כשיזם ועורך דין יצאו לבר

דו"ח שהתפרסם ביוטה, ארה"ב, הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על יסודות של מקצוע עתיק יומין… (…עריכת דין)

[לטובת פרסום הפוסט הזה שיתפנו פעולה עם בלוג "הרגולטור", כל אחד כתב על ההיבטים הרלוונטיים אליו – מוזמנים בחום לקרא את הפוסט המעולה שלו]

יזם טכנולוגי ועורך דין יוצאים לבר. התור בכניסה מתארך ומתמשך לו עד שכבר נמאס.

או אז צץ לטכנולוג רעיון מבריק אותו הוא משתף עם עורך הדין: "אם רק היו מתקינים מצלמה שהייתה קולטת את המצטרפים לתור על פי סדר הגעתם ואחר כך מזהה את הפנים שלהם, היינו יושבים פה בצד בלי חשש שיעקפו אותנו!". מתוקף היותו הורס מסיבות ידוע משיב לו עורך הדין: "שמע, רעיון נחמד, אבל יש בזה בעיות פרטיות קשות… איפה יישמרו הנתונים? מי יוודא שלא יעשו בהם שימוש לא ראוי? ואיך נוודא שזיהוי התמונות לא יפלה?". (מבוסס על מיזם אמיתי, ראו סרטון)

הסיפור הקצר והחביב הזה הוא, ממש בתמצית, ביטוי לפער שבין שני תחומי העניין המנוגדים האלו – טכנולוגיה מהפכנית מצד אחד, עריכת דין קלאסית מצד שני. האחד רץ קדימה – קל כצבי, השני מתנהל בכבדות, במהירות הצב.

מדינת יוטה רוצה רפורמה!

הפער הזה בא לידי ביטוי בדו"ח שהתפרסם לאחרונה במדינת יוטה. הדו"ח מתמודד עם תופעה די לכך שאוכלוסיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את הצרכים המשפטיים שלהן בגלל עלות שירותי עריכת הדין. בין שלל הנתונים הקשים בדו"ח, עולה כי בשנים 2016-2017 86% (!) מהבעיות של אמריקאים עניים בתחום המשפט האזרחי לא קיבלו מענה מתאים, או מענה בכלל.

נקודת המוצא של הדו"ח, המוטחת בפני עורכי הדין, היא אם כן קשה ביותר – הם כושלים בתפקידם כמנגישי המשפט. לכן הדו"ח מפלס דרכו למסקנות מהפכניות הכוללות שלל הצעות, ובתוכן תכנית לשינוי דרמטי ברגולציה על מקצוע עריכת הדין. על ההיבטים הרגולטוריים תוכלו לקרא לעומק ולרוחב בפוסט התאום והמעולה שעלה כאמור אצל  "הרגולטור".

אנחנו נרצה להתעכב כאן בעיקר על מסקנת הדו"ח הקוראת להשתמש בכלים מתחום הבינה המלאכותית כדרך להקטין את בעיית הנגישות למשפט:

"הטכנולוגיה, ובמיוחד שירותים משפטיים אונליין, ישפרו מעריכית (exponentially) את פוטנציאל השיפור של הנגישות למשפט" (עמ' 9 לדו"ח, בתרגום חופשי)

אנו חיים בעידן שבו כלים טכנולוגיים תופסים יותר ויותר נפח. בתחום עריכת הדין הם מוכרים תחת מילת הבאז LegalTech, והם חולשים על כל תחומי המשפט והחיים – החל מתכנון אסטרטגיה לניצחון בתיק וכלה בהשלמת גירושין אונליין ואינסטנט ב-139$ (כמובן שאין באמור כדי להוות המלצה וכו'…), בפיננסים, בניסוח מסמכים משפטיים, ועוד…

ההבטחה הגדולה של הכלים האלו היא לייעל ולהקל על ביצוע צעדים משפטיים, לעיתים בלי עורך דין בשר ודם בכלל. הדו"ח טוען שניצול היתרונות של הפיתוחים הללו יוזיל עלויות, יפחית את החסמים העומדים בפני האדם מן השורה – וכך תיפתר בעית הנגישות.

יזם ועורך דין – DNA מקצועי שונה

כשמדברים על LegalTech מתמקדים לרוב בהשפעות של אלגוריתמים על עבודת עורכי הדין, ובאפשרות שהתוכנה תהווה להם תחליף ראוי. אני רוצה לעמוד על היבט מעט שונה של העניין ולהתמקד לא באלגוריתמים עצמם אלא דווקא בכניסתו של בעל המקצוע שמאחוריהם, הלא הוא היזם הטכנולוגי, אותו אדם שמקדם את פיתוח התוכנה, אותו גורם שמנסה להכניס חדשנות לעסק.

כניסת היזמים לתחום היא חידוש לא מבוטל בשוק שהיה עד לא מזמן ממלכתו הבלעדית של עורך הדין. לצורך ההמחשה אזכיר כי רק עורך דין יכול להיות שותף במשרד עורכי דין שמורה וכי כללי האתיקה של עורכי הדין מונעים שימוש של משרד על ידי מי שאינו עורך דין ("ייחוד המשרד"). אלו רק חלק מהכללים המנסים לשמור על "ייחוד המקצוע" ועל טהרתו. יש לכללים האלו הצדקות אבל ברור שהם יוצרים חסם מפני התייעלות, התקדמות וחדשנות.

כדי לחדד את המשמעויות של כניסת היזמים לגבולות המקצוע נעמוד על כמה ניגודים בין עורך הדין לבין היזם המוצגים כאן בגרסתם הקיצונית לשם הדיון.

חדשנות VS שמרנות

היזם הטכנולוגימחפש בכל מקום את האפשרות לחדש. אין בשבילו שום דבר קבוע, חוץ מהשינוי עצמו. היכן שאפשר לקדם ולחדש – מוצדק לעשות זאת, גם במחיר ניתוץ פסלים קודמים.

עורך הדין לעומת זאת נזהר מחדשנות, הוא משמר לרוב את המצב הקיים ואם לחדש – אז רק טיפין טיפין. החדשנות תבוא במקסימום כפרשנות לכלל קיים. זה מאוד בולט גם במוסד ה'תקדים': לא לכולם יש את הסמכות לחדש הלכות משפטיות, החידוש הקטן ביותר הוא החריג והוא בדרך כלל מרעיד את עולם המשפט. שיטת התקדים המשפטי יכולה להעלות רק גיחוך מצד היזם הטכנולוגי.

אפשר להגיד למעשה שבמשל הגמד העומד על כתפי ענקים, עורך הדין רואה עצמו כגמד, בעוד הטכנולוג תופס עצמו כענק.

קידוש היעילות VS קידוש ההליך

היזם הטכנולוגי מרחיק הצידה את הלא-מספיק-יעיל. ככלל, התוצאה הסופית יכולה וצריכה לבוא על חשבון הדרך. מה שלא עובד אופטימאלית הוא לא מספיק טוב, והוא דורש תיקון מיידי.

עורך הדין לעומת זאת מקנה המון חשיבות לדרך, ובשיח שלו בולטים עקרונות וכללים. עורך הדין עובד במסגרת הליך קבוע. ההליך הוא לפעמים הכי לא יעיל שיש, אך אין דרך לשנותו שלא על פי חוק. את הקיבעון הבסיסי של המקצוע בעניין הזה אפשר להסביר בשל הצורך ליצור ודאות בין הצדדים להליך, אבל כמובן שהמצב הזה יוצר מצב תודעתי של קיבעון ששולט בסופו של דבר במקצוע – וממנו אין דרך לברוח.

מבט לעתיד – יזם נכנס לבר (או למשרד עורכי דין)

חדירתם הגוברת של אמצעים טכנולוגיים לתוך המשפט תגרום לעלייתו של גיבור חדש בנוף עריכת הדין. הגיבור של המקצוע כיום הוא כמובן עורך הדין – הוא הצינור האולטימטיבי, היוצר, המקור להכל (כמובן לצד השופט, אבל זה מחוץ למיקוד שלנו כרגע). ככל שהמקצוע יהפוך לטכנולוגי יותר מקומו של היזם בתוכו יגדל ויטפח.

גם אם החוק והכללים המשפטיים יישארו כמו שהם היום, מקומו של היזם כמטמיע חוקים לתוך ה-LegalTech יצטרף למקומו של עורך הדין כמטמיע חוקים אל תוך כתב התביעה. וכיוון שאין כזה דבר הטמעה בלי פרשנות: ככל שהפרשנות תיעשה יותר על ידי הגיבור החדש, היזם!, המקצוע ישתנה לו אט אט.

אולי אפילו יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

ואולי יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

כאמור, הניגודים מוצגים כאן בגרסתם הקיצונית – שי בעולם המון יזמים שמרנים הנחים על זרי הדפנה וגם בטח כמה עורכי דין חדשנים מלאי תנופה. אבל נראה לי שהתיאור משקף ברמת המאקרו את האווירה והתודעה של כל מקצוע ואת ההבדלים היחסיים ביניהם.

נוסף על כך שימו לב שלא הכרזתי בגאון על החלפה מוחלטת או המלכה של יזמים בתוך המקצוע על חשבון עורכי הדין. אני מאמין בראייה מפוקחת יותר על פיה כניסת היזמים, באמצעות ה-LegalTech, תיצור, וכבר יוצרת, כמה מודלים של שילוב כוחות.

לעיתים נראה שילוב כוחות בין היזם לעורך הדין, כשעורכי דין ילמדו להשתמש בכלים טכנולוגיים שייעלו את עבודתם וייהנו מרוח החדשנות. שילוב הכוחות הזה שקרה עד היום רק בכיוון אחד, כשהיזם נזקק לשירותי עורך הדין, יושלם כשעורך הדין יהיה זקוק יותר ויותר לטכנולוגיה. זהו מודל מעניין מאוד כיוון שמרתק לבחון האם הטכנולוגיה תשנה בפועל את המקצוע או שהיא בסוף תעבור תמיד עורכדיניזציה שתקהה את בשורתה.

במקרים אחרים נראה התעלמות – עורכי דין שימשיכו לעבוד בצורה הישנה והטובה. אולי יהיו תחומים שבהם זה ימשיך להיות אפשרי, ואולי אלו עורכי דין שיתקשו למצוא לקוחות.

וכן, בחלקים מסוימים של המשפט אפשר לדמיין כבר היום החלפה מוחלטת – בחוזים פשוטים, בניסוח ובניתוח מסמכים – תהליך שתנופתו תלויה בעיקר בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידות לבוא. בתחומים מסוימים, לולי רגולציה שמונעת זאת, כמה יזמים יכולים כבר להגיד ביי-ביי לעורכי הדין.

בינה אנושית ובינה מלאכותית – מי המורה ומי התלמיד?

התהליך המחשבתי שעברנו כאן יחד עשוי להיראות נישתי ורלוונטי רק למי שהוא בעל חיבה (או שנאה) לעריכת דין. אבל הקורא הנבון ישים לב לכך שאת אותו התהליך אפשר לעשות ביחס לכל מקצוע, תופעה או מוסד אנושי מוכר.

הטכנולוגיה היא כמו נחשול גדול היוצר הזדמנות לשינוי מרענן. כחלק מהשינוי אנחנו נדרשים להרהר ולערער על יסודות של תופעות ומוסדות שהפכו כבר מזמן למקובלים ומקובעים. הטכנולוגיה מביאה עמה תמיד בשורה של ייעול, שיפור והתאמה שמכריחה אותנו לחזור לתופעה המוכרת ולשאול: למה היא נראית כך? האם אפשר לשנות אותה? מה הטבע של התופעה הזו? מה העקרונות שבבסיסה? האם הטכנולוגיה היא הזדמנות להגדיל את האושר והעושר גם במחיר שינויי עומק בעריכת הדין? וכך, על הדרך, אנחנו למדים מחדש דברים שכבר הספקנו לשכוח. אני בוחר לקרא לתהליך המחשבתי הזה "היזון חוזר". זה תרגיל שאפשר לנסות על כל צימוד שרק נבחר – הורות-טכנולוגיה, אמנות-טכנולוגיה, ספורט-טכנולוגיה, ועוד ועוד ועד אינסוף.

למושג "בינה מלאכותית" יש כידוע המון הגדרות. בשיח הרווח נהוג לומר שבינה מלאכותית משמעותה ללמד מכונות לבצע פעולות "כמו" בני אדם. אבל אפשר להגדיר בינה המלאכותית גם ככלי ללמוד דווקא על הבינה האנושית! כלומר, על ידי זה שאנחנו משתדלים מאוד ללמד מכונות לבצע פעולות אנושיות, אנחנו בעצם למדים איך המוח האנושי פועל – וזה בדיוק ההיזון החוזר.

נ"ב: הדו"ח מתבסס על ההבנה שמצב סוציו-אקונומי הוא הגורם המרכזי לפגיעה במימוש זכויות משפטיות. עם איסוף החומרים לפוסט ראיתי שיש כאלו שמערערים על החיבור הזה, וטוענים שהסיבות הן הרבה יותר מגוונות. המתעניינים יעיינו וכאן.

טכנולוגיה הלכה למעשה, והאדם שבתווך

קיומה של טכנולוגיה היא לא סוף פסוק. נדרש עוד לשכנע את בני האדם להשתמש בה. מסתבר שזה אתגר לא מבוטל… זכרו – טכנולוגיה מיישמים בני אדם!

[מומלץ, אך לא חובה, לקרא כרקע את הפוסט הקודם על COMPAS]

מי לא מכיר את התופעה הבאה? מגיע בוס חדש שמכריז על מהפכה טכנולוגית בארגון שתגדיל את שורת הרווח. כספים מושקעים, ימי עיון מתקיימים. אבל אחרי זמן מה מגלים שהשינוי כשל – העובדים לא הפנימו את השינוי בהרגלים, הטכנולוגיה (מדהימה ככל שתהיה) לא התאימה לתרבות הארגונית.

מדובר במה שאפשר לכנות "התווך האנושי/חברתי" – האינטראקציות והדינאמיקות האנושיות במערכת המסוגלות לחסום מהפכות. המאמר של Angèle Christin ("Algorithm in Practice") המוצג כאן בכמה מאות מילים עוסק בדיוק בזה – אסטרטגיות התמודדות של עובדים מול טכנולוגיות חדשניות.

יש את הכלים, ויש את מי שמפעיל אותם

טענתה הבסיסית היא שהשיח והמחקר מרבים לעסוק בכלים עצמם – החל מהאופן בו האלגוריתם פועל וכלה במחלוקות בסוגיות של הוגנות וכדומה – ולרוב לא חוקרים שאלות קריטיות כגון – כיצד אנשים מיישמים בפועל את מסקנות האלגוריתמים? האם הטכנולוגיה היא מבחינתם חבר או אויב? האם הם מקשיבים לפלט של התוכנה? ואיזו השפעה יש להקשר (כגון התרבות הארגונית או ההרכב האנושי בארגון) על אופן השימוש?

אני חייב להודות שאני מוצא את הכיוון המחקרי הזה כמאוד משכנע. קחו למשל את COMPAS – האלגוריתם שאמור לנבא את הסיכוי שאדם יחזור לפשוע. הרבה דיו נשפך במחלוקת סביב ההוגנות של הכלי – התגלה למשל שהוא מפלה לרעה אפרו-אמריקאים… אבל מעטים מאוד דנו ברובד אליו מנסה Christin להסיט את הדיון – קרי: הכיצד, אם בכלל, שופטים משתמשים באלגוריתם? זו שאלה קריטית אם רוצים להבין את השפעות הטכנולוגיה הלכה למעשה! Christin מבקשת לחקור לא רק את הכלים אלא גם את החיים עצמם מתוך הבנה שהחיים – התגובות האנושיות, התווך האנושי – יכולים לקבוע את השפעת הטכנולוגיה לא פחות מאשר הצד הטכני, תפקוד תקין או היעדר באגים.

המאמר משווה בין שני תחומים בהם השימוש באלגוריתמים גבר ב-10+ שנים האחרונות: העיתונות ובתי משפט פליליים. לשם כך ביצעה Christin מחקר אתנוגרפי אכותני המבוסס על ראיונות עם עשרות עובדים במערכות עיתון שבהן נעשה שימוש בתוכנות זמן אמת כגון Chartbeat המפיקה המלצות על תזמון פרסום כתבות לפי התנהגות הגולשים (כמות לייקים ותגובות, זמני קריאה, וכדו'). במערכת המשפט היא מתמקדת, איך לא, באלגוריתמים כמו COMPAS המנבאים מסוכנות של חשודים/עבריינים במסגרת הליכים שיפוטיים.

הממצא המעניין הוא כי בשני התחומים קיימים אי התאמה ופערים מהותיים בין הצהרות של מנהלים לגבי השימוש באלגוריתמים לבין האופן בו העובדים משתמשים בהם בפועל. זה קצת מזכיר לי אגב את הדינאמיקה שבין קצינים ונגדים בצבא – הקצין מצווה, אבל הנגד הוא זה שמחליט, בתכל'ס, אם/איך ליישם את ההחלטה. (וקצין שלא מבין את זה, נמצא בבעיה)

עזוב'תי מהאלגוריתם שך'!!

המאמר מביא בהרחבה את הדוגמה של מערכת עיתון המכונה TheNotebook (שם בדוי). יש שם מנהל ניו-יורקי המדבר על כמה שקבלת ההחלטות בארגון היא מתקדמת; ויש שם עובדת שלה משלמים כדי שתנתח את התעבורה באתר העיתון ותתווה אסטרטגיה שתעצים אותה; כל העובדים קיבלו גישה ל-Chartbeat; ואפילו דאגו לפרגן במייל לעובדים שהביאו הכי הרבה טראפיק. אבל כש-Christin תשאלה את הכתבים עצמם היא נתקלה בתגובות שונות שלא תואמות את הצעדים הללו: לא מעט מתוכם העידו כי הם לא מבינים מה רוצים מהם, זה לא מעניין אותם, העיסוק בטראפיק מלחיץ אותם וההתעמקות בסטטיסטיקות לא מצדיקה מבחינתם את השקעת הזמן וכאב הראש.

תמונת מסך של Chartbeat, מתוך אתר החברה

ממצאים דומים היא מצאה גם בבתי משפט בארה"ב, ואפילו באלו שנחשבים הכי Cutting-Edge וחדשניים (יחסית) שיש. שם מעידים שופטים ועורכי דין עד כמה קשה להם להיפטר מן הדפים המודפסים וכי השימוש בכלים הסטטיסטיים פשוט לא יכול להשתלב בתוך שיטות העבודה. אחד השופטים הולך רחוק יותר, באמירה מרתקת לדעתי: הוא אומר שהכלים האלו פשוט אינם מתאימים לרעיון הצדק! במערכת הצדק, אותו מקרה, עם אותו שופט, אותם עורכי דין, אותן ראיות יכולים להוליד החלטות סותרות בהזדמנויות שונות. זה לא קשור להטיות, אלא זה טבע התחום. שילוב כלים סטטיסטיים לתוך המערכת הוא דבר לא רלוונטי!

המדריך לעובד עם טכנולוגיה

מוגש לכם בזאת תפריט אסטרטגיות התמודדות שמפתחים עובדים במטרה להקטין את ההשפעה (impact) של האלגוריתמים: אפשר לבקר גלויות את הטכנולוגיה, לגרור רגליים או להתעלם במכוון. אם אתם תחמנים יותר אפשר גם לעשות "gaming" – קרי, לשחק עם הנתונים כדי לשפר ביצועים מבלי באמת לשנות שום דבר: לדוגמה, לשכנע את העורך להציב כתבה שלכם במקום בולט בשעות שיא – כך הסטטיסטיקה של הכתבה עולה מבלי שזה באמת ישפיע על המספרים הכלליים של האתר. אם אתם נועזים יותר, אפשר אפילו לעשות מניפולציה של נתונים בתיקי הראיות כדי שהנתונים יובילו להחמרה עם הנאשמים (Christin טוענת שמצאה סימנים לזה).

יש עוד המון במאמר הזה: הוא פותח הרבה מאוד כיווני חשיבה מרתקים שאפשר לפתח לגבי הצדדים הסוציולוגיים-אנתרופולוגיים של השימוש בטכנולוגיה. הדבר המרכזי שלמדתי מהמאמר הוא החשיבות של התווך האנושי: טכנולוגיה קיימת זה אחלה; אבל אופן ואסטרטגית השימוש הם לא פחות חשובים. כדי שכלי ייושם כראוי, צריך הסברה וצריך הכשרה, צריך גם כוח פוליטי ומנהיגות – צריך לוודא שהשימוש בפועל, הלכה למעשה, הוא נכון.

נראה לי שהרבה מדי מהשיח הנוכחי מנותק מההיבט היישומי הזה. מרבים לעסוק בטכנולוגיה עצמה, בסוגיות אתיות/משפטיות/חברתיות שהיא מעלה, בפיתוח הבא, בחידוש הבא. הדיונים הללו מייצרים אשליה שאם רק נפתח את הטכנולוגיה, אם רק יהיה מוצר מתוקתק – העולם ישתנה (לטוב או לרע).

אבל מסתבר שזה לא מספיק. אחרי הפיתוח בא השימוש. ובשימוש יש בני אדם. ולבני אדם יש אג'נדות, כוונות, רצונות. שוו בדמיונכם מציאות שבה פותח אמצעי ניבוי עבריינות מושלם, הוגן deluxe. האם זה מבטיח ששופט ישתמש בו כראוי? אם למשל הוא יהיה 'הוגן מדי' כלפי אפרו-אמריקאים, והשופט זוכר מניסיונו ארוך השנים שרוב העבריינים שהוא מכיר הם אפרו-אמריקאים, האם אין סכנה שהוא פשוט יתעלם מהאלגוריתם המושלם?

אז זכרו 'טכנולוגיה מיישמים בני אדם'. אם לא נשכיל לחקור את התנהגות בני האדם מול הטכנולוגיה, אם לא נחקור את התגובות האנושיות – לא נוכל להבין, וגם לא לצפות, את ההשפעה של הטכנולוגיה כראוי.

כי מסתבר שמה שמאה מפתחים פיתחו, עובד סרבן אחד יכול לבטל.