נבואה מודרנית עליזה

נבואה היא עיסוק עתיק, שנדמה כארכאי. על האפשרות שמסתובבים בינינו, גם בימינו, נביאים מסוג דומה אך שונה.

איך הייתם מגיבים לטענה שבתוך 20 שנים מהיום, זהו זה, זה ייגמר, הספרים ייעלמו מן העולם כלא היו, ויוחלפו בטכנולוגיות קריאה דיגיטאליות בלבד? אם היו שואלים אותי הייתי עונה שעם יד על הלב אני ממש לא בטוח לגבי זה: יוכיחו ה-Kindles וה-E-books. הם אמנם הצליחו לתפוס איזשהו נתח מהרגלי הקריאה שלנו, אך הספר הכתוב, הטוב והמוכר, בניגוד לכל ההספדים, עוד לא אמר את מילתו האחרונה: בארצות הברית נמכרו 675 מיליון ספרים בשנת 2019, ונתונים של הספרייה הלאומית בישראל מראים על גידול שנתי מתמיד בכמות הספרים היוצאים לאור.

בשנת 1999 התיישב ריי קורצווייל (Ray Kurzweil), העתידן הנודע, לכתוב את הספר 'The Age of Spiritual Machines' ('עידן המכונות החושבות'). החלק השלישי של הספר המכונה 'To Face the Future' מפוצל לארבעה פרקים. בכל פרק סדרת נבואות לשנה עתידית: ל-2009, 2019, 2029 ו-2099.

לגבי 2019 הוא חזה את נבואת הפתיחה – שהספרים ייעלמו מן העולם. אנחנו כמובן כבר יודעים שחזיון הספרים הנעלמים היה לא יותר מחלום באספמיא. קורצוייל, עתידן בעל תעוזה, לא התבייש ולא הסתפק בכך והתנבא לגבי שלל פעילויות אנושיות אחרות: מה יקרה בטכנולוגיה, לאן תתפתח הגנטיקה, איזו כלכלה תהיה, ואיך בני אדם יתקשרו האחד עם השני. זה אותו קורצווייל אגב שטוען שבשנת 2045, פחות או יותר, נחצה את הנקודה הסינגולרית שבה המכונות יעקפו את בני האדם בסיבוב, סופית וחד-משמעית.

ריי קורצווייל, עתידן בעל תעוזה (מקור: ויקיפדיה)

אני מתלבט מזה שנים לגבי עמדתי ביחס לעתידנים – מצד אחד זו פעילות אינטלקטואלית די מורכבת, היא דורשת יכולת הסקה, ודמיון וחזון לא מבוטלים. עתידנים הם אנשים נועזים – הם מביעים דעות ביחס ללא נודע, וכשהם חוזים מה יהיה בעוד 10 או 20 שנה, הם מסכנים את המוניטין שלהם. מצד שני בעתידנות יש שרלטנות: היא עושה הרבה כותרות לשעתה, בהתבסס על כלום, וכשמגיע הזמן לפרוע את הצ'ק ולבדוק האם התממשו הנבואות, לעיתים אין את מי לשאול, ובמקרה הטוב תיתקלו בהתחמקות.

קורצווייל מצדו עומד על כך שהוא עתידן רציני עם מתודה ושיטה. על פי התזה המרכזית שלו ('The Law of Accelerating Returns'), ההתפתחות של טכנולוגיית המידע עוקבת אחר נתיב בר-חיזוי ואקספוננציאלי. בשל תגלית זו מתעקש קורצווייל שהעתיד אינו מורכב מכדי לחזותו. עם זאת, הוא מודה בצניעות מה שיש דברים שאינם ברי-חיזוי – והוא אף מציין דבר שאמור לצער אותנו:

There are still many things – which project, company or technical standard will prevail in the marketplace, or when peace will come to the Middle East – that remain unpredictable

ואני, עתידן מתחיל, אומר שהשלום במזרח התיכון יקרה לא יאוחר מ-2099.

תיקוף נבואות

בשנת 2009 הגיעה ההזדמנות הראשונה לבדוק אם קורצווייל צדק או טעה בענק.

הכותרות לא ממש החמיאו לו. כך למשל כתבה בפורבס מ-2012, שגם אחרי הארכת זמן של 3 שנים, הגיעה למסקנה שמתוך 12 נבואות לשנת 2009 שנבדקו, צדק קורצוויל בלא יותר מאחת – הוא חזה את פיתוחם של מכשירי קריאה קטנים לעיוורים, ומכשירי שמיעה לחירשים. הכותב בפורבס הסכים ברוב חמלתו להעניק ציון עובר לקורצוייל על נבואה זו, כיוון שאפשר להתייחס לסמארטפונים כמימוש הנבואה. שאר ה-11 הנבואות להערכתו היו מוצלחות הרבה פחות: לא, מוזיקאים אנושיים אינם מג'מג'ים עם נגנים קיברנטיים; רוב הטקסטים אינם נכתבים באמצעי זיהוי קול; עדיין לא הצליחו להקטין בצורה דרסטית את התמותה מסרטן ומחלות לב.

קורצווייל לא נשאר חייב ויצא לקרב הגנה. במאמר תגובה מפורט שהתבסס על מסמך ארוך הוא הציג כל נבואה ונבואה והסביר למה בסך הכל הוא הגיע לרמת חיזוי מרשימה. הוא טען כי מתוך 147 הנבואות, 115 (78%) התבררו כמדויקות לגמרי, 12 (8%) נכונות ברמה העקרונית, כלומר בסך הכל 86% של נבואות נכונות.

אז איך יכול היה כתב פורבס להגיע למסקנות שגויות כל כך? קורצווייל הסביר שהוא דירג את הנבואות באופן מוטה ומתוך חוסר היכרות עם המציאות. איך אפשר להגיד שהנבואה לגבי זה שרוב הטקסטים ייכתבו בזיהוי קולי אינה נכונה בעוד אנשים מכתיבים הודעות טקסט ומיילים בעזרת Siri ואחיותיה? טקסטים, כך קורצווייל, הם לא רק ספרים או מסמכי וורד – טקסט הוא טקסט גם אם הוא אי-מייל שטחי ורגעי. הוא הסביר גם, בניגוד למה שחשב כתב פורבס, שהנבואות ניתנו למעשה לעשורים: מה שנכתב ל-2009 יכול להיות נכון גם אם התממש ב-2010, 2011 ואפילו 2015.

הויכוח המתומצת הזה רק מראה כמה שהעניין נתון לפרשנות – נבואות הן בסופו של דבר מילים שנכתבו. עוד לא הומצאה המילה שאינה ניתנת לפרשנות, כולל המילה 'טקסט', וכולל המילה 'כולל', דבר שמביא למחלוקת בהערכת התגשמות הנבואות. האם קורצוויל צריך להיות הפרשן המוסמך לנבואות של עצמו? הרי הוא כתב אותן, ולכן צריך להקשיב לו. מצד שני, אולי הוא נוגע מדי בדבר? האם נכון לתת לחתול לשמור על השמנת?

היה הייתה 2019

אל שנת 2019 אנחנו כבר מתגעגעים, שנה בלי מגפות. לתקופה הזו יש ערך גם בהקשר אחר, ההקשר שלנו – עוד הזדמנות לתקף את נבואות קורצווייל. גם ב-2019 היו אמורים להתגשם כל מיני דברים לפי קורצווייל: דיברנו למעלה על ההצהרה לגבי היעלמות הספרים אבל גם – רוב הלמידה מבוצעת בעזרת תוכנות חכמות המדמות מורים אמיתיים; רוב בני האדם הבוגרים משקיעים את רוב זמנם ברכישת ידע ומיומנויות חדשות; אתה ואת יכולים לעשות כל דבר באופן וירטואלי מבלי להיות תלוי בקרבה פיזית.

Stuart Armstrong מ-LessWrong (אתר מומלץ בחום) ביקש לקיים בדיקה מעמיקה של נבואות קורצווייל. המטרה – לבדוק האם קורצווייל של 99' דייק לגבי 2019, עד כמה, ואם לא – למה לא?

תחילה הוא ריכז את 105 הנבואות של קורצווייל לשנת 99' ולאחר מכן הוא הוציא קול קורא למתנדבים שיחוו דעתם לגביהן. 34 המתנדבים שנענו לבקשה נדרשו להעניק ציון על סקאלה: 1 – אמת; 2 – בקושי אמת; 3 – קשה לי להחליט; 4 – בקושי שגוי; 5 – שגוי. בסך הכל ניתנו 3078 חוות דעת לנבואות השונות.

טלו למשל את הנבואה הבאה:

"מחשבים הם כעת [2019] לרוב בלתי נראים. הם משולבים בכל מקום – בקירות, בשולחנות, בכסאות, בשולחנות עבודה, בבגדים, בתכשיטים ובגוף האנושי."

איזה ציון הייתם אתם נותנים להצהרה זו? לדעתי מגיע לה 4 או 5, כלומר – היא לא התממשה. מצד אחד המחשוב אכן חדר לרכיבים ועצמים רבים, אך דווקא לתוך הדברים שציין קורצווייל הם לא נכנסו, אולי למעט לגוף האנושי אם לוקחים בחשבון אביזרים לבישים כגון שעונים חכמים. רוב רובם של המתנדבים העניקו ציון דומה, הגם שכמה הפריזו ונתנו 3 ואפילו 2.

והנה עוד דוגמא לקושי הפרשני ביחס לנבואות. הנבואה שזכתה למנעד הציונים הרחב ביותר הייתה: "המחשוב נמצא בכל מקום, כמעט ואין סטודנטים שאינם מחזיקים במחשב אישי". כיצד להסביר את המחלוקת בעניין זה? ייתכן מאוד שלא כולם הבינו את ה"בכל מקום" באותה דרך – האם הכוונה לכל מקום ממש, או לזה שפריסת אמצעי מחשוב היא רחבה, והם נגישים יותר מבחינת עלותם הכספית?

התיקוף איפשר גם לרכז תוצאות כלליות של נבואות קורצווייל לשנת 2019:

בסך הכל 24% הצלחה (אמת או כמעט אמת), מול 67% של טעות (טעות או כמעט טעות). נתונים שמעלים שאלה מעניינת… מה נחשבת הצלחה של עתידן? מצד אחד אחוזי ההצלחה נמוכים. מאידך גיסא – כמה מאיתנו מסוגלים לרדת לרזולוציה כמו של קורצווייל ולהצליח באותה מידה? והנה לנו בעיה פרשנית בריבוע – זה לא רק שיכולות להיות מחלוקות לגבי התגשמות נבואה כזו או אחרת, אלא שיכולה להיות מחלוקת גם לגבי מהי הצלחה בתמונה הכוללת.

נביאים למיניהם

קורצווייל הוא אמנם תופעה מודרנית, אך הנבואה היא כידוע מקצוע עתיק. לגבי כל הנביאים כולם ניתן לשאול – מה דוחף אותם להתנבא? מהו אותו דחף ולהט שמצית אצלם את החיזיון, את החזון, ואת היכולת לקפוץ שנה, שנתיים, עשור או עשורים קדימה כדי לקבוע מה יתרחש אז?

עם הנבואה המקראית רובנו מיודדים במידה כזו או אחרת. ירמיהו, ישעיהו או עמוס – נביאים שהלהט שדחף אותם היה, אם להכליל באופן גס – דתי, אתי ומוסרי. תפסה אותם התגלות או תובנה שגרמה להם להבין שהנה אסון מתרגש לבוא על העם, או לחלופין שבמועד מסוים יתממשו הבטחות טובות ונהדרות לבטחון ושגשוג. מוסר ההשכל מנבואותיהם היה אמור להשליך על ההתנהגות של העם – אם תתנהגו היטב, לא תחמסו ולא תרצחו, יקרו דברים טובים או לכל הפחות לא תיענשו. מטרתם כנביאים הייתה, אם כן, להגשים בתוך החברה אידיאל של חברה צודקת ומוסרית. דחף בלתי נשלט, שהפך את חלקם למציקים הלאומיים והשניא אותם על סובביהם. כך למשל ירמיהו מעיד על תדמיתו הרעה: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי" (ירמיהו טו', י'). כשאתה נביא רציני אתה אוטומטית מתויג כילד רע.

וכעת אל המאה ה-16 הקרובה לנו יותר אז פעלה דמות מסקרנת לכל הדעות –  מישל דה נוסטרדמוס. מהדורת ה'נבואות' שלו שהתפרסמה לראשונה בשנת 1555 כללה לאחר כמה גלגולים מאות נבואות למאות שנים קדימה. נוסטרדמוס ביקש שלא להיקרא 'נביא', וכך כתב לבנו סזר (César) – "בני, על אף שהשתמשתי במילה נביא, לא הייתי מייחס לעצמי תואר כה נשגב".

ההתכחשות של נוסטרדמוס לתפקידו כנביא לא ממש עזרה, ועד היום, בכל שנה ושנה, נשאלת השאלה – האם נבואות נוסטרדמוס לשנה שזה עתה תמה התגשמו? יש הטוענים שנוסטרדמוס הצליח לחזות כמה מן האירועים שהשפיעו יותר מכל על תקופתנו כגון פיגוע התאומים, וכמובן, איך לא – גם את המגיפה הנוכחית. אך לרובנו, בני המאה ה-21, הנבואות של נוסטרדמוס נראות כלהט מוזר של הסתכלות במפות בכוכבים, בשילוב עם מיני טקסים מאגיים, כאילו הם מכילים מסרים על העתיד כולו, והכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר. לא משהו שעובר מסך.

נוסטרדמוס – הכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר (מקור: וואללה! 01.01.20)

קורצווייל מצידו מתאר את הסיבה לעיסוקו בחיזוי העתיד באופן הבא:

The reason I became interested in trying to predict certain aspects of technology is that I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing. Most inventions and inventors fail, not because they are unable to get their gadgets to work, but because their timing is wrong, either introducing their innovation before all of the enabling factors are in place, or too late, missing the window of opportunity

נבואה זה עניין של טיימינג! העניין הוא לזהות חלון הזדמנויות לקידום גאדג'טים! זה הדחף של קורצווייל לעיסוק בעתיד. בהמשך הוא מספר שכמהנדס הוא התחיל לאסוף דאטה על טכנולוגיה בתחומים שונים. בהתחלה, כך הוא מסביר, הוא לא ציפה שהמחקר שלו יצייר תמונה ברורה והוא בסך הכל קיווה להצליח להפיק כמה ניחושים חכמים. והכל במטרה להתאים את הפרויקטים הטכנולוגיים שלו, מתוך הבנה שבזמן שהממציא עובד על המצאותיו, העולם משתנה.

מה שגילה קורצווייל להפתעתו היה שבטכנולוגיה של מידע – האינטרנט, המחשוב, הבנת הגנום או המוח – ההתקדמות היא תמיד מעריכית-אקספוננסיאלית. התפתחות הטכנולוגיה עוקבת אחר תנועת S באופן מדויק – פרדיגמה ממריאה בתנופה, ממצה את הפוטנציאל שלה ואז מתמתנת. בשלב הזה מתכנסים הממציאים כדי ליצור את הפרדיגמה הבאה, עד שהטכנולוגיה ממריאה מחדש להשלמת ה-S, וחוזר חלילה.

המדעיזציה של הנבואה

מעניין לבחון, דווקא על רקע נביאי העבר, את קורצווייל כנביא מודרני.

מצד אחד אנחנו מוצאים מוטיב חוזר – אדם שפיתח שיטה להפקת נבואות, שמאמין ביכולתו לאפיין עתיד על בסיס נתונים ומידע עכשווי. זה אותו שכנוע בשיטה, אותה אמונה בהבנה של תהליכי עומק וראייה דרך המציאות, אותו ביטחון באפשרות לצפות גלגולי גלגולים.

מצד שני, יש גם כמה הבדלים מהותיים. תוכן הנבואות של קורצווייל הוא פומפוזי אך כפי שראינו, הדחף המקורי שלו היה די פשוט, יש שיאמרו פשטני: " I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing". שמתי לב, רציתי להצליח, מצאתי לי שיטה. מדובר בדחף אישי, אולי אפילו עסקי. והמטרה מה היא? בסך הכל להתאים את הטכנולוגיה הנכונה לתזמון המתאים.

קורצווייל נבדל מקודמיו גם מבחינת קהל היעד שלו. במקרה של ירמיהו אם אין עם חוטא שצריך לקבל נזיפה, אין ירמיהו. הנביא המקראי שואב את הצדקתו ממצב פגום – וכשהכל מושלם אין טעם שיתנבא, וכדאי להסב מקצוע. בניגוד לזה, קורצווייל, לפחות במקור, פיתח נבואות כמו שג'ובס וגייטס פיתחו מחשבים – במוסך. אמנם עם הזמן נוצר הייפ די משמעותי ביחס לנבואות קורצווייל, הוא עצמו הפך לסוג של רוקסטאר של העתידנות, והנבואות שלו הפכו ליותר ויותר מהדהדות. אבל כשקוראים את דברי קורצווייל לגבי הדחף הראשוני שלו, הדברים חוזרים פתאום לפרופורציה סבירה בהרבה.

ייתכן שלשוני הזה, שזיהינו מתוך השתלשלות הנביאים מהתקופות השונות – המקראיים, נוסטרדמוס, קורצווייל – אפשר גם לתת שם, שכן אולי יש לנו מול העיניים מגמה מעניינת של מדעיזציה של הנבואה.

לירמיהו לא היו, מטבע הדברים, יומרות מדעיות – נבואה מקראית נובעת לרוב מחזיון או חלום שממלאים את הנביא באיזו תובנה חדשה. הנבואה של נוסטרדמוס כבר עשתה איזשהו צעד – היא הייתה מבוססת אסטרולוגיה. אסטרולוגיה נתפסת היום כפסאודו-מדעית במקרה הטוב, אבל מבחינת נוסטרדמוס היא הייתה עיסוק מכובד ביותר (אם כי יש להזכיר שמבחינת הכנסייה הדבר נחשב לכפירה בעיקר). ואולי זו עוד סיבה לכך שהוא לא רצה להיקרא נביא? כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא אינו שרלטן, אלא חוזה עתידות מכובד?

בהגיענו לקורצווייל אפשר לראות צעדים משמעותיים לנבואה כמו-מדעית, ואולי מדעית ממש. יש לו שיטה עם חוקיות ברורה שרלוונטית לטכנולוגיות מסוימות, אך לא לאחרות. הנבואות ניתנות לתיקוף, הגם שהן נתונות לפרשנויות שונות. ועוד, מתקיים ויכוח ביחס לאותן פרשנויות. וכשקורצווייל יוצא להגנת עצמו הוא לא מהסס להביא הסברים אנליטים, מדודים וחדים.

האורקל מדלפי

עם כל זאת, ישנה הסתברות לא נמוכה שקורצווייל יישאר בראי ההיסטוריה נביא נקודתי ואזוטרי. הזמן ימשיך לזרום, ונבואותיו יתגשמו, כן או לא. ובמקרה הטוב ב-2099 תתפרסם כתבה בסגנון נוסטרדמוס.

מה שבאמת מעניין בכל המהלך הזה הוא התובנה שתהליך המדעיזציה, הוא סימפטום למשהו עמוק בהרבה. למעשה, היחס שלנו כחברה אנושית לעתיד הוא שהשתנה. החיוניות שבלחזות את העתיד, הקריטיות של יכולת זו להמשך ההתפתחות (המעריכית?) שלנו כחברה – שוברת כל שיא. חשבו על זה כך: ללא אמונה בעתיד – אין כלכלה, אין תכנון ארוך טווח, אין לבשל בערב שבת כי מחר שבת. הקידמה תלויה במידת האמון של בני האדם בעתיד של עצמם – אפשר גם להרגיש זאת היום, עת בה האמון מתפורר לו במעט. מעניין אגב מה יהיה לקורצווייל להגיד על זה. הוא הרי טוען שכוח המחשוב הגדל מעריכית הוא שמבטיח התפתחות טכנולוגית מעריכית. אני הייתי רוצה להזכיר לו שאם לבני אדם לא היה אמון מבוסס תחזית שבעוד X שנים יהיה צורך בכל הטכנולוגיה המעריכית המדוברת – ייתכן ששום דבר לא היה קורה.

המקום שתופס תכנון העתיד הביא לכך שפותחו עם השנים יותר ויותר כלי חיזוי. הזדמן לי לאחרונה לעיין באחד מהם – 'שיטת דלפי', אולי דווקא בגלל המיתוג המעניין: לוקחים מוטיב מיתולוגי-נבואי אולד-סקול, ומגיירים אותו לשפה מודרנית. ואם כבר מוטיב חוזר, אז בדיעבד ממציאי השיטה לא רצו את האיצטלה הניסית הזו, ממש כמו נוסטרדמוס. כך במילותיו של Dalkey, אחד ממפתחי השיטה וחוקר במכון RAND:

[…] the term implies something oracular, something smacking a little of the occult – whereas, as a matter of face, precisely the opposite is involved; it is primarily concerned with making the best you can of a less than perfect fund of information

שיטת דלפי מבוססת על תהליך של 'להעריך-לדבר-להעריך'. מגישים לקבוצה של מומחים שאלון בנושא מסוים. פותחים בסבב ראשון שבו המומחים ממלאים את השאלון. מגישים אותו למנחה שמנתח את התשובות ומפיק מסקנות ראשוניות. מפרסמים אותן בצורה אנונימית ולאחר מכן פוצחים בסבב נוסף של תיקונים. השיטה מאמינה שבזכות החוכמה המשותפת, מנעד התשובות יקטן, והקבוצה תתקדם לעבר 'תשובה נכונה'.

האם נכון לסדר שיטות כמו דלפי על הספקטרום הנבואי, יחד עם החברים האחרים שבהם עסקנו לעיל? אולי זו נבואה שונה במהות – היא מבקשת לוותר על היומרה לחוקיות, מתנחמת בחוכמת המונים ומקווה שעם קצת הכוונה היא תספק תשובה נכונה (בתרגום חופשי לדברי Dalkey: "ברמה העקרונית, השיטה מנסה לעשות את המיטב עם בסיס מידע פחות ממושלם").

יש פה עוד הרבה חומר למחשבה, ובטוח שהכותב הבודד לא יוכל לספק כאן תשובה נכונה. אבל מעתה אפשר אולי להודות באיזושהי אמת – נבואה היא נבואה היא נבואה.

תמונת שער: Alina Vilchenko

כשיזם ועורך דין יצאו לבר

דו"ח שהתפרסם ביוטה, ארה"ב, הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על יסודות של מקצוע עתיק יומין… (…עריכת דין)

[לטובת פרסום הפוסט הזה שיתפנו פעולה עם בלוג "הרגולטור", כל אחד כתב על ההיבטים הרלוונטיים אליו – מוזמנים בחום לקרא את הפוסט המעולה שלו]

יזם טכנולוגי ועורך דין יוצאים לבר. התור בכניסה מתארך ומתמשך לו עד שכבר נמאס.

או אז צץ לטכנולוג רעיון מבריק אותו הוא משתף עם עורך הדין: "אם רק היו מתקינים מצלמה שהייתה קולטת את המצטרפים לתור על פי סדר הגעתם ואחר כך מזהה את הפנים שלהם, היינו יושבים פה בצד בלי חשש שיעקפו אותנו!". מתוקף היותו הורס מסיבות ידוע משיב לו עורך הדין: "שמע, רעיון נחמד, אבל יש בזה בעיות פרטיות קשות… איפה יישמרו הנתונים? מי יוודא שלא יעשו בהם שימוש לא ראוי? ואיך נוודא שזיהוי התמונות לא יפלה?". (מבוסס על מיזם אמיתי, ראו סרטון)

הסיפור הקצר והחביב הזה הוא, ממש בתמצית, ביטוי לפער שבין שני תחומי העניין המנוגדים האלו – טכנולוגיה מהפכנית מצד אחד, עריכת דין קלאסית מצד שני. האחד רץ קדימה – קל כצבי, השני מתנהל בכבדות, במהירות הצב.

מדינת יוטה רוצה רפורמה!

הפער הזה בא לידי ביטוי בדו"ח שהתפרסם לאחרונה במדינת יוטה. הדו"ח מתמודד עם תופעה די לכך שאוכלוסיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את הצרכים המשפטיים שלהן בגלל עלות שירותי עריכת הדין. בין שלל הנתונים הקשים בדו"ח, עולה כי בשנים 2016-2017 86% (!) מהבעיות של אמריקאים עניים בתחום המשפט האזרחי לא קיבלו מענה מתאים, או מענה בכלל.

נקודת המוצא של הדו"ח, המוטחת בפני עורכי הדין, היא אם כן קשה ביותר – הם כושלים בתפקידם כמנגישי המשפט. לכן הדו"ח מפלס דרכו למסקנות מהפכניות הכוללות שלל הצעות, ובתוכן תכנית לשינוי דרמטי ברגולציה על מקצוע עריכת הדין. על ההיבטים הרגולטוריים תוכלו לקרא לעומק ולרוחב בפוסט התאום והמעולה שעלה כאמור אצל  "הרגולטור".

אנחנו נרצה להתעכב כאן בעיקר על מסקנת הדו"ח הקוראת להשתמש בכלים מתחום הבינה המלאכותית כדרך להקטין את בעיית הנגישות למשפט:

"הטכנולוגיה, ובמיוחד שירותים משפטיים אונליין, ישפרו מעריכית (exponentially) את פוטנציאל השיפור של הנגישות למשפט" (עמ' 9 לדו"ח, בתרגום חופשי)

אנו חיים בעידן שבו כלים טכנולוגיים תופסים יותר ויותר נפח. בתחום עריכת הדין הם מוכרים תחת מילת הבאז LegalTech, והם חולשים על כל תחומי המשפט והחיים – החל מתכנון אסטרטגיה לניצחון בתיק וכלה בהשלמת גירושין אונליין ואינסטנט ב-139$ (כמובן שאין באמור כדי להוות המלצה וכו'…), בפיננסים, בניסוח מסמכים משפטיים, ועוד…

ההבטחה הגדולה של הכלים האלו היא לייעל ולהקל על ביצוע צעדים משפטיים, לעיתים בלי עורך דין בשר ודם בכלל. הדו"ח טוען שניצול היתרונות של הפיתוחים הללו יוזיל עלויות, יפחית את החסמים העומדים בפני האדם מן השורה – וכך תיפתר בעית הנגישות.

יזם ועורך דין – DNA מקצועי שונה

כשמדברים על LegalTech מתמקדים לרוב בהשפעות של אלגוריתמים על עבודת עורכי הדין, ובאפשרות שהתוכנה תהווה להם תחליף ראוי. אני רוצה לעמוד על היבט מעט שונה של העניין ולהתמקד לא באלגוריתמים עצמם אלא דווקא בכניסתו של בעל המקצוע שמאחוריהם, הלא הוא היזם הטכנולוגי, אותו אדם שמקדם את פיתוח התוכנה, אותו גורם שמנסה להכניס חדשנות לעסק.

כניסת היזמים לתחום היא חידוש לא מבוטל בשוק שהיה עד לא מזמן ממלכתו הבלעדית של עורך הדין. לצורך ההמחשה אזכיר כי רק עורך דין יכול להיות שותף במשרד עורכי דין שמורה וכי כללי האתיקה של עורכי הדין מונעים שימוש של משרד על ידי מי שאינו עורך דין ("ייחוד המשרד"). אלו רק חלק מהכללים המנסים לשמור על "ייחוד המקצוע" ועל טהרתו. יש לכללים האלו הצדקות אבל ברור שהם יוצרים חסם מפני התייעלות, התקדמות וחדשנות.

כדי לחדד את המשמעויות של כניסת היזמים לגבולות המקצוע נעמוד על כמה ניגודים בין עורך הדין לבין היזם המוצגים כאן בגרסתם הקיצונית לשם הדיון.

חדשנות VS שמרנות

היזם הטכנולוגימחפש בכל מקום את האפשרות לחדש. אין בשבילו שום דבר קבוע, חוץ מהשינוי עצמו. היכן שאפשר לקדם ולחדש – מוצדק לעשות זאת, גם במחיר ניתוץ פסלים קודמים.

עורך הדין לעומת זאת נזהר מחדשנות, הוא משמר לרוב את המצב הקיים ואם לחדש – אז רק טיפין טיפין. החדשנות תבוא במקסימום כפרשנות לכלל קיים. זה מאוד בולט גם במוסד ה'תקדים': לא לכולם יש את הסמכות לחדש הלכות משפטיות, החידוש הקטן ביותר הוא החריג והוא בדרך כלל מרעיד את עולם המשפט. שיטת התקדים המשפטי יכולה להעלות רק גיחוך מצד היזם הטכנולוגי.

אפשר להגיד למעשה שבמשל הגמד העומד על כתפי ענקים, עורך הדין רואה עצמו כגמד, בעוד הטכנולוג תופס עצמו כענק.

קידוש היעילות VS קידוש ההליך

היזם הטכנולוגי מרחיק הצידה את הלא-מספיק-יעיל. ככלל, התוצאה הסופית יכולה וצריכה לבוא על חשבון הדרך. מה שלא עובד אופטימאלית הוא לא מספיק טוב, והוא דורש תיקון מיידי.

עורך הדין לעומת זאת מקנה המון חשיבות לדרך, ובשיח שלו בולטים עקרונות וכללים. עורך הדין עובד במסגרת הליך קבוע. ההליך הוא לפעמים הכי לא יעיל שיש, אך אין דרך לשנותו שלא על פי חוק. את הקיבעון הבסיסי של המקצוע בעניין הזה אפשר להסביר בשל הצורך ליצור ודאות בין הצדדים להליך, אבל כמובן שהמצב הזה יוצר מצב תודעתי של קיבעון ששולט בסופו של דבר במקצוע – וממנו אין דרך לברוח.

מבט לעתיד – יזם נכנס לבר (או למשרד עורכי דין)

חדירתם הגוברת של אמצעים טכנולוגיים לתוך המשפט תגרום לעלייתו של גיבור חדש בנוף עריכת הדין. הגיבור של המקצוע כיום הוא כמובן עורך הדין – הוא הצינור האולטימטיבי, היוצר, המקור להכל (כמובן לצד השופט, אבל זה מחוץ למיקוד שלנו כרגע). ככל שהמקצוע יהפוך לטכנולוגי יותר מקומו של היזם בתוכו יגדל ויטפח.

גם אם החוק והכללים המשפטיים יישארו כמו שהם היום, מקומו של היזם כמטמיע חוקים לתוך ה-LegalTech יצטרף למקומו של עורך הדין כמטמיע חוקים אל תוך כתב התביעה. וכיוון שאין כזה דבר הטמעה בלי פרשנות: ככל שהפרשנות תיעשה יותר על ידי הגיבור החדש, היזם!, המקצוע ישתנה לו אט אט.

אולי אפילו יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

ואולי יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

כאמור, הניגודים מוצגים כאן בגרסתם הקיצונית – שי בעולם המון יזמים שמרנים הנחים על זרי הדפנה וגם בטח כמה עורכי דין חדשנים מלאי תנופה. אבל נראה לי שהתיאור משקף ברמת המאקרו את האווירה והתודעה של כל מקצוע ואת ההבדלים היחסיים ביניהם.

נוסף על כך שימו לב שלא הכרזתי בגאון על החלפה מוחלטת או המלכה של יזמים בתוך המקצוע על חשבון עורכי הדין. אני מאמין בראייה מפוקחת יותר על פיה כניסת היזמים, באמצעות ה-LegalTech, תיצור, וכבר יוצרת, כמה מודלים של שילוב כוחות.

לעיתים נראה שילוב כוחות בין היזם לעורך הדין, כשעורכי דין ילמדו להשתמש בכלים טכנולוגיים שייעלו את עבודתם וייהנו מרוח החדשנות. שילוב הכוחות הזה שקרה עד היום רק בכיוון אחד, כשהיזם נזקק לשירותי עורך הדין, יושלם כשעורך הדין יהיה זקוק יותר ויותר לטכנולוגיה. זהו מודל מעניין מאוד כיוון שמרתק לבחון האם הטכנולוגיה תשנה בפועל את המקצוע או שהיא בסוף תעבור תמיד עורכדיניזציה שתקהה את בשורתה.

במקרים אחרים נראה התעלמות – עורכי דין שימשיכו לעבוד בצורה הישנה והטובה. אולי יהיו תחומים שבהם זה ימשיך להיות אפשרי, ואולי אלו עורכי דין שיתקשו למצוא לקוחות.

וכן, בחלקים מסוימים של המשפט אפשר לדמיין כבר היום החלפה מוחלטת – בחוזים פשוטים, בניסוח ובניתוח מסמכים – תהליך שתנופתו תלויה בעיקר בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידות לבוא. בתחומים מסוימים, לולי רגולציה שמונעת זאת, כמה יזמים יכולים כבר להגיד ביי-ביי לעורכי הדין.

בינה אנושית ובינה מלאכותית – מי המורה ומי התלמיד?

התהליך המחשבתי שעברנו כאן יחד עשוי להיראות נישתי ורלוונטי רק למי שהוא בעל חיבה (או שנאה) לעריכת דין. אבל הקורא הנבון ישים לב לכך שאת אותו התהליך אפשר לעשות ביחס לכל מקצוע, תופעה או מוסד אנושי מוכר.

הטכנולוגיה היא כמו נחשול גדול היוצר הזדמנות לשינוי מרענן. כחלק מהשינוי אנחנו נדרשים להרהר ולערער על יסודות של תופעות ומוסדות שהפכו כבר מזמן למקובלים ומקובעים. הטכנולוגיה מביאה עמה תמיד בשורה של ייעול, שיפור והתאמה שמכריחה אותנו לחזור לתופעה המוכרת ולשאול: למה היא נראית כך? האם אפשר לשנות אותה? מה הטבע של התופעה הזו? מה העקרונות שבבסיסה? האם הטכנולוגיה היא הזדמנות להגדיל את האושר והעושר גם במחיר שינויי עומק בעריכת הדין? וכך, על הדרך, אנחנו למדים מחדש דברים שכבר הספקנו לשכוח. אני בוחר לקרא לתהליך המחשבתי הזה "היזון חוזר". זה תרגיל שאפשר לנסות על כל צימוד שרק נבחר – הורות-טכנולוגיה, אמנות-טכנולוגיה, ספורט-טכנולוגיה, ועוד ועוד ועד אינסוף.

למושג "בינה מלאכותית" יש כידוע המון הגדרות. בשיח הרווח נהוג לומר שבינה מלאכותית משמעותה ללמד מכונות לבצע פעולות "כמו" בני אדם. אבל אפשר להגדיר בינה המלאכותית גם ככלי ללמוד דווקא על הבינה האנושית! כלומר, על ידי זה שאנחנו משתדלים מאוד ללמד מכונות לבצע פעולות אנושיות, אנחנו בעצם למדים איך המוח האנושי פועל – וזה בדיוק ההיזון החוזר.

נ"ב: הדו"ח מתבסס על ההבנה שמצב סוציו-אקונומי הוא הגורם המרכזי לפגיעה במימוש זכויות משפטיות. עם איסוף החומרים לפוסט ראיתי שיש כאלו שמערערים על החיבור הזה, וטוענים שהסיבות הן הרבה יותר מגוונות. המתעניינים יעיינו וכאן.