים עד כדי זהות.

דוגמה מעניינת לקשר בין ההתנהגות באינסטגרם לבין החיים האמיתיים אפשר למצוא במחקר שבחן דאטה של 166 משתמשים. תוך שימוש בלמידת מכונה, ניסו לזהות אצל המשתמשים סימנים לדיכאון – על בסיס ניתוח של 43,950 אובייקטים מתוך הדפים שלהם, תמונות, צבעים, מטא-דטא, זיהוי פנים. על פי המחקר, בעזרת המודל שפותח ניתן לזהות סימני דכאון בהצלחה רבה על בסיס אינסטגרם, רבה יותר מאשר יכולות הזיהוי של המומחה הממוצע. אם מחקרים אלו נכונים, נראה פתאום שהאינסטגרם הוא הכלי האולטימטיבי לזיהוי דיכאונות ולהצלת חיים.

ראו למשל שסובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר. אדם בריא ייטה להעלות תמונה דומה יותר לשמאלית, בעוד אדם בדיכאון יעלה את הימנית:

סובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר (מתוך המחקר)

זוהי  דוגמה מעניינת לכך שהרשת, ואולי אפילו בלי שהמשתמש מודע לכך, מעתיקה הכל, לא רק את התמונה שבה צולם העולם הממשי, אלא שהיא גם משכפלת את המצב הנפשי של מי שהעלה את התמונה ובחר לה, אולי בתמימות, פילטר כזה או אחר.

כיוון מעניין, הגם ששונה לגמרי בטבעו, יש במחקר שעסק בפרסום באינסטגרם. מחקר זה בחן את ההתמקצעות בשיווק של משפיעני אינסטגרם על ידי ראיונות עם 11 'משפיעני תיירות' (יש משפיענים לכל דבר בימינו) ועל בסיס 12 הפוסטים האחרונים שלהם ברשת. המאמר סימן את מערכת היחסים המתוחה שבה ניצב המשפיען – המפרסם והמשתמש נושפים בעורפו. המשפיען עומד בתווך, ובידיו כלי העבודה שמספק לו אינסטגרם – כיצד לרצות את כולם, כך שיזכה לחוזים עתידיים ולעוקבים נאמנים? מסקנת המאמר היא שהמשפיען נמצא במשא ומתן מתמשך שבו הוא צריך למצוא את נקודת האופטימום בין היכולת להישאר אותנטי בעיני המשתמש, ועם זאת מספיק מושך ואטרקטיבי בעיני המפרסם.

מחקר זה שופך אור נוסף על החוט המקשר בין המציאות לבין הרשת. עד כה הדגשנו את העובדה שהרשת, מטבעה, מעתיקה דפוסים מהמציאות, למשל מצב נפשי של אדם. כאן אנחנו רואים את אותו חוט מקשר מסיבה אחרת לגמרי – הצורך לרצות את כל הצדדים, כך שיהיה מה למכור ולמי למכור, לאורך זמן. רוצה דולרים? אל תקרע את החוט.

מחקר זה גם סוגר מעגל מסוים: ראינו עד כה יסודות לתופעת קשתי, באפשרות לניתוק בין המציאות לרשת, באפשרות לחיבור כשפעולת העוקב והסרתו הופכים למעשה יומיומי שאינו שונה משריפת מכתבי אהבה, או חיבור בשל השפעה לא נשלטת של מצב נפשי. עכשיו אנחנו מוצאים גם בסיס לצורך הכלכלי של קשתי להמשיך ולהעלות תמונות שמחות מדי לרשת – לא הייתה לה ברירה. ועם זאת נראה שקשתי קצת קרעה את החוט: לא בטוח שהציבור אוהב לראות אסירה מורשעת משתעשעת ברשת בעת ריצוי מאסרה.

הרשת כפלסטלינה

כתיבת מאמר זה נמשכה זמן ארוך משציפיתי. הסיבה לא הייתה חוסר השראה, או חוסר רצון לגשת למקלדת. אלא קושי לוגי מסוים, שבתחילה לא הצלחתי להסביר לעצמי, ושבמובן מה נוגע בדיוק במעין לולאתיות פנימית לשאלה המרכזית שעולה כאן.

בתחילת הדברים הגדרנו את פרסיליה 1 לטענת משפחת הנדרס, ופרסיליה 2 לפי גרסת קרובי קשתי. הנטייה האינטואטיבית היא למתוח קו בין כל גרסת פרסיליה לבין אחד ממתרסי הדילמה המשכיות VS ניתוק. זה היה מועיל הרי לקוהרנטיות ולאסתטיקה של הטיעון.

לקח לי זמן, אך מתישהו הבנתי שלא היא. למעשה הצדדים, הצד של הקשתי והצד של הקרבן, עומדים מאותו צד של המתרס: פרסיליה של קרובי הנדרס מזייפת חרטה, לכו ראו את האינסטגרם שלה! אך גרסה 2 של משפחת קשתי לא שונה כל כך – פרסיליה שבורה, לכן היא מעמידה פני מאושרת, לכו ראו את האינסטגרם שלה! בעומק אין הבדל. כשמנסחים זאת כך, מתגלה פתאום שהמחלוקת בין הצדדים אינה מיוסדת על הדילמה שעלתה כאן, אלא שכולם נמצאים בצד אחד של הדילמה – כולם מגייסים את האינסטגרם כאמצעי גילוי הפרסיליה האמיתית. כלומר, הם מסכימים שדרך הופעת קשתי ברשת אפשר לזהות את פרסיליה כשלעצמה.

אבל גם זו רק חצי אמת… בואו ניזכר שקרובי קשתי העלו טענה נוספת: שהרשת מזויפת לחלוטין ושלקשתי אין ברירה אלא להעלות תמונות נוצצות שמא תהפוך מובטלת. ולכן היומרה להסיק מסקנות מתכני האינסטגרם לגבי רחשי ליבה של קשתי בטעות יסודה, והיא מבטאת חוסר הבנה מוחלט של המדיום. קשתי שברשת לא קשורה בשום אופן לפרסיליה כשלעצמה!

הנטייה לשיפוטיות ולמשפט שדה, גיבשה אצל רובנו, ככל הנראה, די מהר וכבר בפתיחה, את המסקנה שקשתי עשתה צחוק מבית המשפט. אבל הניתוח כאן, אני מקווה, מלמד שהתמונה אינה פשוטה כלל: היחסים בין הרשת לבין המציאות ניתנים לפירוק ולהרכבה. הקו המפריד ביניהם לא ברור כלל. צדדים מנוגדים במשפט משחקים בדילמה כאוות נפשם. הרשת מאפשרת לאותו צד יכול לטעון דבר והיפוכו. בתום המהלך שהובא כאן אפשר לטעון שפרשנות משפחת הנדרס להתנהגות פרסיליה היא שטחית, ודווקא הצד שכנגד מציג הבנה מרובדת ומורכבת יותר של נפש האדם ושל מערכת היחסים שלה עם הרשת.

התהיות הסמי-משפטיות הללו הן שוב הוכחה לאמת הרחבה יותר – עם הרשת, מקום שהוא שומקום, אפשר לשחק כבפלסטלינה. הרשת תמשיך לבלבל את כל הקטגוריות והסיווגים. אין לוגיקה פשוטה.

תמונת שער: Mike, Pexels

מאמר אורח: מחשבות על אקזיט

על עסקת המיליארדים של מוביט, מידע ציבורי, ואיך כל זה מתחבר לקפיצה קטנה שעשיתי לכנסת במרץ 2018 הרחוקה

במאמר זה אנחנו שמחים לארח את דן ברקת, מדען נתונים, חוקר NLP, חובב תחבורה ציבורית מושבע, מוביל פרוייקט "תחבורה ציבורית פתוחה" בסדנא לידע ציבורי.

המאמר של דן מצטרף למאמרים קודמים שהתפרסמו בבלוג בנושא דאטה: פועלי הדאטה – התאחדו! ו-דאטה, מי ההורים שלך?

לא, ברשומה הבאה אני לא הולך לספר לכם על שאיפות לאקזיט… אלא לשתף במחשבות סביב אקזיט שקרה, אקזיט אמיתי, אקזיט ממשי – האקזיט של מוביט.

מוביט תמיד הייתה מקרה מעניין בעיני בכל הנוגע למידע, כסף והציבור. בדרך כלל חברות מרוויחות ממידע בשיטה הבאה: הן יוצרות פלטפורמה ומושכים אליה משתמשים; המשתמשים פועלים בפלטפורמה; נוצר מזה מידע; החברה אוספת את המידע, סוחרת בו, ומרוויחה. 

אבל במקרה של מוביט השיטה שונה לגמרי: קודם כל היה מידע ואחר כך נוצרה מוביט. מה שמעניין במיוחד הוא שהשירות שמוביט מספקת לנו מבוסס בחלקו המשמעותי על מידע ציבורי, לו"זים של קווים, זמני הגעה, מיקומי תחנות, שאותו אוספת המדינה ושאותו קיבלה מוביט בחינם.

מוביט התחילה את דרכה באיסוף מקורות מידע מרשויות ממשלתיות או מפעילות תחבורה ציבורית הממומנות בכסף ציבורי, ואז עיבדה אותם ועשתה להם סטנדרטיזציה וטיוב. בשלב מסוים אנשי מוביט כן שילבו גם קראוד-סורסינג (איסוף המונים) התנדבותי בסגנון ווייז במסגרתו אנשים תרמו מזמנם כדי למפות את התחבורה הציבורית באזור שלהם וכדי לשפר את זמינות המידע לנוסעים. עם זאת אני מעריך שהמאסה הגדולה של המידע שמספקת האפליקציה עדיין מגיע ממקורות רשמיים וממשלתיים או במימון ממשלתי.

ובמילים פשוטות מוביט הייתה כנראה אחרת, והרבה פחות ממה שהיא, בלי המידע הציבורי.

כסף, מידע ומה שביניהם (אנחנו)

אם עקבתם אחרי החדשות בזמן האחרון כנראה שנחשפתם לעסקת הענק המסתמנת של רכישת מוביט על ידי אינטל תמורת כמעט מיליארד דולר. סכום דמיוני לכל הדעות שאינטל מוכנה לשלם מכל מיני סיבות – על פי הדיווחים וההגיון, המרכזית מביניהם היא מכרה הזהב עליו יושבת מוביט: המידע של חברת התחבורה עשוי להיות עוד אבן דרך בדרכה של אינטל, האמא של מובילאיי, לנצחון במירוץ לרכב האוטונומי.

דה-מרקר (04.02.2020)

בחינת האירוע החדשותי הזה בזכוכית מגדלת מדגיש את התפקיד המעניין מאוד שמשחק המידע בתוך סיפור ההצלחה של מוביט. תפקיד שגם מסבך לגמרי את הדיון המוכר סביב מידע, כסף ואנחנו הציבור העומדים בתווך. 

יש לנו פה מקרה היברידי שבו מקורות מידע ציבוריים היו הכרחיים (ומצליחים) ביצירת ערך לחברה כשמוביט שילבה אותם עם כמות יפה של משתמשים. הסיפור של מוביט הוא סיפור על איך שלא רק שאפשר להפוך אותנו למוצר על ידי שימוש במידע עלינו, או לקחת מאגר ממשלתי ולעשות ממנו קצת כסף (כמו המאגר המשפטי של נבו שמרוויח מחוקי הכנסת הישראלית), אלא גם על איך שניתן להפוך מידע ציבורי לסחורה נחשקת ביותר. מה שצריך הוא לערבב היטב את המידע הציבורי, יחד איתנו, ועם המידע עלינו, עד שמקבלים את הקוקטייל הנכון. בארץ למשל, מוביט אוספת, מציגה ומשתמשת במגוון דרכים במידע שמספק משרד התחבורה על לוח זמני האוטובוסים, המתוכנן כמו גם הלוח בזמן האמת, ולטענתם יש להם בארץ הקודש כשני מיליון משתמשים.

במקרה ממש הסיפור הזה מתחבר לסגירת מעגל קטנה שקרתה לי לפני כחודשיים. לפתע בבוקר יום בהיר, קיבלתי מייל שמבשר שמרכז נתוני זמן האמת החדש של משרד התחבורה בדיוק עלה לאוויר. המעגל נסגר איפשהו באמצע מסמך התיעוד שצורף למייל, שם מופיעים כמה סעיפים שמדברים על פקודות חדשות שיתווספו לממשק שפתוח לציבור. בסעיפים תמימים אלה נאמר שבפקודה פשוטה אחת ניתן יהיה לקבל בזמן אמת את כל נסיעות התחבורה הציבורית שפעילות באותו רגע. תמים אך מהפכני: הפקודות עד היום מאפשרות רק לתשאל תחנה ספציפית ולקבל רק כמה אוטובוסים שבדרך אליה.

לפתע בבוקר יום בהיר קיבלתי מייל שמבשר שמרכז נתוני זמן האמת החדש עולה לאוויר

סעיף 7.15.1 – ניתן יהיה לקבל בזמן אמת את כל נסיעות התחבורה הציבורית שפעילות באותו רגע

זה נראה אולי כמו שינוי פעוט, טכני ויש יגידו קטנוני, אני יודע. אבל בזמנו הוא נראה לי חשוב עד כדי לעלות לירושלים לדיון בכנסת שעסק בנושא. ומי יודע, אולי בדיעבד אפילו מגיע לי קצת קרדיט על זה שהפיצ'רים האלה נכנסו?

ירושלים – הנה אני בא

"בדיוק על זה אנחנו רוצים לשאול. אין לאף אחד בארץ יכולת טובה לשאול על זה ואני יודע שגם אצלכם יש פערים בנושא הזה."

אז זה הייתי אני בדיון בכנסת שהתקיים אי-שם במרץ 2018. בקצרה, הסיפור הלך כך.

ועדת השקיפות של הכנסת שבראשה עמדה ח"כ סתיו שפיר החליטה לעסוק במאגר המידע של משרד התחבורה. מה שראיתי אז לנגד עיני כשניסיתי בתור אזרח מודאג לעבוד עם הנתונים, זה מידע שהוא לכאורה פתוח, אך הוא פתוח בצורה כה מורכבת כך שלמעשה הוא מציב רף כניסה שמשאיר בחוץ את רוב מי שמתעניין, ומאפשר גישה רחבה רק למי שיש לו הזמן והמשאבים לפתח מנגנון תשאול ואיסוף מורכב של המידע. לכן החלטתי לעלות ירושלימה, בגפי.

רציתי מאוד לומר לכנסת את שעל ליבי בנוגע לנתונים של משרד התחבורה. במיוחד רציתי להעיר לגבי הממשקים לציבור הלא מספיק טובים שבהם עיינתי מבעוד מועד בזכות זה שהם נכללו במה שהיה אז מכרז פתוח. אותו מכרז שהביא לנו היום את מרכז הנתונים החדש שאליו התוודעתי במייל.

באחד מסעיפי המכרז היה כתוב שהציבור ימשיך לקבל את המידע בצורת SIRI SM, כפי שהוא, ושרק יוסיפו מגבלות ומכסות על כמויות השאילתות. מה זה SIRI SM אתם שואלים? מדובר בפרוטוקול אחד ממשפחת הפרוטוקולים שבתקן SIRI האירופאי (Standard Interface for Real Time Information), שמספקים מגוון ממשקים למידע בזמן אמת על תחבורה ציבורית. SM הוא קיצור ל-Stop Monitoring, שכשמו כן הוא, מספק אפשרות לקבל מידע על תחנה. וליתר דיוק, בארץ הוא מאפשר לתשאל תחנה בעזרת המספר המזהה הפנימי שלה ולקבל מידע על מספר מוגבל של אוטובוסים שקרובים אליה. הפרוטוקול הזה בארץ נפתח עבור שימושים כמו שלטים אלקטרוניים שמציגים רק זמן הגעה מוערך. במשך מספר שנים זה המידע היחיד שסופק, עד שלפני כשלוש שנים הוסיפו גם קואורדינטות GPS, שלא אמורות להופיע בפרוטוקול המקורי. 

בדיון אמרתי שהמצב של נתוני זמן האמת לא טוב באופן כללי, ושאחד הדברים הראשונים שצריך זה לפתוח את SIRI VM לציבור ולאפשר גישה רחבה לנתונים באופן פשוט. SIRI VM, קיצור ל-Vehicle Monitoring, הוא פרוטוקול שמאפשר מעקב אחרי צי רכבים שלם. בניגוד ל-SIRI SM הוא מאפשר לקבל עדכונים מלאים על כל האוטובוסים הפעילים. 

במקומות אחרים בעולם, כמו ניו יורק לדוגמא, סיפקו כבר מההתחלה לציבור גישה לממשק VM בנוסף ל-SM וממשקים אחרים שמספקים מידע נוסף. כשמפתח מעוניין לקבל מידע על כל הנסיעות הפעילות ב-VM, כל מה שהוא צריך לעשות זה לשלוח שאילתא פשוטה אחת ללא פרמטרים, והוא יקבל חזרה רשימה של כל האוטובוסים כולל מיקום ופרטי GPS נוספים, מיקום יחסי במסלול, נמצא בתחנה או לא וכו'. ב-SM, כדי לקבל מידע על כל הנסיעות הפעילות, המפתח צריך לחקור את לו"ז התחבורה הציבורית (קובץ מורכב וגדול אחר), ולהוציא ממנו את כל המזהים הפנימיים של התחנות והקווים, ליצור כמות גדולה של שאילתות מורכבות שיביאו מידע על כל הקווים, ולהתגבר בעזרת יצירת שאילתות נוספות עם פרמטרים אחרים על המכסות של הממשק (עד 3 רכבים לכל קו). תהליך מורכב שגם אם צולחים אותו, קשה לדעת אם לא פספסנו תחנה, קו או נסיעה בדרך. המורכבות שפרוטוקול ה-SM הנוכחי כופה יצרה רף כניסה מאוד גבוה לעבודה עם הנתונים, גרמה להרבה בעיות וחסמה אפשרויות חשובות.

כולנו יודעים מה זה דיון בכנסת – הרבה אנשים, קצת בלאגן… לא לגמרי (או לגמרי לא) הבינו מי אני ומה אני רוצה עם כל ה-VM וה-SM הזה (כפי שניתן לראות בפרוטוקול הדיון). בדיעבד גיליתי שלמרות זאת, איכשהו זה הגיע לכותרת משנית בתקשורת. עוד יותר בדיעבד התברר לי בשיחות עם אנשים ממשרד התחבורה, שמעבר לבלאגן בדיון, נגרם גם בלאגן קטן עם המשך המכרז. אבל זה כבר סיפור אחר.

כולם יודעים מה זה דיון בכנסת, הרבה אנשים, קצת בלאגן… ועדת השקיפות (תמונה להמחשה מתוך אתר הכנסת)

מכל מקום, בסופו של דבר המים שקטו, המכרז עבר, ואפילו יחסי עם המשרד בכי טוב. אמנם לא קיבלנו גישה ל-VM עליו דיברתי, אבל בסופו של דבר, ושוב, אני לא יודע כמה קרדיט באמת מגיע לי על זה, כן קיבלנו לפחות על הנייר את הפונקציונליות החשובה, שמורידה את הרף והידע הנדרש כדי לקבל ישירות ובאופן מלא מידע על נסיעות. אני אגב ממש מקווה שזה יפתח הזדמנויות לעשות דברים טובים, ושנמשיך הלאה ונשפר בעיות בתוכן המידע עצמו וכמובן בנסיעות ובשירות לנוסעים.

מוביט – הראשונים לזהות

איך כל זה מתחבר לעסקת מוביט? מוביט הם בדיוק מהמעטים שהיו להם בשנים האחרונות המשאבים והרצון לתחזק מנגנוני תשאול, אגירה וניתוח של מידע מהסוג הזה. 

במקביל לשטויות שעשיתי בכנסת, בשנתיים האחרונות עבדתי גם יחד עם עוד מתנדבים אדירים ב"הסדנא לידע ציבורי" על יצירה של מנגנון ומאגר כזה, בקוד פתוח, שיהיה נגיש לכולם, דבר שדורש וממשיך לדרוש המון השקעה בפיתוח ותחזוקה. 

העניין הוא שהרבה מזה היה נחסך אם במשרד התחבורה היו מתייחסים למידע הזה כמו האוצר שהוא. מהמייל המדובר מסתמן שהם הבינו את זה בסוף, אבל איך אומרים… מאוחר מדי, לאט מדי. מוביט מצדם היו חדים והצליחו להבין את זה בזמן. וכאמור זה הביא אותם רחוק מאוד.

גם מבלי לנתח את השאיפות ארוכות הטווח של מוביט ושל אינטל ברכישה הזו, אפשר להניח בוודאות גמורה שטובת הציבור, וספיציפית הציבור בארץ, הן לא בראש מעייניהם. לא שאני טוען שהם מרושעים, אני פשוט אומר שככה זה עובד. 

מנגד, אני מאמין שזה בדיוק מה שאמור להימצא בראש מעייניו של משרד התחבורה. זו משימה לא פשוטה – נדרשת עבודה כדי להבין את הנושא, לחבר אותו לפוליטיקה, לעשות את הדברים ולנהל אותם. ספציפית יש עוד הרבה מה לשפר במרכז הנתונים החדש, אבל כבר עכשיו הוא אמור להקל על הגישה למידע – רשויות מקומיות חלשות, ועדי שכונות, עיתונאים, איגודי עובדים או 'סתם' אזרחים כמוני שרוצים להבין מה לעזאזל קורה בתחבורה הציבורית במדינה.

העניין הגדול יותר הוא התקווה שעסקת מוביט-אינטל תפיל סוף סוף אסימון ביחס לערך העצום שיש במידע ציבורי. בין אם העסקה היא טובה לציבור ובין אם היא לא, אני מקווה שהיא תעלה את המודעות לצורך לתעל את המידע לכיוונים שיועילו לציבור ויתנו לציבור חלק בו. 

זו משימה של משרד התחבורה, ושל המדינה, וכנראה שאנחנו נצטרך להמשיך ולהזכיר להם אותה.

האיש שחשב בתוך קופסאות

שימוש בטכנולוגיה כדי לעקוב אחר האזרחים? לפני המחשבים, אפילו לפני החשמל, היה מי שתכנן מדינת משטרה לתפארת

הפעם המאמר שלנו התפרסם ב"אלכסון" – מוזמנים!

המשטרה מובילה עגלה עמוסה עובדות בזנות, פריס 1745, ציור מאת אטיין ז'ורה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

כשיזם ועורך דין יצאו לבר

דו"ח שהתפרסם ביוטה, ארה"ב, הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על יסודות של מקצוע עתיק יומין… (…עריכת דין)

***עדכון 05.01.21: תודה לפונים, קיבלנו תשובה! עדכון 01.01.21: לפי הסטטיסטיקות של הבלוג, בשבועות האחרונים מגיעים לעמוד הזה הרבה מאוד גולשים מהאתר של המכללה למנהל. ספרו לנו למה במייל – hagolemblog@gmail.com. זה מסקרן!***

[לטובת פרסום הפוסט הזה שיתפנו פעולה עם בלוג "הרגולטור", כל אחד כתב על ההיבטים הרלוונטיים אליו – מוזמנים בחום לקרא את הפוסט המעולה שלו]

יזם טכנולוגי ועורך דין יוצאים לבר. התור בכניסה מתארך ומתמשך לו עד שכבר נמאס.

או אז צץ לטכנולוג רעיון מבריק אותו הוא משתף עם עורך הדין: "אם רק היו מתקינים מצלמה שהייתה קולטת את המצטרפים לתור על פי סדר הגעתם ואחר כך מזהה את הפנים שלהם, היינו יושבים פה בצד בלי חשש שיעקפו אותנו!". מתוקף היותו הורס מסיבות ידוע משיב לו עורך הדין: "שמע, רעיון נחמד, אבל יש בזה בעיות פרטיות קשות… איפה יישמרו הנתונים? מי יוודא שלא יעשו בהם שימוש לא ראוי? ואיך נוודא שזיהוי התמונות לא יפלה?". (מבוסס על מיזם אמיתי, ראו סרטון)

הסיפור הקצר והחביב הזה הוא, ממש בתמצית, ביטוי לפער שבין שני תחומי העניין המנוגדים האלו – טכנולוגיה מהפכנית מצד אחד, עריכת דין קלאסית מצד שני. האחד רץ קדימה – קל כצבי, השני מתנהל בכבדות, במהירות הצב.

מדינת יוטה רוצה רפורמה!

הפער הזה בא לידי ביטוי בדו"ח שהתפרסם לאחרונה במדינת יוטה. הדו"ח מתמודד עם תופעה די לכך שאוכלוסיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את הצרכים המשפטיים שלהן בגלל עלות שירותי עריכת הדין. בין שלל הנתונים הקשים בדו"ח, עולה כי בשנים 2016-2017 86% (!) מהבעיות של אמריקאים עניים בתחום המשפט האזרחי לא קיבלו מענה מתאים, או מענה בכלל.

נקודת המוצא של הדו"ח, המוטחת בפני עורכי הדין, היא אם כן קשה ביותר – הם כושלים בתפקידם כמנגישי המשפט. לכן הדו"ח מפלס דרכו למסקנות מהפכניות הכוללות שלל הצעות, ובתוכן תכנית לשינוי דרמטי ברגולציה על מקצוע עריכת הדין. על ההיבטים הרגולטוריים תוכלו לקרא לעומק ולרוחב בפוסט התאום והמעולה שעלה כאמור אצל  "הרגולטור".

אנחנו נרצה להתעכב כאן בעיקר על מסקנת הדו"ח הקוראת להשתמש בכלים מתחום הבינה המלאכותית כדרך להקטין את בעיית הנגישות למשפט:

"הטכנולוגיה, ובמיוחד שירותים משפטיים אונליין, ישפרו מעריכית (exponentially) את פוטנציאל השיפור של הנגישות למשפט" (עמ' 9 לדו"ח, בתרגום חופשי)

אנו חיים בעידן שבו כלים טכנולוגיים תופסים יותר ויותר נפח. בתחום עריכת הדין הם מוכרים תחת מילת הבאז LegalTech, והם חולשים על כל תחומי המשפט והחיים – החל מתכנון אסטרטגיה לניצחון בתיק וכלה בהשלמת גירושין אונליין ואינסטנט ב-139$ (כמובן שאין באמור כדי להוות המלצה וכו'…), בפיננסים, בניסוח מסמכים משפטיים, ועוד…

ההבטחה הגדולה של הכלים האלו היא לייעל ולהקל על ביצוע צעדים משפטיים, לעיתים בלי עורך דין בשר ודם בכלל. הדו"ח טוען שניצול היתרונות של הפיתוחים הללו יוזיל עלויות, יפחית את החסמים העומדים בפני האדם מן השורה – וכך תיפתר בעית הנגישות.

יזם ועורך דין – DNA מקצועי שונה

כשמדברים על LegalTech מתמקדים לרוב בהשפעות של אלגוריתמים על עבודת עורכי הדין, ובאפשרות שהתוכנה תהווה להם תחליף ראוי. אני רוצה לעמוד על היבט מעט שונה של העניין ולהתמקד לא באלגוריתמים עצמם אלא דווקא בכניסתו של בעל המקצוע שמאחוריהם, הלא הוא היזם הטכנולוגי, אותו אדם שמקדם את פיתוח התוכנה, אותו גורם שמנסה להכניס חדשנות לעסק.

כניסת היזמים לתחום היא חידוש לא מבוטל בשוק שהיה עד לא מזמן ממלכתו הבלעדית של עורך הדין. לצורך ההמחשה אזכיר כי רק עורך דין יכול להיות שותף במשרד עורכי דין שמורה וכי כללי האתיקה של עורכי הדין מונעים שימוש של משרד על ידי מי שאינו עורך דין ("ייחוד המשרד"). אלו רק חלק מהכללים המנסים לשמור על "ייחוד המקצוע" ועל טהרתו. יש לכללים האלו הצדקות אבל ברור שהם יוצרים חסם מפני התייעלות, התקדמות וחדשנות.

כדי לחדד את המשמעויות של כניסת היזמים לגבולות המקצוע נעמוד על כמה ניגודים בין עורך הדין לבין היזם המוצגים כאן בגרסתם הקיצונית לשם הדיון.

חדשנות VS שמרנות

היזם הטכנולוגימחפש בכל מקום את האפשרות לחדש. אין בשבילו שום דבר קבוע, חוץ מהשינוי עצמו. היכן שאפשר לקדם ולחדש – מוצדק לעשות זאת, גם במחיר ניתוץ פסלים קודמים.

עורך הדין לעומת זאת נזהר מחדשנות, הוא משמר לרוב את המצב הקיים ואם לחדש – אז רק טיפין טיפין. החדשנות תבוא במקסימום כפרשנות לכלל קיים. זה מאוד בולט גם במוסד ה'תקדים': לא לכולם יש את הסמכות לחדש הלכות משפטיות, החידוש הקטן ביותר הוא החריג והוא בדרך כלל מרעיד את עולם המשפט. שיטת התקדים המשפטי יכולה להעלות רק גיחוך מצד היזם הטכנולוגי.

אפשר להגיד למעשה שבמשל הגמד העומד על כתפי ענקים, עורך הדין רואה עצמו כגמד, בעוד הטכנולוג תופס עצמו כענק.

קידוש היעילות VS קידוש ההליך

היזם הטכנולוגי מרחיק הצידה את הלא-מספיק-יעיל. ככלל, התוצאה הסופית יכולה וצריכה לבוא על חשבון הדרך. מה שלא עובד אופטימאלית הוא לא מספיק טוב, והוא דורש תיקון מיידי.

עורך הדין לעומת זאת מקנה המון חשיבות לדרך, ובשיח שלו בולטים עקרונות וכללים. עורך הדין עובד במסגרת הליך קבוע. ההליך הוא לפעמים הכי לא יעיל שיש, אך אין דרך לשנותו שלא על פי חוק. את הקיבעון הבסיסי של המקצוע בעניין הזה אפשר להסביר בשל הצורך ליצור ודאות בין הצדדים להליך, אבל כמובן שהמצב הזה יוצר מצב תודעתי של קיבעון ששולט בסופו של דבר במקצוע – וממנו אין דרך לברוח.

מבט לעתיד – יזם נכנס לבר (או למשרד עורכי דין)

חדירתם הגוברת של אמצעים טכנולוגיים לתוך המשפט תגרום לעלייתו של גיבור חדש בנוף עריכת הדין. הגיבור של המקצוע כיום הוא כמובן עורך הדין – הוא הצינור האולטימטיבי, היוצר, המקור להכל (כמובן לצד השופט, אבל זה מחוץ למיקוד שלנו כרגע). ככל שהמקצוע יהפוך לטכנולוגי יותר מקומו של היזם בתוכו יגדל ויטפח.

גם אם החוק והכללים המשפטיים יישארו כמו שהם היום, מקומו של היזם כמטמיע חוקים לתוך ה-LegalTech יצטרף למקומו של עורך הדין כמטמיע חוקים אל תוך כתב התביעה. וכיוון שאין כזה דבר הטמעה בלי פרשנות: ככל שהפרשנות תיעשה יותר על ידי הגיבור החדש, היזם!, המקצוע ישתנה לו אט אט.

אולי אפילו יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

ואולי יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

כאמור, הניגודים מוצגים כאן בגרסתם הקיצונית – שי בעולם המון יזמים שמרנים הנחים על זרי הדפנה וגם בטח כמה עורכי דין חדשנים מלאי תנופה. אבל נראה לי שהתיאור משקף ברמת המאקרו את האווירה והתודעה של כל מקצוע ואת ההבדלים היחסיים ביניהם.

נוסף על כך שימו לב שלא הכרזתי בגאון על החלפה מוחלטת או המלכה של יזמים בתוך המקצוע על חשבון עורכי הדין. אני מאמין בראייה מפוקחת יותר על פיה כניסת היזמים, באמצעות ה-LegalTech, תיצור, וכבר יוצרת, כמה מודלים של שילוב כוחות.

לעיתים נראה שילוב כוחות בין היזם לעורך הדין, כשעורכי דין ילמדו להשתמש בכלים טכנולוגיים שייעלו את עבודתם וייהנו מרוח החדשנות. שילוב הכוחות הזה שקרה עד היום רק בכיוון אחד, כשהיזם נזקק לשירותי עורך הדין, יושלם כשעורך הדין יהיה זקוק יותר ויותר לטכנולוגיה. זהו מודל מעניין מאוד כיוון שמרתק לבחון האם הטכנולוגיה תשנה בפועל את המקצוע או שהיא בסוף תעבור תמיד עורכדיניזציה שתקהה את בשורתה.

במקרים אחרים נראה התעלמות – עורכי דין שימשיכו לעבוד בצורה הישנה והטובה. אולי יהיו תחומים שבהם זה ימשיך להיות אפשרי, ואולי אלו עורכי דין שיתקשו למצוא לקוחות.

וכן, בחלקים מסוימים של המשפט אפשר לדמיין כבר היום החלפה מוחלטת – בחוזים פשוטים, בניסוח ובניתוח מסמכים – תהליך שתנופתו תלויה בעיקר בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידות לבוא. בתחומים מסוימים, לולי רגולציה שמונעת זאת, כמה יזמים יכולים כבר להגיד ביי-ביי לעורכי הדין.

בינה אנושית ובינה מלאכותית – מי המורה ומי התלמיד?

התהליך המחשבתי שעברנו כאן יחד עשוי להיראות נישתי ורלוונטי רק למי שהוא בעל חיבה (או שנאה) לעריכת דין. אבל הקורא הנבון ישים לב לכך שאת אותו התהליך אפשר לעשות ביחס לכל מקצוע, תופעה או מוסד אנושי מוכר.

הטכנולוגיה היא כמו נחשול גדול היוצר הזדמנות לשינוי מרענן. כחלק מהשינוי אנחנו נדרשים להרהר ולערער על יסודות של תופעות ומוסדות שהפכו כבר מזמן למקובלים ומקובעים. הטכנולוגיה מביאה עמה תמיד בשורה של ייעול, שיפור והתאמה שמכריחה אותנו לחזור לתופעה המוכרת ולשאול: למה היא נראית כך? האם אפשר לשנות אותה? מה הטבע של התופעה הזו? מה העקרונות שבבסיסה? האם הטכנולוגיה היא הזדמנות להגדיל את האושר והעושר גם במחיר שינויי עומק בעריכת הדין? וכך, על הדרך, אנחנו למדים מחדש דברים שכבר הספקנו לשכוח. אני בוחר לקרא לתהליך המחשבתי הזה "היזון חוזר". זה תרגיל שאפשר לנסות על כל צימוד שרק נבחר – הורות-טכנולוגיה, אמנות-טכנולוגיה, ספורט-טכנולוגיה, ועוד ועוד ועד אינסוף.

למושג "בינה מלאכותית" יש כידוע המון הגדרות. בשיח הרווח נהוג לומר שבינה מלאכותית משמעותה ללמד מכונות לבצע פעולות "כמו" בני אדם. אבל אפשר להגדיר בינה המלאכותית גם ככלי ללמוד דווקא על הבינה האנושית! כלומר, על ידי זה שאנחנו משתדלים מאוד ללמד מכונות לבצע פעולות אנושיות, אנחנו בעצם למדים איך המוח האנושי פועל – וזה בדיוק ההיזון החוזר.

נ"ב: הדו"ח מתבסס על ההבנה שמצב סוציו-אקונומי הוא הגורם המרכזי לפגיעה במימוש זכויות משפטיות. עם איסוף החומרים לפוסט ראיתי שיש כאלו שמערערים על החיבור הזה, וטוענים שהסיבות הן הרבה יותר מגוונות. המתעניינים יעיינו וכאן.

שורותקוד של תקווה

"אמור לי מי אתה ואומר לך אם תפשע", שורות קוד שמנבאות סיכויי חזרה לפשיעה.

בשנים האחרונות ממשיכה לגבור השפעת פיתוחים טכנולוגיים על המשפט, מגמה מרתקת שלה מורכבויות רבות. השימוש באלגוריתמים לניבוי עבריינות הוא מבין הסוגיות אשר יצרו את ההדים המשמעותיים ביותר. בשורות הבאות ניגע באלגוריתם COMPAS, חלקכם בטח שמעתם עליו. סביב הכלי הזה נוצר רעש לא מבוטל – דיונים משפטיים ואתיים למכביר ושאלות מעוררות מחשבה.

COMPAS – קווים לדמותו

האמריקאים מתמחים כידוע בהמצאת ראשי תיבות, וגם הפעם הם לא מאכזבים. COMPAS הוא לא אחר מאשר: Correctional Offender Management Profiling for Alternative Sanctions. האלגוריתם פותח על ידי החברה Equivant (לשעבר – Northpoint) והוא משמש את מערכות המשפט והאכיפה ברחבי ארצות הברית לשם הערכת הסיכויים שאדם שפשע יחזור לפשוע בעתיד (בשפה המקצועית – יהיה 'רצידיביסט').

תמשיך כל הזמן בכיוון הזה... עד בית הכלא הקרוב..
תמשיך כל הזמן בכיוון הזה… עד בית הכלא הקרוב
האלגוריתם מעריך את הסיכויים שאדם שפשע יפשע שוב בעתיד

אין כמו פסק דין עסיסי כדי להדגים את השימוש באלגוריתם. ב-2013 הואשם Eric Loomis בירי מרכב נוסע. לומיס מצדו הכחיש שהשתתף בירי וכפר ברוב כתב האישום. בתהליך שהפך כבר רגיל, נדרש לומיס למלא שאלון שהוא אחד הכלים בהם עושה COMPAS שימוש. בשאלון – 137 שאלות (!) הנוגעות בצדדים מגוונים מאוד של ההיסטוריה הנאשם: מקום מגוריו, חברותו ב-gang, יחסו לחוקים ולמערכת המשפט, ועוד (הנה סריקה של השאלון – שווה עיון).

עכשיו הגיע תורו של COMPAS לתת את דברו. בהתחשב בשאלון, בהיסטוריה הפלילית המתועדת לגבי הנאשם, ובעוד קריטריונים וכללים רבים וסודיים שהטמיעו בו אנשי Equivant הוא נתן את מסקנתו לגבי הסיכון הנשקף מלומיס. הפלט של COMPAS הוגש לשופטי ההרכב. למגינת לבו של לומיס החליטו השופטים, בין השאר על סמך אותו פלט, לגזור עליו עונש של 6 שנות מאסר ו-5 שנים בליווי קצין מבחן.

אבל לומיס לא אמר נואש. הוא ערער בפני בית המשפט העליון של וויסקונסין, ובהמשך בפני בית המשפט הפדראלי, נגד השימוש באלגוריתם. אבל לחלק הזה נחזור רק בסוף… (למעוניינים בהבנה מעמיקה של האלגוריתם, מעבר להצגה שנתתי כאן – בבקשה)

חמש השאלות(מתוך 137) האחרונות בשאלון… מעניין אם לנאשם יש עוד רצון לחיות בשלב זה…

התפיסה שבבסיס COMPAS והביקורת עליה

ניבוי התנהגות עתידית של בני אדם תמיד היה עסק מסובך. ההחלטה השיפוטית מתקבלת בתנאי חוסר ודאות, היכרות מוגבלת עם הנאשם, ומעורבות בה הטיות (יוריסטיקות) רבות. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – פשוטו כמשמעו, ובמלוא מובן המשפט.

בא COMPAS ואומר: "תנו לי כמה שיותר מידע היסטורי על עבריינים, אירועים, מקרים ופסקי דין מהעבר; הבו לי שאלון ממנו אלמד עוד על הנאשם על עצמו ואת ההיסטוריה הפלילית שלו – ואני, בעזרת עיבוד, ניתוח והערכה, אוציא פלט שיסייע למזער את ההטיות ולגשר על פערי הידע האינהרנטיים להליך הפלילי. ועוד, על הדרך, אני אייעל את ההליך ואקל על העומס העצום הקיים בבתי משפט."

אך כמובן שהדברים אינם כה פשוטים. מוגשת כאן רשימה חלקית מאוד של דברי הביקורת אשר ניתן להטיח ב-COMPAS:

  • חוסר שקיפות. Equivant עומדת בתוקף על שמירת הסודיות של 'הקופסה השחורה' של האלגוריתם ואינה רוצה לחשוף (בהנחה והיא בעצמה יודעת מה קורה שם בפנים..) מה קורה שם בפנים. זה אולי נהוג בשוק הפרטי אך בעייתי בראי הזכות להליך הוגן ויכולת הציבור לבקר את קבלת ההחלטות של האלגוריתם. המחקר הזה עמד על כך וטען כי ProPublica (חברינו מסעיף 1) הגיעו למסקנות שגויות כיוון שהניחו הנחות שגויות לגבי תפקודו של COMPAS (היא בתורה יכולה להאשים את Equivant שלא מסכימה לגלות סודות…).
  • הישענות על גורמים פרטיים. האם ראוי להפריט מרכיבים בהליך הפלילי? האם לא נכון יותר שההליך ינוהל על ידי הגוף הציבורי והרשמי הנקרא – "מדינה"? בארצות הברית זו כבר לא שאלה, שם יש בתי סוהר פרטיים לרוב – אז מה זה כבר אלגוריתם פרטי… אבל בהקשר הישראלי זו שאלה מעניינת. היא עלתה בעבר בבג"ץ הפרטת בתי הסוהר, שם נקבע שהעברת סמכויות שלטוניות לידי זכיין פרטי פוגעת בכבוד ובחירות. האם יש דמיון לסוגית COMPAS?

מה שמעניין באמת (בעיני) – ערעור על יסודות המשפט!

כל הנ"ל הוא ללא ספק מרתק ומהווה פתיח לתילי תילים של טענות, מחקרים ודילמות לגבי COMPAS אך בשלב הזה אני רוצה לעמוד על היבט מעט אחר של הסוגיה.

ראו, בהליך המשפטי, טרום-COMPAS ודומיו, משולבות כל מיני תפיסות אשר מעצימות את הסמליות של אולם בית המשפט, של השופט ושל ההליך הפלילי: כולם מכתתים רגליהם לבית המשפט, לאולם המכובד והמקודש של בית המשפט. המשפט, הכרעת הדין והגזר הדין הם רגעים מכוננים וסמליים: הנאשם X נותן דין וחשבון על חטאיו ומתוודה בפני השופט; כבוד השופט המלומד עושה שימוש בסמכות שהחוק עצמו מקנה לו בהסתמך על כושר שיפוטו ומכריע לגבי הנכון והלא-נכון, הראוי והשגוי, הטוב והרע.

פתאום בא COMPAS ומזכיר כי השופט הוא בן אדם עם הטיות ובעיקר שמאוד חבל לא להשתמש באינסוף הנתונים הקיימים כדי לחתור אל האמת. האלגוריתם מציע לנו לתקן את תחלואות ההליך בעזרת כלים חישוביים, נתונים וסטטיסטיקה. "תן לי מידע לגבי העבר וההיסטוריה ואני אסיק בוודאות די טובה מה צופן בעתיד". שופט, אל תצמצם את עצמך לנאשם הספציפי או למטען הידע המוגבל שבראשך – הנה לך מאגר נתונים עצום וא-פרסונאלי, מבוסס קריטריונים מוגדרים, שיכול לתת את ה'תשובה הנכונה'. ואיזו סיבה יכולה להיות לשופט לא לתת משקל משמעותי לדבר שכזה?

הנקודה שלי היא ש-COMPAS קצת 'מחלל' את קדושת המשפט – לטוב ולרע. אפשר להעמיד פנים שהאקשן ממשיך להתרחש בין השופט לבין הנאשם, באולם וברגעי הדיון. אבל מסתבר שחלקים משמעותיים ממנו עברו מיקור חוץ – נתח מכובד מתהליך השיפוט נטש את בית המשפט לטובת חלקיקי השניות שבהן האלגוריתם מחשב את הפלט שלו. וככל שפלט האלגוריתם יתפוס מקום משמעותי יותר בשיקול הדעת, כך נוטה ההליך להתבסס על סטטיסטיקה ולא על שיפוט ערכי.

השימוש באלגוריתמים איננו רק משנה או מייעל שיטות עבודה קיימות, האלגוריתם איננו רק כלי שמשפר את ההליכים הקיימים. אלא שהוא משפיע על תפיסות היסוד של בני האדם והחברה האנושית. הטכנולוגיה איננה נייטרלית. היא מוציאה 'ישן' מפני 'חדש'. הטכנולוגיה משנה תפיסות יסוד ומקדמת ערכים של יעילות ואפקטיביות על חשבון מוסדות מסורתיים.

שימו לב שלא אמרתי אם זה טוב או רע, כמו לכל דבר בחיים – יש לזה יתרונות וחסרונות…

אבל מה בדבר Loomis?

יש פה בכלל מישהו במתח…?

Loomis עתר לבימ"ש העליון של Wisconsin נגד השימוש באלגוריתם. לדבריו כיוון שנשמרת סודיות האלגוריתם, לנאשם אין ההזדמנות לאתגר את התוקף המדעי של הכלי – דבר המהווה פגיעה בזכות להליך הוגן.

בתי המשפט שוב ושוב דחו את טענות LOOMIS נגד האלגוריתם

את בית המשפט זה לא שכנע. הוא פסק נגד Loomis והסתפק בקריאה לשימוש זהיר באלגוריתם. וזאת על אף שהשופטים כלל לא נחשפו לקרביים של האלגוריתם (וגם אם כן – האם הם כשירים להבין בזה משהו..?!). בבימ"ש העליון של ארה"ב נתקל Loomis שוב בסירוב, כיוון שהשופטים דחו את העתירה.

ובקיצור, לגבי Loomis הסיפור תם ונשלם, את עונשו הוא יירצה…

לגבי הסוגיה בכללותה – אני מקווה שנשאר לכם חומר למחשבה…