ההצגה חייבת להימשך

האם נפש רצוצה בחיים האמיתיים יכולה לחגוג באינסטגרם? על הפער בין החיים עצמם לבין החיים ברשת – באולם בית המשפט, ובעולם כולו.

"ביום 14.12.15 בשעה 20:00 לערך, נהגה הנאשמת ברחוב אחד העם בראשון לציון כשבכיוון נסיעתה מעבר חציה ותמרורי אזהרה המצביעים על קיומו של מעבר החציה במקום. באותה עת חצה דוד מזרחי ז"ל את מעבר החציה. הנאשמת התקרבה אל מעבר החציה, לא נתנה למנוח זכות קדימה כנדרש ופגעה בו לאחר שהספיק לחצות 9 מטרים על מעבר החציה. כתוצאה מהתאונה הוטח המנוח על שמשת רכבה של הנאשמת, והועף קדימה אל הכביש. הנאשמת המשיכה בנסיעה רצופה ועזבה את מקום התאונה למרות שהבחינה בפגיעה במנוח. כעבור כ- 40 דקות הודיעה הנאשמת למכבי האש על התאונה. המנוח הובהל לבית החולים ואובחן כסובל מדימום מוחי נרחב ומשברים בקרקפת ובאגן ימין וכעבור שלושה ימים, ביום 18.12.15, נפטר בעקבות כשל רב מערכתי כתוצאה מחבלת הראש הקשה ממנה סבל כתוצאה מהתאונה."

.

פרסיליה קשתי היא דוגמנית ומשפיענית אינסטגרם שלה רבבות רבות של עוקבים. בפרופיל שלה בפלטפורמה המפורסמת תוכלו להיחשף לתמונות וסרטונים רבים, מהארץ וממסעות תענוגות בחו"ל – הכל נוצץ, מבריק, יפה ומושלם.

עם זאת, קשתי כיכבה גם ב'פגע וברח' אחד אומלל שהפך אותה לאסירה בכלא הנשים נווה תרצה. היא נסעה ברכבה לעת ערב, דרסה אדם קשיש שחצה את כביש, והמשיכה בנסיעתה: הנדרס, דוד מזרחי ז"ל, נפטר. רק בחלוף 40 דקות היא הזעיקה כוחות הצלה. בגין מעשה זה גזר עליה בית המשפט המחוזי בלוד עונש כבד: 24 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך 7 שנים מיום השחרור ופיצוי 50,000 ש"ח למשפחת המנוח.

פרסיליה 1

לא מעט אקשן ורכילויות ליוו את העמדתה לדין. התברר, באופן שאותו קשה להסביר, שקשתי לא הפסיקה לרגע לתחזק את דף האינסטגרם שלה במשך כל ההליך המשפטי. לדף עלו עוד ועוד תמונות של חיים טובים, יוקרה, שמש ובגדי ים. לאורך ארבע שנות המשפט טסה קשתי 21 פעמים לחו"ל: פה היא מהמרת בקזינו, שם היא טובלת בג'קוזי או בבריכה או בחוף הים – חגיגות, מסיבות ועשירונים עליונים.

אחת הכתבות על המקרה המעניין הזה מתארת סרטון שבו מככבת קשתי באמצע אימון אישי ושעלה לרשת בעיצומם של הדיונים בבית המשפט:

"קשתי מתועדת כשהיא מציצה מדי פעם אל הטלפון בין התרגילים ומקריאה את התגובות: "כן, היא דרסה והפקירה, פרסמו את השם שלה בגוגל", כותב לה אחד הגולשים. "אמא, השם ישמור", היא מגיבה לתגובה שהפתיעה אותה. "עכשיו הם ירשמו בגוגל, מה יהיה", היא אומרת למאמן. כשהעוקבים ממשיכים להגיב, קשתי מזמזמת שורה משיר של ביג שון "I don't give a fuck about you and anything that you do"."

בסרט שצולם בתכנית "חשיפה" של חיים אתגר, המעט שטחית ועם זאת מעניינת, מספרות שתיים מבנותיו של מזרחי ז"ל את המפנה ביחס שלהן כלפי קשתי. בתחילה, על אף הפגיעה הקשה, משפחת הקרבן הייתה מוכנה להכיר בחרטתה של קשתי על המעשים. אך מעט האמון שהיה התנדף עם חשיפת ההתנהלות הוירטואלית שלה. כך מתארת אחת מבנות הנדרס את קשתי בכתבה אחרת:

"למשפט היא הגיעה כמו ילדה בת 13. טרנינג שחור, לא מאופרת, ביישנית. נראתה כמו ילדה חמודה, מפוחדת ותמימה. איך את מגיעה ככה לבית המשפט וכמה שעות אחר כך מפרסמת שאת מבלה במסיבות? הבנתי שאת ההצגה שלה היא עושה יפה מאוד ושמרתי את כל מה שהיא העלתה. כמה ימים לפני גזר הדין, כשהיינו בטיעונים לעונש, בחרתי להקרין את כל התמונות. כשהשופטת ראתה את התמונות הגישה שלה קצת השתנתה. היא התחילה להבין".

בבית המשפט המשפחה הדגישה את הפער "בין הנראה באולם לבין הקורה בפועל". נטען כי הנאשמת לא נטלה אחריות, המשיכה בבילוייה, והובאו ראיות לכך שכמה ימים מעטים לאחר מות הנדרס היא אף העלתה "תמונות חושפניות לאינסטגרם בהן היא מבלה בחו"ל ולוגמת שמפניה". כשהסניגור של קשתי הפנה לפוסט שבו היא הביעה צער, המשפחה הגיבה: "אם הנאשמת הייתה מעלה תמונה בבית לוינשטיין כשהיא מטפלת בילדים פגועים לאחר התאונה היה הדבר מובן, אך לשבת עם שמפניה ולכתוב שהיא סובלת זו אמירה מן הפה אל החוץ".

21 פעם בחו"ל, פה היא מהמרת בקזינו. (מקור: אינסטגרם, Whereispk)

יש לנו כאן, דרך עיני המשפחה, גרסה ראשונה של דמותה של קשתי: בחורה נהנתנית, חרטה מזויפת. מצד אחד היא הילדה עם הטרנינג, מוכת אשמה ודכאונית. מצד שני היא כוכבת הרשת החייכנית, השמחה, המתכחשת לאחריותה. אפשר לתאר כך את הלוגיקה של הגרסה של המשפחה: כל השבורים אינם שמחים ולכן מי ששמח (ברשת) אינו שבור.

פרסיליה 2

בקביעת העונש מתחשבים בתי המשפט ברגשי החרטה של הנאשם ולקיחת האחריות, מרכיבים שיכולים להוביל להקלה בעונש. לכן לא פלא שההגנה של קשתי הייתה צריכה להתמודד עם טענות משפחת הקרבן ולהציג הסבר שיעורר את חמלת השופטת. משימתם: להציג את הפריסיליה שהם מכירים, להלן – פרסיליה 2, ולשכנע שפרסיליה האמיתית שבורה ומתחרטת.

ליאור תורג'מן חברתה של קשתי סיפרה כי "חרף התמונות המראות את הנאשמת מאושרת, [היא] חוותה דברים קשים כהתקפי בכי, הסתגרות בשירותים, התקפי זעם ועוד". והנסיעות? לדברי תורג'מן אלו שימשו כבריחה מן המציאות. חברה אחרת, שחף צוקר, שהכירה את קשתי בזמן שלמדו יחד תואר במשפטים, סיפרה כי קשתי השמחה ברושם ראשוני, התגלתה כמי שסובלת מהתקפי חרדה, מסתגרת, בוכה ועצובה. עובדת סוציאלית שליוותה את קשתי, תיארה אותה כמי שנמצאת "על חבל דק של סכנת התפרקות":

"הפער העוצמתי בין תפקודה ו"החיים הטובים" המוצגים על ידה לבין המצב הרגשי והשנאה העצמית וחווית הביעותים, הובילו אותה להיות על סף התפרקות – דבר שמעלה חשש שמאסרה של קשתי יקרע את החוט סופית"

אביה של קשתי סיפר שבן הזוג לו הייתה עתידה קשתי להינשא נטש אותה, שבן זוג נוסף (בנו של ריקו שירזי הידוע) נרצח, ושהוא חושש שבתו תפגע בעצמה. ג'ניפר קשתי, בת הדודה, סיפרה שקשתי רזתה ושרויה בדיכאון, ושהנסיעות התכופות הן "עסק לכל דבר, היא מטיילת בעולם וממומנת על ידי חברות ובתמורה מעלה תמונות מן המקומות בהם היא מבלה". והסניגור: היא "חייבת להעלות תמונות לאינסטגרם כי יש לה קהל עוקבים מאוד גדול, […] כי היא עובדת עם בתי עסק, היא נמצאת בבתי מלון ומפנקים אותה ואת זה היא צריכה להראות לעוקבים שלה".

המומחה פרופ' טיאנו חווה דעתו על הרקע הפסיכופתולוגי של קשתי, והסביר שקשתי ברחה מזירת האירוע כתגובה "לאירוע דחק בתגובת חרדה חריפה שהובילה אותה לפעולות אוטומטיות של בריחה ממקור הדחק ותפקוד תואם אירוע לאחריו בעת שהתקשרה למשטרה". לדברי המומחה, הנסיעות לחו"ל מעידות על ריחוק מהמקום שגורם לה לחץ, והתמונות באינסטגרם נבעו מכך שקשתי "רצתה שיראו אותה במצב מסוים או ניסתה בדרך זו לפצות על החרדות שיש לה". תמונה ממסיבה שקשתי העלתה שבועיים לאחר התאונה "מהווה חוסר שיקול דעת". ולסיכום: "הפער אצל הנאשמת בין דמיון למציאות גדול, ואין לה הערכה נכונה של הכוחות העומדים לרשותה", "זה החלק הדמיוני שלה", כתב טיאנו, "היא חושבת שהיא מחושלת וחזקה אך מתפרקת במצבי דחק".

קשתי עצמה הסבירה ש"פלטפורמת האינסטגרם מורכבת ממצב מזויף, אנשים מנסים להראות כמה טוב להם וכמה הם מאושרים, אף אחד לא מעלה תמונה או כדורים כשהוא עצוב". היא הוסיפה שהתמונות בהן היא מחייכת "אינן משקפות את מצבה שכן היא בוכה בביתה", וש"הרצון והדחף לנסוע לחו"ל נבע מהפגיעה בחיי החברה ומזה שאנשים מסתכלים עליה כאילו היא מצורעת […] הדיכאונות והתקפי החרדה "נוסעים עמה"". עוד היא חשפה ש"היא מקבלת טובת הנאה [נסיעות, בתי מלון וכו'] ובתמורה בורחת מאנשים ומהמציאות". ובאמת מה ההבדל בין קשתי לבין דוור או טבח שהיו ממשיכים גם הם לעסוק במקצועם ביום שאחרי דריסה?

פריסיליה מדברת מתוך הכלא – זה אומר שהיא לא לוקחת אחריות? (מתוך 'חשיפה' ו-Mako)

מי שגזרה את הדין הייתה השופטת מיכל ברנט. כיצד היא הגיבה לסוגיה האינסטגרמית לדעתכם? בפסקה קצרה היא כותבת שיש להתחשב במידה מסוימת במצבה הקשה של קשתי. ועם זאת, ביחס לסוגית האינסטגרם – שתיקה רועמת.

פרסיליה 1 או פרסיליה 2, למי להאמין? אני לא שופט ואתם לא בית משפט, ולשמחת כולנו אין לנו חובה להכריע בשאלה. אך ננסה לטעון שהגרסאות המנוגדות של דמותה של קשתי נובעות מפער – הפער בין עולם המציאות, לבין העולם הוירטואלי, ואף ספציפית יותר – בין התנהגות בעולם האמיתי (במקרה זה – באולם בית המשפט), לבין האינסטגרם. המרווח הזה שבין העולמות מעלה שאלות רבות לגבי ההפרדה בין אמת לשקר, בין כנות לזיוף, ובין חרטה מעומק הלב, לחרטה מן הפה ולחוץ.

אך רגע לפני שנסתגר בד' אמות הטכנולוגיה, נצנן מעט את ההתלהבות (יש כזו?). כי חשוב שלא ניפול להטיה לטכנולוגיה, מושג שאני מתכבד להגדיר זה עתה, ושפשרו הוא הנטייה לחשוב שתופעה טכנולוגית היא בהכרח תופעה חדשה. ואמנם, אולי יש תופעות חדישות כאלו, אך דווקא הדילמות ביחס לחרטה, לא חדשות בכלל.

חרטה או חארטה

דמיינו את התרחיש הבא: תושביו של אי עומדים לנטוש אותו ולהתפזר ברחבי העולם. הם לא יראו האחד את השני יותר, ציוויליזציה תיכף תיעלם. במצב כזה, אין לכאורה עוד טעם להעניש את הפושעים באותה חברה – לאחר שבני החברה יתפזרו לארבע רוחות השמיים לבלי שוב, איזו משמעות תהיה להענשתם?

עמנואל קאנט, הפילוסוף הנודע, סבר שגם במצב כזה ראוי להוציא גזרי דין לפועל ולהמית רוצחים. העונש, מבחינת קאנט, אינו אמצעי הרתעה, אלא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו וליטול מחדש חלק בחיי החברה כאדם טוב יותר. מבעד לזווית הקנטיאנית הזו מתברר שחרטה המביאה להקלה בעונש היא דבר מוזר: אם העונש הוא דבר רצוי, למה לתת לחרטה להמתיק אותו, ובכך לשלול את המתנה הנהדרת של כפרת מעשיו?

העונש הוא אפשרות של הפרט לכפר על מעשיו – הוצאה להורג, 1946 (ויקיפדיה)

זהו רק אחד מן הקשיים היסודיים של רעיון החרטה אשר מנותחים היטב במאמר מעניין מאוד מאת איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו (כתב העת 'מחקרי משפט', 2016). במאמר הם שואלים שאלה נוספת ורלוונטית לענייננו – כיצד להעריך את כנות הנאשם המתחרט, הכיצד נדע שהוא באמת מתחרט? כיצד נדע שהוא אינו מתחרט רק כדי להרוויח הקלה בעונש? הרי במובן מסוים, המערכת מתמרצת לחרטה. בית המשפט משדר שחרטה תביא להקלה בעונש ובעצם יורה את יריית הפתיחה ב'מירוץ לחרטה'. והאם לא נכון לדרוש מהנאשם את ההיפך הגמור כתנאי להכרה בכנותו, קרי לקיחת אחריות אמיתית ושאיפה לרצות את העונש עד תום?

עכשיו שהבנו כמה אתגרים תפיסתיים ביחס לרעיון החרטה אפשר לתהות מהם הכלים להערכת חרטה. אנו צופים חיצוניים המנסים להעריך כנות של חרטה, משל היינו בוחני כליות ולב, אך בפנינו רק ביטויים חיצוניים למתרחש בפנים. עניין קשתי הוא דוגמה לכך: מתנגדיה של קשתי טוענים כי ההתנהגות הוירטואלית שלה מהווה הוכחה להיעדר חרטה. דרך התמונות הדיגיטאליות הם מבקשים להוכיח מה מתרחש עמוק בפנים בתוככי ליבה של קשתי. קשתי כופרת כפירה מוחלטת ברשת כאמצעי לזיהוי חרטה (כולם מזייפים) ועם זאת גם טוענת כי התנהגות זו היא הוכחה אולטימטיבית לחרטה: היא לא הייתה ממשיכה לתחזק מצג חיים מאושרים ונוצצים אם לא היה לה קושי נפשי להסתיר. מעבר לתהייה ביחס לכלים העומדים לרשותנו, בטענות השונות של הצד של קשתי ושל קשתי בעצמה, עולה סתירה פנימית מסוימת – האם לדעתם אפשר ללמוד מהאינסטגרם לגבי חרטה, או לא?! לסרבול זה נחזור בסוף.

החרטה מזכירה לנו גם את האפשרות שלכל אחד מאיתנו יש מגוון "אני-ים" משתנים לפי ההקשר, הסביבה והזמן. כשהפוגע מתחרט על מעשיו הוא כמו אומר "אני אינני אותו אדם שפגע". בראי תפקיד זה, אולי אפשר לקרוא לחרטה "קטיעה בין אני-ים שונים": פתיחת אפשרות לשבירת העצמיות של הפוגע ופיצולה לשניים שונים – האני שפגע מצד אחד, והאני המתחרט מן הצד השני. כך, באמצעות החרטה האדם מרחיק את עצמו מן המעשה ושובר את הקשר שבין החטא לבין החוטא, הלא הוא הוא "עצמו". על פי Haber, שגישתו מובאת במאמר של ליפשיץ וקיטאי סנג'רו, העבריין המתחרט דוחה את מעשיו ומסרב להזדהות עם האדם שהיה בעת ביצועם (בעמ' 79 למאמר). הפילוסופים דרידה וגם פרפיט הלכו אף רחוק יותר, וקבעו שהמתחרט, הנאשם, כביכול אינו האדם שביצע את העבירה – פלוני של היום אינו פלוני של אתמול (עמ' 80). במובן זה, העמוק, המשפט והחברה נותנים לאדם את האפשרות, דרך החרטה, לחזור אדם אחר במלוא מובן המילה. [לחלקנו הרעיונות הללו יכולים להזכיר את רעיון התשובה במסורת היהודית]

המשכיות VS ניתוק

כעת, אחרי צינון התלהבות ותזכורת שהחרטה תמיד הייתה רעיון קשה לעיכול – אנו חוזרים לענייננו הטכנולוגי, קצת יותר צנועים. וזאת כדי לראות שהאפשרות לחוסר המשכיות בחייו של אדם, לפיצול לשני "אני-ים" – "אני מס' 1" ו"אני מס' 2" – שלמדנו מהחרטה באה לידי ביטוי בסיפור הרשתות החברתיות.

האם "אני מס' 2" הוא המשכו של "אני מס' 1"? האם אחרי שמכירים, בין אם באינטואיציה, בין אם בהתשכנעות מבוססת, שלאדם יכולה להיות דמות אחת במציאות, ודמות מתחרה ברשת – נכון למתוח קו המשכי בין הדמויות? או שלהיפך – הפער הוא בלתי ניתן לביטול, חוקי הפורמט של המציאות שונים בתכלית השונות מחוקי הפורמט של הרשת החברתית, ומעל המים הלא שקטים המפרידים ביניהם – אין כל טעם או סיבה לבנות גשר? אולי צריך להכיר בניתוק מוחלט?

זו לא שאלה תיאורטית גרידא, יש לה גם השלכות פרקטיות. בהקשר המשפטי היא עשויה לקבוע באיזו מידה להתייחס להתנהגות ברשת. המשמעויות הן גם בעולמות אחרים: האם נכון ללמוד מהתנהגות ברשת על מצבו הפסיכולוגי של אדם ועל הדרך לטפל בו? באיזו מידה להאמין לתכנים שאנחנו פוגשים ברשת? היכן עובר קו הגבול בין פלטפורמות מקוונות אמינות (כגון מאגר מידע כלשהו) לבין כאלו שפחות (למשל, רשתות חברתיות)?

ניגע כעת בכמה ביטויים של כל צד בדילמה – דוגמאות לאפשרות של ניתוק בין האינסטגרם לבין החיים עצמם, ומן העבר השני – מקומות שבהם הקשר בין השניים, ואפילו הוא מרוחק ומתוח, בא לידי ביטוי.

Instagram VS Reality

באינסטגרם מסתובבים חושפי שחיתויות, רק בלי תוספת סיכון, הדומים לילד שצעק "המלך הוא עירום" אך המלך המשיך בשלו.

כך זה הולך. דוגמנית, דוגמן, או משפיענית אינסטגרם כלשהי, מעלים תמונה לרשת. התמונה נראית טוב, טוב מדי, וגם נעדרי חושים מחודדים שמים לב שמישהו השקיע כמה מאמצים בפוטושופ. חושף הפארסה שומר את התמונה, מחפש את המקורית, ומצמיד אותן האחת לשניה – מצד אחד Instagram, מצד שני Reality. מה יצא? Instagram VS Reality.

הנה לדוגמה ג'סטין ביבר הזמר הצעיר והידוע. צפו בתמונה הזו – המבט העמוק, המהורהר, הקמטים במצח שמוסיפים רצינות ובגרות, שחור-לבן שמוסיף ניחוח של אותנטיות, והכל בפנים נקיות, צחות והבריאות:

עכשיו דמיינו שבמקום פנים אלו היה נשאר פרצופו האמיתי, ואפילו בשחור-לבן. כולנו סבלנו מפצעי בגרות… ביבר העלם השמרנטי חוזר להיות בחור צעיר, רגיל, נחמד ותמים למראה:

רוצים עוד? הנה סרטון לא רע ושובר קופות – 11,712,307 צפיות, 42 אלף תגובות, ובטח עוד כמה מאז כתיבת שורות אלו. עיבוד תמונה מופרז ושקרי אינו הרגל נקודתי אלא תופעה של ממש.

ברשת מסתובבות גם עדויות של מי ש'רק צייתו לפקודות' ביצוע פעולות כירורגיות פוטושופיות שכאלו. אחד מהם מביא בדיון ב-Reddit עדות "מצמררת" בה הוא מתאר חוסר נוחות עמוקה לאחר ביצוע משימה של ניתוק כל קשר, ולכן שקר מוחלט, בין התמונה המקורית לתמונה המעובדת – הוא הרוויח יופי, אבל מרגיש מלוכלך (סליחה על האורך, קשה לקצר):

I'm a freelance photographer/videographer/production specialist, and I'm doing some contract work for an organization which included taking the headshots of every staff member.

The CEO is an older woman, maybe late 60s or early 70s. I was asked to retouch her portraits (and those of the AD, who's slightly younger) to get rid of basically any marker of age I could find-wrinkles, spots, standing-out veins/tendons in the hands, etc. Now, they're nice enough people, and I'm getting paid very well for doing work for them, but I can't help but feel dirty.

Obviously, I can't post the images themselves because I don't want to out myself and invite questions about my honesty or anything, but believe me when I say, each of them look 10 or 15 years younger in their finished portraits than they actually are. I went to school for journalism, and journalistic ethics tell me that visual images should reflect reality and should not be altered or manipulated for any reason other than enhancement of the image for ease of viewing or artistic choice. At first I tried to simply laugh off their requests, but it quickly became apparent that they were serious, and after spending many hours removing crows' feet and circles under the eyes and filling in hair follicles and everything else, I just feel like I'm helping to perpetuate the culture of vanity that I hate so much.

התגובות היו אמפתיות ועם זאת הזכירו לו שבתופעה אין כל חדש:

I’m not sure it will make you feel better but this has happened for centuries. Paintings of those in power were painted in flattering manner. In the time of film photography, editing was common. I’m not a photographer, but I think a shorter exposure was used to make skin look smoother. It is certainly even more out of hand now that it is so accessible.

להסיר את העוקב

"עכשיו אחרי שריסקת לי את הלב
והסרתי את התמונות שלך וגם את העוקב
מצידי אתה יכול עכשיו חופשי להסתובב עם אחרות"

(מתוך "תטוס לי מהראש", שרית אביטן)

המילים הללו תפסו את תשומת ליבי בעת האזנה אקראית. שימו לב לטבעיות שבה הלב המרוסק מביא להסרת ה'עוקב', ואיך הפעולה הטכנית נכנסת לתוך מכלול הגורמים לשחרור הבחור מאחיזת ציפורני בת הזוג, שכעת אינו כבול עוד ורשאי להסתובב עם איזו אחרת שרק ירצה. סביר להניח שכותב מילות השיר לא העמיק בסוגיה שבה אנחנו דנים. ואולי דווקא בגלל טבעיות זו, וחוסר תשומת הלב, השיר הזה הוא פתיחה טובה לשורות הבאות: דוגמאות הפוכות למה שראינו עד כה – במקום ניתוק בין הרשת למציאות, חוט מקשר ומהודק בין השניים, לפעמים עד כדי זהות.

דוגמה מעניינת לקשר בין ההתנהגות באינסטגרם לבין החיים האמיתיים אפשר למצוא במחקר שבחן דאטה של 166 משתמשים. תוך שימוש בלמידת מכונה, ניסו לזהות אצל המשתמשים סימנים לדיכאון – על בסיס ניתוח של 43,950 אובייקטים מתוך הדפים שלהם, תמונות, צבעים, מטא-דטא, זיהוי פנים. על פי המחקר, בעזרת המודל שפותח ניתן לזהות סימני דכאון בהצלחה רבה על בסיס אינסטגרם, רבה יותר מאשר יכולות הזיהוי של המומחה הממוצע. אם מחקרים אלו נכונים, נראה פתאום שהאינסטגרם הוא הכלי האולטימטיבי לזיהוי דיכאונות ולהצלת חיים.

ראו למשל שסובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר. אדם בריא ייטה להעלות תמונה דומה יותר לשמאלית, בעוד אדם בדיכאון יעלה את הימנית:

סובלים מדיכאון נוטים לעשות שימוש בצבעים כחולים יותר, סטורציה אפורה יותר ובהירות חשוכה יותר (מתוך המחקר)

זוהי  דוגמה מעניינת לכך שהרשת, ואולי אפילו בלי שהמשתמש מודע לכך, מעתיקה הכל, לא רק את התמונה שבה צולם העולם הממשי, אלא שהיא גם משכפלת את המצב הנפשי של מי שהעלה את התמונה ובחר לה, אולי בתמימות, פילטר כזה או אחר.

כיוון מעניין, הגם ששונה לגמרי בטבעו, יש במחקר שעסק בפרסום באינסטגרם. מחקר זה בחן את ההתמקצעות בשיווק של משפיעני אינסטגרם על ידי ראיונות עם 11 'משפיעני תיירות' (יש משפיענים לכל דבר בימינו) ועל בסיס 12 הפוסטים האחרונים שלהם ברשת. המאמר סימן את מערכת היחסים המתוחה שבה ניצב המשפיען – המפרסם והמשתמש נושפים בעורפו. המשפיען עומד בתווך, ובידיו כלי העבודה שמספק לו אינסטגרם – כיצד לרצות את כולם, כך שיזכה לחוזים עתידיים ולעוקבים נאמנים? מסקנת המאמר היא שהמשפיען נמצא במשא ומתן מתמשך שבו הוא צריך למצוא את נקודת האופטימום בין היכולת להישאר אותנטי בעיני המשתמש, ועם זאת מספיק מושך ואטרקטיבי בעיני המפרסם.

מחקר זה שופך אור נוסף על החוט המקשר בין המציאות לבין הרשת. עד כה הדגשנו את העובדה שהרשת, מטבעה, מעתיקה דפוסים מהמציאות, למשל מצב נפשי של אדם. כאן אנחנו רואים את אותו חוט מקשר מסיבה אחרת לגמרי – הצורך לרצות את כל הצדדים, כך שיהיה מה למכור ולמי למכור, לאורך זמן. רוצה דולרים? אל תקרע את החוט.

מחקר זה גם סוגר מעגל מסוים: ראינו עד כה יסודות לתופעת קשתי, באפשרות לניתוק בין המציאות לרשת, באפשרות לחיבור כשפעולת העוקב והסרתו הופכים למעשה יומיומי שאינו שונה משריפת מכתבי אהבה, או חיבור בשל השפעה לא נשלטת של מצב נפשי. עכשיו אנחנו מוצאים גם בסיס לצורך הכלכלי של קשתי להמשיך ולהעלות תמונות שמחות מדי לרשת – לא הייתה לה ברירה. ועם זאת נראה שקשתי קצת קרעה את החוט: לא בטוח שהציבור אוהב לראות אסירה מורשעת משתעשעת ברשת בעת ריצוי מאסרה.

הרשת כפלסטלינה

כתיבת מאמר זה נמשכה זמן ארוך משציפיתי. הסיבה לא הייתה חוסר השראה, או חוסר רצון לגשת למקלדת. אלא קושי לוגי מסוים, שבתחילה לא הצלחתי להסביר לעצמי, ושבמובן מה נוגע בדיוק במעין לולאתיות פנימית לשאלה המרכזית שעולה כאן.

בתחילת הדברים הגדרנו את פרסיליה 1 לטענת משפחת הנדרס, ופרסיליה 2 לפי גרסת קרובי קשתי. הנטייה האינטואטיבית היא למתוח קו בין כל גרסת פרסיליה לבין אחד ממתרסי הדילמה המשכיות VS ניתוק. זה היה מועיל הרי לקוהרנטיות ולאסתטיקה של הטיעון.

לקח לי זמן, אך מתישהו הבנתי שלא היא. למעשה הצדדים, הצד של הקשתי והצד של הקרבן, עומדים מאותו צד של המתרס: פרסיליה של קרובי הנדרס מזייפת חרטה, לכו ראו את האינסטגרם שלה! אך גרסה 2 של משפחת קשתי לא שונה כל כך – פרסיליה שבורה, לכן היא מעמידה פני מאושרת, לכו ראו את האינסטגרם שלה! בעומק אין הבדל. כשמנסחים זאת כך, מתגלה פתאום שהמחלוקת בין הצדדים אינה מיוסדת על הדילמה שעלתה כאן, אלא שכולם נמצאים בצד אחד של הדילמה – כולם מגייסים את האינסטגרם כאמצעי גילוי הפרסיליה האמיתית. כלומר, הם מסכימים שדרך הופעת קשתי ברשת אפשר לזהות את פרסיליה כשלעצמה.

אבל גם זו רק חצי אמת… בואו ניזכר שקרובי קשתי העלו טענה נוספת: שהרשת מזויפת לחלוטין ושלקשתי אין ברירה אלא להעלות תמונות נוצצות שמא תהפוך מובטלת. ולכן היומרה להסיק מסקנות מתכני האינסטגרם לגבי רחשי ליבה של קשתי בטעות יסודה, והיא מבטאת חוסר הבנה מוחלט של המדיום. קשתי שברשת לא קשורה בשום אופן לפרסיליה כשלעצמה!

הנטייה לשיפוטיות ולמשפט שדה, גיבשה אצל רובנו, ככל הנראה, די מהר וכבר בפתיחה, את המסקנה שקשתי עשתה צחוק מבית המשפט. אבל הניתוח כאן, אני מקווה, מלמד שהתמונה אינה פשוטה כלל: היחסים בין הרשת לבין המציאות ניתנים לפירוק ולהרכבה. הקו המפריד ביניהם לא ברור כלל. צדדים מנוגדים במשפט משחקים בדילמה כאוות נפשם. הרשת מאפשרת לאותו צד יכול לטעון דבר והיפוכו. בתום המהלך שהובא כאן אפשר לטעון שפרשנות משפחת הנדרס להתנהגות פרסיליה היא שטחית, ודווקא הצד שכנגד מציג הבנה מרובדת ומורכבת יותר של נפש האדם ושל מערכת היחסים שלה עם הרשת.

התהיות הסמי-משפטיות הללו הן שוב הוכחה לאמת הרחבה יותר – עם הרשת, מקום שהוא שומקום, אפשר לשחק כבפלסטלינה. הרשת תמשיך לבלבל את כל הקטגוריות והסיווגים. אין לוגיקה פשוטה.

תמונת שער: Mike, Pexels

נבואה מודרנית עליזה

נבואה היא עיסוק עתיק, שנדמה כארכאי. על האפשרות שמסתובבים בינינו, גם בימינו, נביאים מסוג דומה אך שונה.

איך הייתם מגיבים לטענה שבתוך 20 שנים מהיום, זהו זה, זה ייגמר, הספרים ייעלמו מן העולם כלא היו, ויוחלפו בטכנולוגיות קריאה דיגיטאליות בלבד? אם היו שואלים אותי הייתי עונה שעם יד על הלב אני ממש לא בטוח לגבי זה: יוכיחו ה-Kindles וה-E-books. הם אמנם הצליחו לתפוס איזשהו נתח מהרגלי הקריאה שלנו, אך הספר הכתוב, הטוב והמוכר, בניגוד לכל ההספדים, עוד לא אמר את מילתו האחרונה: בארצות הברית נמכרו 675 מיליון ספרים בשנת 2019, ונתונים של הספרייה הלאומית בישראל מראים על גידול שנתי מתמיד בכמות הספרים היוצאים לאור.

בשנת 1999 התיישב ריי קורצווייל (Ray Kurzweil), העתידן הנודע, לכתוב את הספר 'The Age of Spiritual Machines' ('עידן המכונות החושבות'). החלק השלישי של הספר המכונה 'To Face the Future' מפוצל לארבעה פרקים. בכל פרק סדרת נבואות לשנה עתידית: ל-2009, 2019, 2029 ו-2099.

לגבי 2019 הוא חזה את נבואת הפתיחה – שהספרים ייעלמו מן העולם. אנחנו כמובן כבר יודעים שחזיון הספרים הנעלמים היה לא יותר מחלום באספמיא. קורצוייל, עתידן בעל תעוזה, לא התבייש ולא הסתפק בכך והתנבא לגבי שלל פעילויות אנושיות אחרות: מה יקרה בטכנולוגיה, לאן תתפתח הגנטיקה, איזו כלכלה תהיה, ואיך בני אדם יתקשרו האחד עם השני. זה אותו קורצווייל אגב שטוען שבשנת 2045, פחות או יותר, נחצה את הנקודה הסינגולרית שבה המכונות יעקפו את בני האדם בסיבוב, סופית וחד-משמעית.

ריי קורצווייל, עתידן בעל תעוזה (מקור: ויקיפדיה)

אני מתלבט מזה שנים לגבי עמדתי ביחס לעתידנים – מצד אחד זו פעילות אינטלקטואלית די מורכבת, היא דורשת יכולת הסקה, ודמיון וחזון לא מבוטלים. עתידנים הם אנשים נועזים – הם מביעים דעות ביחס ללא נודע, וכשהם חוזים מה יהיה בעוד 10 או 20 שנה, הם מסכנים את המוניטין שלהם. מצד שני בעתידנות יש שרלטנות: היא עושה הרבה כותרות לשעתה, בהתבסס על כלום, וכשמגיע הזמן לפרוע את הצ'ק ולבדוק האם התממשו הנבואות, לעיתים אין את מי לשאול, ובמקרה הטוב תיתקלו בהתחמקות.

קורצווייל מצדו עומד על כך שהוא עתידן רציני עם מתודה ושיטה. על פי התזה המרכזית שלו ('The Law of Accelerating Returns'), ההתפתחות של טכנולוגיית המידע עוקבת אחר נתיב בר-חיזוי ואקספוננציאלי. בשל תגלית זו מתעקש קורצווייל שהעתיד אינו מורכב מכדי לחזותו. עם זאת, הוא מודה בצניעות מה שיש דברים שאינם ברי-חיזוי – והוא אף מציין דבר שאמור לצער אותנו:

There are still many things – which project, company or technical standard will prevail in the marketplace, or when peace will come to the Middle East – that remain unpredictable

ואני, עתידן מתחיל, אומר שהשלום במזרח התיכון יקרה לא יאוחר מ-2099.

תיקוף נבואות

בשנת 2009 הגיעה ההזדמנות הראשונה לבדוק אם קורצווייל צדק או טעה בענק.

הכותרות לא ממש החמיאו לו. כך למשל כתבה בפורבס מ-2012, שגם אחרי הארכת זמן של 3 שנים, הגיעה למסקנה שמתוך 12 נבואות לשנת 2009 שנבדקו, צדק קורצוויל בלא יותר מאחת – הוא חזה את פיתוחם של מכשירי קריאה קטנים לעיוורים, ומכשירי שמיעה לחירשים. הכותב בפורבס הסכים ברוב חמלתו להעניק ציון עובר לקורצוייל על נבואה זו, כיוון שאפשר להתייחס לסמארטפונים כמימוש הנבואה. שאר ה-11 הנבואות להערכתו היו מוצלחות הרבה פחות: לא, מוזיקאים אנושיים אינם מג'מג'ים עם נגנים קיברנטיים; רוב הטקסטים אינם נכתבים באמצעי זיהוי קול; עדיין לא הצליחו להקטין בצורה דרסטית את התמותה מסרטן ומחלות לב.

קורצווייל לא נשאר חייב ויצא לקרב הגנה. במאמר תגובה מפורט שהתבסס על מסמך ארוך הוא הציג כל נבואה ונבואה והסביר למה בסך הכל הוא הגיע לרמת חיזוי מרשימה. הוא טען כי מתוך 147 הנבואות, 115 (78%) התבררו כמדויקות לגמרי, 12 (8%) נכונות ברמה העקרונית, כלומר בסך הכל 86% של נבואות נכונות.

אז איך יכול היה כתב פורבס להגיע למסקנות שגויות כל כך? קורצווייל הסביר שהוא דירג את הנבואות באופן מוטה ומתוך חוסר היכרות עם המציאות. איך אפשר להגיד שהנבואה לגבי זה שרוב הטקסטים ייכתבו בזיהוי קולי אינה נכונה בעוד אנשים מכתיבים הודעות טקסט ומיילים בעזרת Siri ואחיותיה? טקסטים, כך קורצווייל, הם לא רק ספרים או מסמכי וורד – טקסט הוא טקסט גם אם הוא אי-מייל שטחי ורגעי. הוא הסביר גם, בניגוד למה שחשב כתב פורבס, שהנבואות ניתנו למעשה לעשורים: מה שנכתב ל-2009 יכול להיות נכון גם אם התממש ב-2010, 2011 ואפילו 2015.

הויכוח המתומצת הזה רק מראה כמה שהעניין נתון לפרשנות – נבואות הן בסופו של דבר מילים שנכתבו. עוד לא הומצאה המילה שאינה ניתנת לפרשנות, כולל המילה 'טקסט', וכולל המילה 'כולל', דבר שמביא למחלוקת בהערכת התגשמות הנבואות. האם קורצוויל צריך להיות הפרשן המוסמך לנבואות של עצמו? הרי הוא כתב אותן, ולכן צריך להקשיב לו. מצד שני, אולי הוא נוגע מדי בדבר? האם נכון לתת לחתול לשמור על השמנת?

היה הייתה 2019

אל שנת 2019 אנחנו כבר מתגעגעים, שנה בלי מגפות. לתקופה הזו יש ערך גם בהקשר אחר, ההקשר שלנו – עוד הזדמנות לתקף את נבואות קורצווייל. גם ב-2019 היו אמורים להתגשם כל מיני דברים לפי קורצווייל: דיברנו למעלה על ההצהרה לגבי היעלמות הספרים אבל גם – רוב הלמידה מבוצעת בעזרת תוכנות חכמות המדמות מורים אמיתיים; רוב בני האדם הבוגרים משקיעים את רוב זמנם ברכישת ידע ומיומנויות חדשות; אתה ואת יכולים לעשות כל דבר באופן וירטואלי מבלי להיות תלוי בקרבה פיזית.

Stuart Armstrong מ-LessWrong (אתר מומלץ בחום) ביקש לקיים בדיקה מעמיקה של נבואות קורצווייל. המטרה – לבדוק האם קורצווייל של 99' דייק לגבי 2019, עד כמה, ואם לא – למה לא?

תחילה הוא ריכז את 105 הנבואות של קורצווייל לשנת 99' ולאחר מכן הוא הוציא קול קורא למתנדבים שיחוו דעתם לגביהן. 34 המתנדבים שנענו לבקשה נדרשו להעניק ציון על סקאלה: 1 – אמת; 2 – בקושי אמת; 3 – קשה לי להחליט; 4 – בקושי שגוי; 5 – שגוי. בסך הכל ניתנו 3078 חוות דעת לנבואות השונות.

טלו למשל את הנבואה הבאה:

"מחשבים הם כעת [2019] לרוב בלתי נראים. הם משולבים בכל מקום – בקירות, בשולחנות, בכסאות, בשולחנות עבודה, בבגדים, בתכשיטים ובגוף האנושי."

איזה ציון הייתם אתם נותנים להצהרה זו? לדעתי מגיע לה 4 או 5, כלומר – היא לא התממשה. מצד אחד המחשוב אכן חדר לרכיבים ועצמים רבים, אך דווקא לתוך הדברים שציין קורצווייל הם לא נכנסו, אולי למעט לגוף האנושי אם לוקחים בחשבון אביזרים לבישים כגון שעונים חכמים. רוב רובם של המתנדבים העניקו ציון דומה, הגם שכמה הפריזו ונתנו 3 ואפילו 2.

והנה עוד דוגמא לקושי הפרשני ביחס לנבואות. הנבואה שזכתה למנעד הציונים הרחב ביותר הייתה: "המחשוב נמצא בכל מקום, כמעט ואין סטודנטים שאינם מחזיקים במחשב אישי". כיצד להסביר את המחלוקת בעניין זה? ייתכן מאוד שלא כולם הבינו את ה"בכל מקום" באותה דרך – האם הכוונה לכל מקום ממש, או לזה שפריסת אמצעי מחשוב היא רחבה, והם נגישים יותר מבחינת עלותם הכספית?

התיקוף איפשר גם לרכז תוצאות כלליות של נבואות קורצווייל לשנת 2019:

בסך הכל 24% הצלחה (אמת או כמעט אמת), מול 67% של טעות (טעות או כמעט טעות). נתונים שמעלים שאלה מעניינת… מה נחשבת הצלחה של עתידן? מצד אחד אחוזי ההצלחה נמוכים. מאידך גיסא – כמה מאיתנו מסוגלים לרדת לרזולוציה כמו של קורצווייל ולהצליח באותה מידה? והנה לנו בעיה פרשנית בריבוע – זה לא רק שיכולות להיות מחלוקות לגבי התגשמות נבואה כזו או אחרת, אלא שיכולה להיות מחלוקת גם לגבי מהי הצלחה בתמונה הכוללת.

נביאים למיניהם

קורצווייל הוא אמנם תופעה מודרנית, אך הנבואה היא כידוע מקצוע עתיק. לגבי כל הנביאים כולם ניתן לשאול – מה דוחף אותם להתנבא? מהו אותו דחף ולהט שמצית אצלם את החיזיון, את החזון, ואת היכולת לקפוץ שנה, שנתיים, עשור או עשורים קדימה כדי לקבוע מה יתרחש אז?

עם הנבואה המקראית רובנו מיודדים במידה כזו או אחרת. ירמיהו, ישעיהו או עמוס – נביאים שהלהט שדחף אותם היה, אם להכליל באופן גס – דתי, אתי ומוסרי. תפסה אותם התגלות או תובנה שגרמה להם להבין שהנה אסון מתרגש לבוא על העם, או לחלופין שבמועד מסוים יתממשו הבטחות טובות ונהדרות לבטחון ושגשוג. מוסר ההשכל מנבואותיהם היה אמור להשליך על ההתנהגות של העם – אם תתנהגו היטב, לא תחמסו ולא תרצחו, יקרו דברים טובים או לכל הפחות לא תיענשו. מטרתם כנביאים הייתה, אם כן, להגשים בתוך החברה אידיאל של חברה צודקת ומוסרית. דחף בלתי נשלט, שהפך את חלקם למציקים הלאומיים והשניא אותם על סובביהם. כך למשל ירמיהו מעיד על תדמיתו הרעה: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי" (ירמיהו טו', י'). כשאתה נביא רציני אתה אוטומטית מתויג כילד רע.

וכעת אל המאה ה-16 הקרובה לנו יותר אז פעלה דמות מסקרנת לכל הדעות –  מישל דה נוסטרדמוס. מהדורת ה'נבואות' שלו שהתפרסמה לראשונה בשנת 1555 כללה לאחר כמה גלגולים מאות נבואות למאות שנים קדימה. נוסטרדמוס ביקש שלא להיקרא 'נביא', וכך כתב לבנו סזר (César) – "בני, על אף שהשתמשתי במילה נביא, לא הייתי מייחס לעצמי תואר כה נשגב".

ההתכחשות של נוסטרדמוס לתפקידו כנביא לא ממש עזרה, ועד היום, בכל שנה ושנה, נשאלת השאלה – האם נבואות נוסטרדמוס לשנה שזה עתה תמה התגשמו? יש הטוענים שנוסטרדמוס הצליח לחזות כמה מן האירועים שהשפיעו יותר מכל על תקופתנו כגון פיגוע התאומים, וכמובן, איך לא – גם את המגיפה הנוכחית. אך לרובנו, בני המאה ה-21, הנבואות של נוסטרדמוס נראות כלהט מוזר של הסתכלות במפות בכוכבים, בשילוב עם מיני טקסים מאגיים, כאילו הם מכילים מסרים על העתיד כולו, והכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר. לא משהו שעובר מסך.

נוסטרדמוס – הכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר (מקור: וואללה! 01.01.20)

קורצווייל מצידו מתאר את הסיבה לעיסוקו בחיזוי העתיד באופן הבא:

The reason I became interested in trying to predict certain aspects of technology is that I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing. Most inventions and inventors fail, not because they are unable to get their gadgets to work, but because their timing is wrong, either introducing their innovation before all of the enabling factors are in place, or too late, missing the window of opportunity

נבואה זה עניין של טיימינג! העניין הוא לזהות חלון הזדמנויות לקידום גאדג'טים! זה הדחף של קורצווייל לעיסוק בעתיד. בהמשך הוא מספר שכמהנדס הוא התחיל לאסוף דאטה על טכנולוגיה בתחומים שונים. בהתחלה, כך הוא מסביר, הוא לא ציפה שהמחקר שלו יצייר תמונה ברורה והוא בסך הכל קיווה להצליח להפיק כמה ניחושים חכמים. והכל במטרה להתאים את הפרויקטים הטכנולוגיים שלו, מתוך הבנה שבזמן שהממציא עובד על המצאותיו, העולם משתנה.

מה שגילה קורצווייל להפתעתו היה שבטכנולוגיה של מידע – האינטרנט, המחשוב, הבנת הגנום או המוח – ההתקדמות היא תמיד מעריכית-אקספוננסיאלית. התפתחות הטכנולוגיה עוקבת אחר תנועת S באופן מדויק – פרדיגמה ממריאה בתנופה, ממצה את הפוטנציאל שלה ואז מתמתנת. בשלב הזה מתכנסים הממציאים כדי ליצור את הפרדיגמה הבאה, עד שהטכנולוגיה ממריאה מחדש להשלמת ה-S, וחוזר חלילה.

המדעיזציה של הנבואה

מעניין לבחון, דווקא על רקע נביאי העבר, את קורצווייל כנביא מודרני.

מצד אחד אנחנו מוצאים מוטיב חוזר – אדם שפיתח שיטה להפקת נבואות, שמאמין ביכולתו לאפיין עתיד על בסיס נתונים ומידע עכשווי. זה אותו שכנוע בשיטה, אותה אמונה בהבנה של תהליכי עומק וראייה דרך המציאות, אותו ביטחון באפשרות לצפות גלגולי גלגולים.

מצד שני, יש גם כמה הבדלים מהותיים. תוכן הנבואות של קורצווייל הוא פומפוזי אך כפי שראינו, הדחף המקורי שלו היה די פשוט, יש שיאמרו פשטני: " I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing". שמתי לב, רציתי להצליח, מצאתי לי שיטה. מדובר בדחף אישי, אולי אפילו עסקי. והמטרה מה היא? בסך הכל להתאים את הטכנולוגיה הנכונה לתזמון המתאים.

קורצווייל נבדל מקודמיו גם מבחינת קהל היעד שלו. במקרה של ירמיהו אם אין עם חוטא שצריך לקבל נזיפה, אין ירמיהו. הנביא המקראי שואב את הצדקתו ממצב פגום – וכשהכל מושלם אין טעם שיתנבא, וכדאי להסב מקצוע. בניגוד לזה, קורצווייל, לפחות במקור, פיתח נבואות כמו שג'ובס וגייטס פיתחו מחשבים – במוסך. אמנם עם הזמן נוצר הייפ די משמעותי ביחס לנבואות קורצווייל, הוא עצמו הפך לסוג של רוקסטאר של העתידנות, והנבואות שלו הפכו ליותר ויותר מהדהדות. אבל כשקוראים את דברי קורצווייל לגבי הדחף הראשוני שלו, הדברים חוזרים פתאום לפרופורציה סבירה בהרבה.

ייתכן שלשוני הזה, שזיהינו מתוך השתלשלות הנביאים מהתקופות השונות – המקראיים, נוסטרדמוס, קורצווייל – אפשר גם לתת שם, שכן אולי יש לנו מול העיניים מגמה מעניינת של מדעיזציה של הנבואה.

לירמיהו לא היו, מטבע הדברים, יומרות מדעיות – נבואה מקראית נובעת לרוב מחזיון או חלום שממלאים את הנביא באיזו תובנה חדשה. הנבואה של נוסטרדמוס כבר עשתה איזשהו צעד – היא הייתה מבוססת אסטרולוגיה. אסטרולוגיה נתפסת היום כפסאודו-מדעית במקרה הטוב, אבל מבחינת נוסטרדמוס היא הייתה עיסוק מכובד ביותר (אם כי יש להזכיר שמבחינת הכנסייה הדבר נחשב לכפירה בעיקר). ואולי זו עוד סיבה לכך שהוא לא רצה להיקרא נביא? כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא אינו שרלטן, אלא חוזה עתידות מכובד?

בהגיענו לקורצווייל אפשר לראות צעדים משמעותיים לנבואה כמו-מדעית, ואולי מדעית ממש. יש לו שיטה עם חוקיות ברורה שרלוונטית לטכנולוגיות מסוימות, אך לא לאחרות. הנבואות ניתנות לתיקוף, הגם שהן נתונות לפרשנויות שונות. ועוד, מתקיים ויכוח ביחס לאותן פרשנויות. וכשקורצווייל יוצא להגנת עצמו הוא לא מהסס להביא הסברים אנליטים, מדודים וחדים.

האורקל מדלפי

עם כל זאת, ישנה הסתברות לא נמוכה שקורצווייל יישאר בראי ההיסטוריה נביא נקודתי ואזוטרי. הזמן ימשיך לזרום, ונבואותיו יתגשמו, כן או לא. ובמקרה הטוב ב-2099 תתפרסם כתבה בסגנון נוסטרדמוס.

מה שבאמת מעניין בכל המהלך הזה הוא התובנה שתהליך המדעיזציה, הוא סימפטום למשהו עמוק בהרבה. למעשה, היחס שלנו כחברה אנושית לעתיד הוא שהשתנה. החיוניות שבלחזות את העתיד, הקריטיות של יכולת זו להמשך ההתפתחות (המעריכית?) שלנו כחברה – שוברת כל שיא. חשבו על זה כך: ללא אמונה בעתיד – אין כלכלה, אין תכנון ארוך טווח, אין לבשל בערב שבת כי מחר שבת. הקידמה תלויה במידת האמון של בני האדם בעתיד של עצמם – אפשר גם להרגיש זאת היום, עת בה האמון מתפורר לו במעט. מעניין אגב מה יהיה לקורצווייל להגיד על זה. הוא הרי טוען שכוח המחשוב הגדל מעריכית הוא שמבטיח התפתחות טכנולוגית מעריכית. אני הייתי רוצה להזכיר לו שאם לבני אדם לא היה אמון מבוסס תחזית שבעוד X שנים יהיה צורך בכל הטכנולוגיה המעריכית המדוברת – ייתכן ששום דבר לא היה קורה.

המקום שתופס תכנון העתיד הביא לכך שפותחו עם השנים יותר ויותר כלי חיזוי. הזדמן לי לאחרונה לעיין באחד מהם – 'שיטת דלפי', אולי דווקא בגלל המיתוג המעניין: לוקחים מוטיב מיתולוגי-נבואי אולד-סקול, ומגיירים אותו לשפה מודרנית. ואם כבר מוטיב חוזר, אז בדיעבד ממציאי השיטה לא רצו את האיצטלה הניסית הזו, ממש כמו נוסטרדמוס. כך במילותיו של Dalkey, אחד ממפתחי השיטה וחוקר במכון RAND:

[…] the term implies something oracular, something smacking a little of the occult – whereas, as a matter of face, precisely the opposite is involved; it is primarily concerned with making the best you can of a less than perfect fund of information

שיטת דלפי מבוססת על תהליך של 'להעריך-לדבר-להעריך'. מגישים לקבוצה של מומחים שאלון בנושא מסוים. פותחים בסבב ראשון שבו המומחים ממלאים את השאלון. מגישים אותו למנחה שמנתח את התשובות ומפיק מסקנות ראשוניות. מפרסמים אותן בצורה אנונימית ולאחר מכן פוצחים בסבב נוסף של תיקונים. השיטה מאמינה שבזכות החוכמה המשותפת, מנעד התשובות יקטן, והקבוצה תתקדם לעבר 'תשובה נכונה'.

האם נכון לסדר שיטות כמו דלפי על הספקטרום הנבואי, יחד עם החברים האחרים שבהם עסקנו לעיל? אולי זו נבואה שונה במהות – היא מבקשת לוותר על היומרה לחוקיות, מתנחמת בחוכמת המונים ומקווה שעם קצת הכוונה היא תספק תשובה נכונה (בתרגום חופשי לדברי Dalkey: "ברמה העקרונית, השיטה מנסה לעשות את המיטב עם בסיס מידע פחות ממושלם").

יש פה עוד הרבה חומר למחשבה, ובטוח שהכותב הבודד לא יוכל לספק כאן תשובה נכונה. אבל מעתה אפשר אולי להודות באיזושהי אמת – נבואה היא נבואה היא נבואה.

תמונת שער: Alina Vilchenko

מוזיאון של שטויות: על ארכיון האינטרנט

יום אחד מצא את עצמו האינטרנט כלוא בתוך כונן קשיח ומאז הוא מתחבט לגבי הזהות של עצמו.

בקהיר, בירת מצרים, ניצב לו מבנה. במבנה זה, שאינו אלא בית כנסת, נמצאת עליית גג. אם תעלו אליה, תמצאו אוצר: רבבות רבבות עמודים של כתבי יד עתיקים ונדירים ביותר שוכבים להם שם כבר מאות בשנים. זוהי 'גניזת קהיר'. היא התגלתה לגמרי במקרה בשנות ה-1860 והפכה מאז למקור בלתי נדלה של כתבי יד נשכחים: יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד חשפו בה תגליות מרתקות.

אל גניזה משליכים ספרים כלאחר יד. ההלכה היהודית מבקשת שספרים הנושאים שמות קדושים יכובדו ושבמקום להיזרק אל הלא נודע, הם יזכו לאכסניה ראויה. אם תרצו – הגניזה אינה אלא פח אשפה מכובד אליו משליכים בני אדם אוצרות בחוסר מודעות מוחלטת. וראו זה פלא – דווקא מפח אשפה זה, צמחו להם גילויים כה חשובים.

לא הרבה יותר ממאה שמונים קילומטרים משם נח לו מאגר עצום מסוג אחר. ב-"Bibliotheca Alexandrina" שבמרכז אלכסנדריה, אוגר מאז 2002 ה-Internet Archive, "ארכיון האינטרנט", את בסיס הנתונים העצום שלו. בתחילה ביקש הארכיון האמריקאי מהמצרים לשמור אצלם 1 פטה-בייט (1000 טרה-בייט) שהחזיקו את כל האינטרנט מהשנים 1996-2001. אך מהר מאוד צר היה המקום מלהכיל. הקפיצה הראשונה הייתה ל-1.5 פטה-בייט. היום יש בספריה כבר 4.9 פטה-בייט, קפיצה של כמעט 500 אחוזים, מספר דמיוני שמהווה רק נתח מסוים מתוך הארכיון, המגיע לכדי 45 פ"ב בסך הכל.

ה-Bibliotheca Alexandrina – אוגרת את האינטרנט מאז 2002 (מקור: Carsten Whimster)

אגרנים ללא מעצורים

מכירים את האנשים האלו שיעדיפו לאגור הכל בארגזים חתומים בעליות גג, העיקר לא לזרוק לפח?

יש סיכוי לא רע ש-Brewster Kahle הוא אחד מאלו. קייל, חוקר ב-M.I.T, הקים לפני כעשרים שנה את ארכיון האינטרנט ומאז הוא עומד בראשו. הרעיון שלו היה פשוט – האינטרנט הוא יצירה אנושית, ובתור שכזה צריך להנציחו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.

רעיון קטן לקייל, משמעות גרנדיוזית לארכיון. המשמעות של לשמור-את-האינטרנט-כולו היא שהיום הארכיון מחזיק בשרתים שלו לא פחות מ-400 מיליארד פריטי מידע – דפי אינטרנט, סרטים, ספרים, שהם בערך 1000 פעמים ספריית הקונגרס האמריקאי, הספרייה הגדולה בעולם, שאליה נחזור גם בהמשך.

שמירת האינטרנט היא שיטה לא רעה להתמודדות עם התזזיתיות של המדיום: אתרים עולים, אחרים יורדים; קישורים משתנים ומתיישנים. ממש כמו פרח שפורח רגע אחד ונובל בחטף. חוקרים מלוס אלמוס, ניו מקסיקו, שהתעניינו בתופעה הזו בחנו 3.5 מיליון מחקרים אקדמיים במדע, טכנולוגיה ורפואה מהשנים 1997-2012. מסקנתם הייתה שחמישית מהקישורים המובאים בהערות שוליים במאמרים אקדמיים מובילים לשומקום, פשוט אבד עליהם הכלך. כן כן, אותן הערות השוליים שאמורות לבסס את המחקר, להושיב את החוקר על כתפי ענקים ולהפוך את המאמר לאמין – מסתבר שהן תזזיתיות בעצמן. ויש לזה אפילו שם – The Reference Rot ('ריקבון הקישור').

איך זה עובד? היכונו למסע בזמן

באינטרנט מסתובבים להם זחלנים (Web Crawlers). הזחלן הוא בוט הסורק בהתמדה את הרשת ואוגר עותקים של דפים באופן שיטתי. כשהוא מגיע לדף הבית של אתר מסוים, הוא קודם כל ישמור אותו, ולאחר מכן הוא יגלוש דרך כל הקישורים שנמצאים בדף. וכך הלאה – בכל דף הוא יאתר את הקישורים, יזדחל דרכם עד שיגיע לרמת העומק שהוגדרה לו, כלומר, דרך כמה דפים עליו לעבור עד שהוא צריך לעצור.

כדי לאפשר שימוש נוח במידע שנאגר, נבנתה ברבות הימים "מכונת הזמן" (Wayback Machine). הגשמת חלום ישן – בחרו אתר, בחרו תקופה, וצאו למסע לעבר. בדרך תראו אולי נופים מרתקים – החל מה-gif של אתרים שב-"under construction" שהיה כה אהוב בשנים הראשונות לאינטרנט, מוני המבקרים בספרות הירוקות המכוערות, הפורומים של שנות ה-2000, ועד ה-Web 3.0 הבוגר אותו אנו מכירים.

עידן התמימות: פייסבוק מחברת בין בתי ספר, על החתום מ. צוקרברג (פייסבוק ב-12.12.2005, מכונת הזמן)

דילמת הארכיונאי

כשאתם מסדרים את הארון ומחליטים מה לשמור ומה לזרוק, אתם מקבלים החלטה. החלטה קלה אולי, חסרת משמעות לכאורה, אבל החלטה. השאלה שעולה ביחס למאגרי מידע, בהיסטוריה הקלאסית כמו גם בדיגיטלית, היא בדיוק אותה השאלה: כיצד לנצל את המשאבים המוגבלים? מה לשמור ועל מה לוותר? על מה יתבזבזו משאבי הזחלן והשרתים?זוהי דילמת הארכיונאי.

מבחינה טכנית נפתרת הדילמה בכמה דרכים. לא כל האתרים נדגמים באותה תדירות, ולמען האמת בנתחים משמעותיים מהרשת הרובוט מבקר רק לעיתים רחוקות. המנהג שלו הוא לבקר כל חודשיים ולפעמים יותר כך שנוצרים מרווחי זמן ריקים וחוסר המשכיות. לרובוט יש טריק נוסף כדי לחסוך בזיכרון: כשהוא מזהה שאובייקט כבד משקל לא השתנה בין הביקורים, כגון תמונות, הוא ישמור את הדף מבלי לעדכן את התמונה. על פי הדיווחים זה מביא לתקלות לעיתים, כמו אתר שנשמר עם תמונה לא מתאימה בשל טעות בזיהוי. ולבסוף, כאמור, לרובוט מגבילים גם את עומק החיפוש באתר, אז ייתכן מאוד שדפים בעומק שלישי או רביעי של האתר לא  ישמרו.

להחלטות טכניות יש תמיד השלכות אנושיות וערכיות, החורגות מהטכניות הצרה. צריך רק לפקוח עיניים כדי לזהות אותן. בהקשר הארכיון אחת ההשלכות היא שאם אי פעם תרצו לחקור את התפתחותו של האינטרנט בעזרת מכונת הזמן – תצטרכו לזכור שאתם לא פוגשים את האינטרנט כפי שהיה. מה שנמצא אל מול עיניכם אינו אלא בבואה של האינטרנט ברגע נתון. צילום מסך.

כלומר, הגם שהארכיון מאוד היה רוצה להנציח את האינטרנט בשלמותו ומושלמותו, זה לא לגמרי זה. וכפי שנראה, מכאן, זה רק הולך ומסתבך.

הפוליטיקה של הזיכרון

ככל שדיון ברשת מתארך, הסבירות שמישהו יעשה השוואה לנאצים עולה – כך על פי חוק גודווין. לאחרונה מתפתח חוק אוניברסלי קצת אחר: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברשת, יושב טראמפ עם נרגילה. הנשיא מעורר המחלוקת נוטה לשמש כדוגמה האולטימטיבית, או כאנטי-דוגמה, בהרבה מאוד דיונים. גם אנחנו ניכנע לטרנד, ולו רק לרגע קט.

ביולי 2016 הצהיר טראמפ בראיון: "אין לי שום קשר לפוטין… נראה לי שמעולם לא פגשתי אותו". המראיין העמיד אותו מיד על כך שבעבר הוא דווקא כן הודה בקשרים עם השליט הרוסי. מזל שאחד השותפים של ארכיון האינטרנט, Political TV Archive, איפשר בדיקת עובדות מהירה שהפריכה גם היא את ההכחשה של טראמפ. דוגמה ראשונה לאתגור של הנשיא ההסגוני מצד הארכיון.

בנובמבר באותה השנה הכריע טראמפ את הילארי. מיד הודיע קייל, מייסד הארכיון, שהוא פועל בנמרצות ליצירת העתק של הארכיון בקנדה. קייל חשש, באמת ובתמים כנראה, שממשל טראמפ יטיל מגבלות שונות ומשונות על הארכיון והכין תכנית מילוט.

לא עברו חודשיים והודיע הארכיון על הקמת "ארכיון טראמפ". לא… אין מדובר בשגעון גדלות של הנשיא האמריקאי, אלא להיפך, על מאגר מידע שיזם ארכיון האינטרנט שמתמקד אך ורק בדונאלד טראמפ. בהודעה על ההקמה השתדלו מאוד אנשי הארכיון להביא הצדקות לכאורה-ניטרליות לחשיבות של ארכיון טראמפ – "חשוב לבדוק עובדות", "בהמשך נקים עוד כאלו"… אך כפי שנאמר יפה באחת התגובות: "שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… ארכיון האינטרנט מאבד מאמינותו ופוגע בתדמיתו כמאגר ציבורי המשרת את הציבור מבלי לנקוט בעמדה פוליטית".

"שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… " – טוקבקיסט עוקצני על ארכיון טראמפ

כן, זה סופו של כל בלון. אמנם, אנחנו בעידן של 'פוסט-אמת' שבו השימוש ב'בודקי עובדות' מאפשר להתמודד עם מי שמביא את עיוות האמת לדרגת אומנות. אך לא ניתן להתעלם מכך שבימינו, לבדוק עובדות נגד טראמפ זה גם לנקוט בעמדה פוליטית. המעורבות של הארכיון בענייני פוליטיקה, גם אם בכובע של 'בודקי-עובדות', מראה שוב איך ליקוט ההיסטוריה, במקרה הזה על ידי זחלן ניטרלי שאוסף מידע ברשת, ומכונת זמן ללא תודעה פוליטית, איננו-וגם-לא-יכול-להיות יוזמה ניטרלית באמת. מי שמחזיק במאגר כה עצום, מי שבוחר ביחס למי למקד משאבים, וביחס למי לא, נוקט עמדה בתוך המשחק הפוליטי.

פח הזבל של האנושות

ב-2010 הכריזה ספריית הקונגרס האמריקאי שהיא תרכוש מטוויטר את כל הציוצים מאז 2006. היוזמה הזו שימחה אחדים, במיוחד היסטוריונים, אך הצחיקה אחרים שנטו לזלזל בה, עד כדי טענה שמדובר בהקמת "מוזיאון של שטויות" שלא ראויות להיכלל בפנתיאון הספרותי הלאומי (כאן).

האגירה הכוללנית נמשכה רק עד 2017, אז הספרייה הודיעה על מפנה במדיניות – מעכשיו היא תסנן חלקים מספריית הטוויטר ותתמקד בציוצים הנוגעים לאירועים שיש בהם אינטרס לאומי. ב'ווייט פייפר' בנושא הסבירה ספריית הקונגרס שטוויטר השתנתה עם השנים, ושלספרייה די בכל הציוצים שכבר ברשותה ואשר מתעדים את תקופת עליית הרשת החברתית. יתרה מזאת, היא הוסיפה, אין מה להיות מופתעים מהמהלך – מדיניות הארכוב של הספרייה תמיד הייתה סלקטיבית. גם כאן, חלק ראו את המפנה כמהלך מושכל, ואחרים כינו אותו "כישלון ברמה היסטורית".

ובאמת, ישאל השואל – איזה ערך יש בשימור הטוויטר, או כל רשת חברתית חברתית אחרת? מה חשיבות כל ערימת ההבלים המצויה שם, הבוטים, הפייקים, הציוצים הפוליטיים, שיתופי מנות המסעדות, כמות הלייקים בפוסטים חולפים ומתחלפים, תגובות שטניות, העמדת פנים לסלפי איקס, פוטושופ לסלפי וואי, מידע חסר חשיבות על היום שעבר עלי או על ההוא שמחפש דירה בנסיבות משמחות. כפי שהצהיר האינטלקטואל הצרפתי אלן פינקלקראוט – מה שהולך באינטרנט "זה פח זבל" ("c'est une poubelle"). ואם אכן זה פח אשפה – מה העניין בלהנציח את זה?

האינטרנט הוא פח זבל (מקור: Pawel Czerwinski, Unsplash)

האינטרנט הוא פח זבל. אבל האם אין מה להרוויח מפחי זבל? זה הזמן לזכור שתגליות ארכיולוגיות והיסטוריות חשובות התגלו דווקא בזכות פחי זבל: שאריות האוכל והגללים שהשאירו בני אדם לפני כמה אלפי שנים בנונשלנטיות הם שיעור מאלף לחוקר, ממש בית ספר לאדם. הם לפעמים מלמדים יותר מכל דבר אחר לגבי הרגלי תזונה, חקלאות, ציביליזציה.

מאיפה לנו לדעת מה יועיל למחקר של העתיד ומה לא? קחו למשל את אבן רוזטה שבזכותה פוענח כתב החרטומים המצרי. זוהי כתובת אבן שנחקקה לשעתה – למחוקק, במובן הפשוט של המילה, לא הייתה קמצוץ כוונה שהיא תמלא תפקיד היסטורי. כך גם גניזת קהיר, שאיתה פתחנו את המאמר, ועוד רבים וטובים.

ובמילים אחרות – באיזו זכות נוכל להחליט מה שווה ומה לא? אולי הזבל של היום הוא האוצר של המחר? רק ההיסטוריה יודעת לשפוט.

כונן קשיח מחפש זהות

בהתחלה נאגר האינטרנט כדי להנציח יצירה אנושית בשלמותה. אך אט אט החלו הזדחלו להן שאלות בדבר הניטרליות של הכונן הזה, ותהיות לגבי זהותו.

האם האינטרנט צריך להישמר כפח זבל אחד גדול, מאגר מבולגן וניטרלי שבו מקסימום מידע מהרשת ללא הבדל מקור/חשיבות/רלוונטיות, ושמשאיר לדורות הבאים את החירות לסנן ולהחליט מה מעניין ומה לא?

או שמא יש מקום לעיבוד מסוים: כמו גניזה שבה נשמרים רק החלקים הראויים לכבוד או כמו ספריית הקונגרס האמריקאי ששומרת עכשיו רק את הציוצים בעלי הערך, קרי – אלו שבני האדם של היום החליטו שיהיה להם ערך בראי ההיסטוריה של המחר?

ואולי הארכיון צריך להפוך במרוצת הזמן למוזיאון? קומה ראשונה – תערוכת "נשיאים מהעבר" – קצת טראמפ, קצת אובמה. במתחלפות – תצוגת "קורונה – המגפה (שלא) הייתה". ובאגף הנוער תמצאו את "להיות מילניאל" – מבחר סרטוני טיק-טוק משנות ה-2010. הכל מסודר לביקור, עכשיו רק תבחר.

זו שאלה להיסטוריון שבקהל – מה היית מעדיף אי-שם ב-2050 או 2070 בתור חוקר היסטוריה אינטרנטית? שיעשו לך חצי עבודה ויסדרו לך את עיקרי הדברים יפה יפה, או שישאירו לך את החדר מבולגן, ואתה כבר תדאג לעשות בו סדר? שהארכיונאי העכשווי יהיה איש חמור סבר שמזלזל במה שנחזה כשטויות ברשת, או שייתן את החופש לשמר הכל – כי מי יודע, אולי זה יעניין מישהו מהעתיד?

וזו כמובן גם שאלה לכולנו – איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו? אנחנו מעדיפים להיחקק יחד עם כל האוצרות והשטויות שיודע האינטרנט להציע? או שטוב לנו לזקק את שעותינו היפות, במחיר יומרנות מסוימת כאילו אנחנו יודעים מה טוב ומה רע, מה נכון לשמור, ומה לא?

ולסיום, זחלן אם אתה שומע אותי, ארכב נא את הפוסט הזה – יש בי עוד תקווה שהוא יעניין את דורות העתיד.

(תמונת שער: Anna Shvets, Pexels)

מאמר אורח: מחשבות על אקזיט

על עסקת המיליארדים של מוביט, מידע ציבורי, ואיך כל זה מתחבר לקפיצה קטנה שעשיתי לכנסת במרץ 2018 הרחוקה

במאמר זה אנחנו שמחים לארח את דן ברקת, מדען נתונים, חוקר NLP, חובב תחבורה ציבורית מושבע, מוביל פרוייקט "תחבורה ציבורית פתוחה" בסדנא לידע ציבורי.

המאמר של דן מצטרף למאמרים קודמים שהתפרסמו בבלוג בנושא דאטה: פועלי הדאטה – התאחדו! ו-דאטה, מי ההורים שלך?

לא, ברשומה הבאה אני לא הולך לספר לכם על שאיפות לאקזיט… אלא לשתף במחשבות סביב אקזיט שקרה, אקזיט אמיתי, אקזיט ממשי – האקזיט של מוביט.

מוביט תמיד הייתה מקרה מעניין בעיני בכל הנוגע למידע, כסף והציבור. בדרך כלל חברות מרוויחות ממידע בשיטה הבאה: הן יוצרות פלטפורמה ומושכים אליה משתמשים; המשתמשים פועלים בפלטפורמה; נוצר מזה מידע; החברה אוספת את המידע, סוחרת בו, ומרוויחה. 

אבל במקרה של מוביט השיטה שונה לגמרי: קודם כל היה מידע ואחר כך נוצרה מוביט. מה שמעניין במיוחד הוא שהשירות שמוביט מספקת לנו מבוסס בחלקו המשמעותי על מידע ציבורי, לו"זים של קווים, זמני הגעה, מיקומי תחנות, שאותו אוספת המדינה ושאותו קיבלה מוביט בחינם.

מוביט התחילה את דרכה באיסוף מקורות מידע מרשויות ממשלתיות או מפעילות תחבורה ציבורית הממומנות בכסף ציבורי, ואז עיבדה אותם ועשתה להם סטנדרטיזציה וטיוב. בשלב מסוים אנשי מוביט כן שילבו גם קראוד-סורסינג (איסוף המונים) התנדבותי בסגנון ווייז במסגרתו אנשים תרמו מזמנם כדי למפות את התחבורה הציבורית באזור שלהם וכדי לשפר את זמינות המידע לנוסעים. עם זאת אני מעריך שהמאסה הגדולה של המידע שמספקת האפליקציה עדיין מגיע ממקורות רשמיים וממשלתיים או במימון ממשלתי.

ובמילים פשוטות מוביט הייתה כנראה אחרת, והרבה פחות ממה שהיא, בלי המידע הציבורי.

כסף, מידע ומה שביניהם (אנחנו)

אם עקבתם אחרי החדשות בזמן האחרון כנראה שנחשפתם לעסקת הענק המסתמנת של רכישת מוביט על ידי אינטל תמורת כמעט מיליארד דולר. סכום דמיוני לכל הדעות שאינטל מוכנה לשלם מכל מיני סיבות – על פי הדיווחים וההגיון, המרכזית מביניהם היא מכרה הזהב עליו יושבת מוביט: המידע של חברת התחבורה עשוי להיות עוד אבן דרך בדרכה של אינטל, האמא של מובילאיי, לנצחון במירוץ לרכב האוטונומי.

דה-מרקר (04.02.2020)

בחינת האירוע החדשותי הזה בזכוכית מגדלת מדגיש את התפקיד המעניין מאוד שמשחק המידע בתוך סיפור ההצלחה של מוביט. תפקיד שגם מסבך לגמרי את הדיון המוכר סביב מידע, כסף ואנחנו הציבור העומדים בתווך. 

יש לנו פה מקרה היברידי שבו מקורות מידע ציבוריים היו הכרחיים (ומצליחים) ביצירת ערך לחברה כשמוביט שילבה אותם עם כמות יפה של משתמשים. הסיפור של מוביט הוא סיפור על איך שלא רק שאפשר להפוך אותנו למוצר על ידי שימוש במידע עלינו, או לקחת מאגר ממשלתי ולעשות ממנו קצת כסף (כמו המאגר המשפטי של נבו שמרוויח מחוקי הכנסת הישראלית), אלא גם על איך שניתן להפוך מידע ציבורי לסחורה נחשקת ביותר. מה שצריך הוא לערבב היטב את המידע הציבורי, יחד איתנו, ועם המידע עלינו, עד שמקבלים את הקוקטייל הנכון. בארץ למשל, מוביט אוספת, מציגה ומשתמשת במגוון דרכים במידע שמספק משרד התחבורה על לוח זמני האוטובוסים, המתוכנן כמו גם הלוח בזמן האמת, ולטענתם יש להם בארץ הקודש כשני מיליון משתמשים.

במקרה ממש הסיפור הזה מתחבר לסגירת מעגל קטנה שקרתה לי לפני כחודשיים. לפתע בבוקר יום בהיר, קיבלתי מייל שמבשר שמרכז נתוני זמן האמת החדש של משרד התחבורה בדיוק עלה לאוויר. המעגל נסגר איפשהו באמצע מסמך התיעוד שצורף למייל, שם מופיעים כמה סעיפים שמדברים על פקודות חדשות שיתווספו לממשק שפתוח לציבור. בסעיפים תמימים אלה נאמר שבפקודה פשוטה אחת ניתן יהיה לקבל בזמן אמת את כל נסיעות התחבורה הציבורית שפעילות באותו רגע. תמים אך מהפכני: הפקודות עד היום מאפשרות רק לתשאל תחנה ספציפית ולקבל רק כמה אוטובוסים שבדרך אליה.

לפתע בבוקר יום בהיר קיבלתי מייל שמבשר שמרכז נתוני זמן האמת החדש עולה לאוויר

סעיף 7.15.1 – ניתן יהיה לקבל בזמן אמת את כל נסיעות התחבורה הציבורית שפעילות באותו רגע

זה נראה אולי כמו שינוי פעוט, טכני ויש יגידו קטנוני, אני יודע. אבל בזמנו הוא נראה לי חשוב עד כדי לעלות לירושלים לדיון בכנסת שעסק בנושא. ומי יודע, אולי בדיעבד אפילו מגיע לי קצת קרדיט על זה שהפיצ'רים האלה נכנסו?

ירושלים – הנה אני בא

"בדיוק על זה אנחנו רוצים לשאול. אין לאף אחד בארץ יכולת טובה לשאול על זה ואני יודע שגם אצלכם יש פערים בנושא הזה."

אז זה הייתי אני בדיון בכנסת שהתקיים אי-שם במרץ 2018. בקצרה, הסיפור הלך כך.

ועדת השקיפות של הכנסת שבראשה עמדה ח"כ סתיו שפיר החליטה לעסוק במאגר המידע של משרד התחבורה. מה שראיתי אז לנגד עיני כשניסיתי בתור אזרח מודאג לעבוד עם הנתונים, זה מידע שהוא לכאורה פתוח, אך הוא פתוח בצורה כה מורכבת כך שלמעשה הוא מציב רף כניסה שמשאיר בחוץ את רוב מי שמתעניין, ומאפשר גישה רחבה רק למי שיש לו הזמן והמשאבים לפתח מנגנון תשאול ואיסוף מורכב של המידע. לכן החלטתי לעלות ירושלימה, בגפי.

רציתי מאוד לומר לכנסת את שעל ליבי בנוגע לנתונים של משרד התחבורה. במיוחד רציתי להעיר לגבי הממשקים לציבור הלא מספיק טובים שבהם עיינתי מבעוד מועד בזכות זה שהם נכללו במה שהיה אז מכרז פתוח. אותו מכרז שהביא לנו היום את מרכז הנתונים החדש שאליו התוודעתי במייל.

באחד מסעיפי המכרז היה כתוב שהציבור ימשיך לקבל את המידע בצורת SIRI SM, כפי שהוא, ושרק יוסיפו מגבלות ומכסות על כמויות השאילתות. מה זה SIRI SM אתם שואלים? מדובר בפרוטוקול אחד ממשפחת הפרוטוקולים שבתקן SIRI האירופאי (Standard Interface for Real Time Information), שמספקים מגוון ממשקים למידע בזמן אמת על תחבורה ציבורית. SM הוא קיצור ל-Stop Monitoring, שכשמו כן הוא, מספק אפשרות לקבל מידע על תחנה. וליתר דיוק, בארץ הוא מאפשר לתשאל תחנה בעזרת המספר המזהה הפנימי שלה ולקבל מידע על מספר מוגבל של אוטובוסים שקרובים אליה. הפרוטוקול הזה בארץ נפתח עבור שימושים כמו שלטים אלקטרוניים שמציגים רק זמן הגעה מוערך. במשך מספר שנים זה המידע היחיד שסופק, עד שלפני כשלוש שנים הוסיפו גם קואורדינטות GPS, שלא אמורות להופיע בפרוטוקול המקורי. 

בדיון אמרתי שהמצב של נתוני זמן האמת לא טוב באופן כללי, ושאחד הדברים הראשונים שצריך זה לפתוח את SIRI VM לציבור ולאפשר גישה רחבה לנתונים באופן פשוט. SIRI VM, קיצור ל-Vehicle Monitoring, הוא פרוטוקול שמאפשר מעקב אחרי צי רכבים שלם. בניגוד ל-SIRI SM הוא מאפשר לקבל עדכונים מלאים על כל האוטובוסים הפעילים. 

במקומות אחרים בעולם, כמו ניו יורק לדוגמא, סיפקו כבר מההתחלה לציבור גישה לממשק VM בנוסף ל-SM וממשקים אחרים שמספקים מידע נוסף. כשמפתח מעוניין לקבל מידע על כל הנסיעות הפעילות ב-VM, כל מה שהוא צריך לעשות זה לשלוח שאילתא פשוטה אחת ללא פרמטרים, והוא יקבל חזרה רשימה של כל האוטובוסים כולל מיקום ופרטי GPS נוספים, מיקום יחסי במסלול, נמצא בתחנה או לא וכו'. ב-SM, כדי לקבל מידע על כל הנסיעות הפעילות, המפתח צריך לחקור את לו"ז התחבורה הציבורית (קובץ מורכב וגדול אחר), ולהוציא ממנו את כל המזהים הפנימיים של התחנות והקווים, ליצור כמות גדולה של שאילתות מורכבות שיביאו מידע על כל הקווים, ולהתגבר בעזרת יצירת שאילתות נוספות עם פרמטרים אחרים על המכסות של הממשק (עד 3 רכבים לכל קו). תהליך מורכב שגם אם צולחים אותו, קשה לדעת אם לא פספסנו תחנה, קו או נסיעה בדרך. המורכבות שפרוטוקול ה-SM הנוכחי כופה יצרה רף כניסה מאוד גבוה לעבודה עם הנתונים, גרמה להרבה בעיות וחסמה אפשרויות חשובות.

כולנו יודעים מה זה דיון בכנסת – הרבה אנשים, קצת בלאגן… לא לגמרי (או לגמרי לא) הבינו מי אני ומה אני רוצה עם כל ה-VM וה-SM הזה (כפי שניתן לראות בפרוטוקול הדיון). בדיעבד גיליתי שלמרות זאת, איכשהו זה הגיע לכותרת משנית בתקשורת. עוד יותר בדיעבד התברר לי בשיחות עם אנשים ממשרד התחבורה, שמעבר לבלאגן בדיון, נגרם גם בלאגן קטן עם המשך המכרז. אבל זה כבר סיפור אחר.

כולם יודעים מה זה דיון בכנסת, הרבה אנשים, קצת בלאגן… ועדת השקיפות (תמונה להמחשה מתוך אתר הכנסת)

מכל מקום, בסופו של דבר המים שקטו, המכרז עבר, ואפילו יחסי עם המשרד בכי טוב. אמנם לא קיבלנו גישה ל-VM עליו דיברתי, אבל בסופו של דבר, ושוב, אני לא יודע כמה קרדיט באמת מגיע לי על זה, כן קיבלנו לפחות על הנייר את הפונקציונליות החשובה, שמורידה את הרף והידע הנדרש כדי לקבל ישירות ובאופן מלא מידע על נסיעות. אני אגב ממש מקווה שזה יפתח הזדמנויות לעשות דברים טובים, ושנמשיך הלאה ונשפר בעיות בתוכן המידע עצמו וכמובן בנסיעות ובשירות לנוסעים.

מוביט – הראשונים לזהות

איך כל זה מתחבר לעסקת מוביט? מוביט הם בדיוק מהמעטים שהיו להם בשנים האחרונות המשאבים והרצון לתחזק מנגנוני תשאול, אגירה וניתוח של מידע מהסוג הזה. 

במקביל לשטויות שעשיתי בכנסת, בשנתיים האחרונות עבדתי גם יחד עם עוד מתנדבים אדירים ב"הסדנא לידע ציבורי" על יצירה של מנגנון ומאגר כזה, בקוד פתוח, שיהיה נגיש לכולם, דבר שדורש וממשיך לדרוש המון השקעה בפיתוח ותחזוקה. 

העניין הוא שהרבה מזה היה נחסך אם במשרד התחבורה היו מתייחסים למידע הזה כמו האוצר שהוא. מהמייל המדובר מסתמן שהם הבינו את זה בסוף, אבל איך אומרים… מאוחר מדי, לאט מדי. מוביט מצדם היו חדים והצליחו להבין את זה בזמן. וכאמור זה הביא אותם רחוק מאוד.

גם מבלי לנתח את השאיפות ארוכות הטווח של מוביט ושל אינטל ברכישה הזו, אפשר להניח בוודאות גמורה שטובת הציבור, וספיציפית הציבור בארץ, הן לא בראש מעייניהם. לא שאני טוען שהם מרושעים, אני פשוט אומר שככה זה עובד. 

מנגד, אני מאמין שזה בדיוק מה שאמור להימצא בראש מעייניו של משרד התחבורה. זו משימה לא פשוטה – נדרשת עבודה כדי להבין את הנושא, לחבר אותו לפוליטיקה, לעשות את הדברים ולנהל אותם. ספציפית יש עוד הרבה מה לשפר במרכז הנתונים החדש, אבל כבר עכשיו הוא אמור להקל על הגישה למידע – רשויות מקומיות חלשות, ועדי שכונות, עיתונאים, איגודי עובדים או 'סתם' אזרחים כמוני שרוצים להבין מה לעזאזל קורה בתחבורה הציבורית במדינה.

העניין הגדול יותר הוא התקווה שעסקת מוביט-אינטל תפיל סוף סוף אסימון ביחס לערך העצום שיש במידע ציבורי. בין אם העסקה היא טובה לציבור ובין אם היא לא, אני מקווה שהיא תעלה את המודעות לצורך לתעל את המידע לכיוונים שיועילו לציבור ויתנו לציבור חלק בו. 

זו משימה של משרד התחבורה, ושל המדינה, וכנראה שאנחנו נצטרך להמשיך ולהזכיר להם אותה.

האיש שחשב בתוך קופסאות

שימוש בטכנולוגיה כדי לעקוב אחר האזרחים? לפני המחשבים, אפילו לפני החשמל, היה מי שתכנן מדינת משטרה לתפארת

הפעם המאמר שלנו התפרסם ב"אלכסון" – מוזמנים!

המשטרה מובילה עגלה עמוסה עובדות בזנות, פריס 1745, ציור מאת אטיין ז'ורה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

אפליה של אלגוריתמים – הכצעקתה?

יש חדש תחת השמש? ואם כן – מה?

בפוסט זה נעסוק בהטיה ואפליה של אלגוריתמים. רבות כבר נכתב על הנושא הזה (וגם אנחנו כבר כתבנו על אלגוריתם COMPAS). לפעמים נראה שמדובר בשיח של חרשים, משום שאפילו ההגדרות של שוויון אינן מוסכמות. ברצוני לגשת לבעיה הזאת מנקודת מבט קצת אחרת. ננסה לפצח האם אפליה של אלגוריתמים היא תופעה חדשה או תוצר אבולוציוני של אפליה שתמיד הייתה וגם תמיד תהיה. ואולי דווקא בימינו, נולדות דרכים חדשות להלחם באפליה.

מובן שאפליה כשלעצמה לא התחילה רק לפני כמאה שנה, כשטיורינג המציא את המחשב. אפליה על בסיס מין, גזע, לאום, נטייה מינית וכיו"ב, כבר הייתה קיימת מראשית האנושות. מכאן שהזעקות על "עולם חדש" (ולא "מופלא") של אפליה הן מוגזמות כנראה. ובכלל, שום אלגוריתם לא יקלל, יכה או יהרוג אותך רק בגלל היותך יהודי, זאת לעומת בני אדם שעשו זאת… לפיכך הדיון כאן לא בא לגמד את התופעה, אלא להכניס אותה למסגרת מוכרת יותר של המאבק באפליה.

יש הטוענים שקל יותר לטפל באפליה שגורם אלגוריתם מאשר באפליה שגורמים בני אדם. לא קל להוכיח אפליה הנוצרת בגלל אנשים. איסוף הנתונים יכול להיות יקר ולארוך זמן רב, וייתכן שאז כבר יהיה מאוחר מדי. לעומת זאת, את האלגוריתם אפשר להריץ בזמן קצר, ובעזרת ניתוח תיאורטי למצוא את האפליה. נדגים זאת בעזרת השוואה בין אפליה אנושית לאפליה של אלגוריתם בשוק העבודה.

קורות חיים של מועמדים פוטנציאליים

אדם ואלגוריתם באים להפלות

במחקר מפורסם שנערך ב-2003, שלחו החוקרים אלפי קורות חיים למעסיקים פוטנציאליים. קורות החיים נשלחו כמענה למודעות דרושים שפורסמו בעיתון. המחקר ניסה לענות על השאלה אם יש אפליה כלפי שחורים. החוקרים בחרו אקראית קורות חיים מתוך מאגר שהיה ברשותם, ושלחו שמות שהיו שמות של לבנים במובהק או שמות של שחורים במובהק (למשל, בחירה בשם Emily לעומת Lakisha). התוצאות היו חד-משמעיות. המעסיקים חזרו ל"מועמדים" הלבנים כ-50% יותר מאשר חזרו ל"מועמדים" השחורים. תוצאה זו הייתה יציבה עבור ערים שונות, מקצועות שונים ומין המועמדים.

גם אלגוריתם לגיוס עובדים של אמזון התגלה כמפלה נגד נשים. האלגוריתם חיפש באינטרנט קורות חיים, ושלח הצעות עבודה למועמדים שנראו מתאימים. התברר שאף שלאלגוריתם לא ניתן במפורש מין המועמד, האלגוריתם הצליח לזהות מילים מסוימות הקושרות את המועמד למינו. לדוגמה, המילה “executed” היא מילה נפוצה בקורות חיים של גברים, ואילו Women’s Collage (קולג' לנשים בלבד) יופיע כמובן רק אצל נשים. הסיבה שהאלגוריתם היה מפלה היא משום שהוא "אומן" על החלטות גיוס קודמות של אמזון.

בואו נשווה בין המקרים. כדי להגיע לתוצאות במחקר נדרש זמן רב, עבודה רבה ו"שפני ניסוי" רבים. במחקר שהזכרנו רק שלב איסוף הנתונים ארך שנה שלמה (!). לאלפי אנשים (אמנם וירטואלים) נגרם עוול, רק כדי שנוכל להגיד שקיימת בעיה. וזה עוד לפני שבכלל ניגשים לפתרונות.

בני אדם לא נוטים להשתכנע בקלות שרצוי שיפסיקו להיות גזעניים. נסה לשכנע מגייס, שדחה קורות חיים של אדם שחור, שהוא גזען. אנשים נוטים להתגונן ולא לשנות את התנהגותם.

לעומת זאת, את האפליה של האלגוריתם אפשר היה לאתר על ידי סימולציות בלבד. וברגע שמצאת את הבעיה, פשוט תתקן את הקוד, האלגוריתם לא יתגונן ולא יתלונן …

למרות כל זאת, ברור שלהטיה של אלגוריתמים סכנות משלה. היכולת המדהימה של למידת מכונה לתת אלפי תשובות בשנייה יכולה להיות בעוכרינו. ההשפעה שיכולה להיות לאלגוריתם, בהתחשב בתפוצה והאוטומטיות של התשובות, יכולה להיות עצומה. זהו בדיוק המקום שבו בא לידי ביטוי האופי ה"משתכפל" של הטכנולוגיה. אם האלגוריתם של אמזון היה מופץ גם לחברות אחרות, לדוגמה במסגרת שירותי הענן של אמזון, הוא היה גורם לאפליה בכל העולם! כמו כן אפילו במחקר שהצגנו, היו מגייסים שהפלו לטובה את השחורים דווקא, ואילו אם האלגוריתם של אמזון היה מופץ, ההטיה הייתה לכיוון אחד בלבד.

יתר על כן, אנשים מתייחסים לטכנולוגיה אחרת מאשר להחלטות של בני אדם. אנשים נוטים לייחס לטכנולוגיה אובייקטיביות שאין הם מייחסים לבני אדם. בכל ויכוח אנחנו מנסים "לפצח" את הכוונות הנסתרות של בן שיחנו. לדוגמה, תמיד תעלה התהייה אם מי שמתנגד לאפליה מתקנת הוא גזען בסתר. לעומת זאת, באובייקטיביות של החלטות אלגוריתם איננו מעזים לפקפק. משמציגים לפנינו מספרים וקוד, מיד נשתחווה אפיים ארצה ולא נחשוב על המתכנת ועל הדאטה המסתתרים מאחורי המודל. תופעה זו נפוצה גם בקרב אנשים חסרי גישה לטכנולוגיה וגם בקרב המתפרנסים מכתיבת קוד או מודלים.

נשמע מפחיד? אכן כן. עכשיו דמיינו שנצליח לפתור את האפליה באלגוריתם של אמזון. בבת אחת כל החסרונות שהצגנו הופכים ליתרונות. אמזון תפיץ לכל העולם את שירותי הגיוס השיוויניים שלה, מה שכנראה לא היה מעולם. אף גזען לא יעיז לפקפק בהחלטות של האלגוריתם. ימות המשיח ממש!

הדילמה: ריכוז לעומת ביזור

ריכוז לעומת ביזור

אם כן, ברור שאלגוריתם מפלה הוא בעיה, לאו דווקא חמורה יותר או פחות מאפליה אנושית, אלא שונה. אם תרצו, האלגוריתם עוטף את כל הבעיות הנמצאות בדאטה, ומגיש לנו אותן בבת אחת. אם רוצים לטפל בבעיות אלה, צריך לפתוח את העטיפה ולהבין מה קורה בפנים. לא תמיד הדבר קל, ולפעמים אף בלתי אפשרי, אבל לפחות יש מקום מסוים ויחיד שבו אפשר לחפש. זאת לעומת אפליה הנוצרת על ידי אלפי סוכנים המבצעים החלטות מפלות, כל אחד מסיבותיו הוא, ואולי אף בכיוונים שונים.

אני מניח שיהיו כאלה שיחשבו שעדיף לרכז הכול במקום אחד ולנסות להתמודד איתו שם. כך נוכל להקים רגולטור ייעודיי שיתמחה באפליה. הצוותים האלה יכללו כמובן מהנדסים וסטטיסטיקאים, אבל גם פילוסופים, פסיכולוגים, אנשי דת ואחרים. כך נוכל לפתור בעיות שאנחנו מתמודדים איתן במשך אלפי שנים. דמיינו עולם בלי אפליה, עולם שיש בו אחווה אנושית, עולם הכול חולקים עם הכול…

מן הצד השני, יש אנשים שעצם הרעיון הזה מעורר בהם חלחלה. הרעיון שיהיה רגולטור שיוכל להחליט מהי אפליה יכול בקלות לדרוס דעות ורעיונות. ריכוז הכוח בידי גוף אחד יגרום לכולם להיות מחויבים לעקרונות של אותו הגוף. למשל, אם תיאסר האפליה נגד כבדי משקל, גם חברות אבטחה לא יוכלו לסנן מועמדים כאלה, וזאת עוד טרם הדיון על אפליה מתקנת. לפי גישה זאת עדיפה אפליה מבוזרת, על פני "מניעתה" באופן ממוסד.

לסיכום, התמודדות עם אפליה של אלגוריתמים שונה מהתמודדות שגרתית עם אפליה. האלגוריתם מרכז את כל ההחלטות שעליהן אומן, גם הטובות וגם הרעות. התפוצה הרחבה יכולה להיות קטסטרופה או ברכה. מי ייתן שנצליח.

פועלי הדאטה – התאחדו!

"ארגון משתמשי הפייסבוק מודיע:
ממחר נשבית את כל שיתופי התמונות עד להודעה חדשה!"

כך צעקו כותרות העיתונים באותו בוקר יום א'. צוקרברג המשיך לשדר רוגע ואדישות, אבל מבפנים הוא היה די מוטרד. ואפשר להבין אותו…

עד לא מזמן הוא עוד חשב שיוכל להמשיך לתגמל את יצרני הדאטה בפרוטות. אבל עכשיו, לחץ! הם התאגדו ונמאס להם – השביתה כבר נותנת אותותיה ומניית פייסבוק צונחת בבורסה. בשקט בשקט, הנחה המיליארדר את באי כוחו לקבוע, עוד הלילה אם אפשר, פגישה עם ארגון המשתמשים. אולי זה ייתן קצת מרווח נשימה?

נשמע לכם כמו תרחיש מוזר? כן נכון. אבל יש כאלו שמבחינתם הדמיון הזה הוא תרחיש ורוד.

שני צעדים אחורה

בשני פוסטים קודמים (דאטה איפה ההורים שלך [1], [2]) עסקנו בכאב הראש שגורם לנו מושג ה'דאטה' – איך להגדיר אותו? למי הדאטה שייך: האם לי – כי זה הגיל/מקום המגורים/חברים/תמונות שלי?! או לחברה המסחרית – כי בלי עיבוד המידע שהיא מממנת מכיסה אין למידע שום ערך?

באותם פוסטים הצגנו את הרעיון להכריח את חברות הענק (גוגל, פייסבוק ושות') להפריש דיבידנדים מהרווחים שלהם ולהזרים אותם למשתמשים/בעלי הדאטה כתגמול על שיתוף הדאטה שלהם. כי אם הדאטה שלי שווה כסף – אני רוצה לראות ממנו זוזים! מהזווית הזו הדאטה נתפס כקניין אישי.

אחד המתנגדים לרעיון הזה הוא Glen Weyl. בפוסטים דאז עלה שמו על הדרך. כאן נרחיב בעניינו וברעיונות המוזרים אך מעוררי המחשבה שלו.

לגופו של אדם

Glen Weyl נראה כמו בחור ססגוני יחסית. הוא עובד במייקרוסופט במשרד שאת כותרתו אני ואחרים טרם הצלחנו לפצח (Microsoft Office of the CTO Political Economist and Social Technologist); הוא יועץ בענייני "הקשר בין הכלכלה הגלובאלית לעתיד הטכנולוגיה"; הוא פעיל חברתי-דמוקרטי-סוציאליסטי-מעריץ Ayn Rand, שילוב מעניין לכל הדעות; והוא גם הקים תנועה חברתית בשם RadicalxChange שמטרתה המוצהרת היא "לבנות אלטרנטיבה לקפיטליזם כדי לתקן אי-שוויון ופגיעה בערכים דמוקרטיים".

לגופו של עניין – Data Freedom Act

אחת היוזמות של Weyl ותנועתו מובאת בהצעה בשם: Data Freedom Act.

נקודת המוצא של היוזמה היא שלא נכון להתייחס לדאטה כקניין אישי אלא כאל טובין ציבורי. רוב הדאטה שלי נוצר מאינטראקציה עם אחרים שבעצמם מתקשרים עם אחרים, וכן הלאה. אם הדאטה שלי הוא תמונה – סיכוי טוב שמופיעים בו אחרים; כשאני עושה לייק למישהו, המערכת יודעת שאני אחד מאוהדיו של אותו בר מזל; כשאני מגלה ברשת מי הם הוריי, אחיי או ילדיי – היא לומדת גם עליהם. ויותר מזה – כל המידע שאני מייצר, גם אם הוא רב, לא שווה דבר עד שהוא מצטרף לכל המידע שאחרים מייצרים. במילים אחרות, הדאטה הוא דוגמה קלאסית לפרדוקס הערימה – כל גרגר בפני עצמו לא שווה דבר, ורק צירוף כל הגרגרים הוא שיוצר ערימה נראית לעין. כלומר, אין דאטה, ובמיוחד לא ערך לדאטה, ללא רשת שמחברת בין רסיסיו.

ה-Data Freedom Act טוען שההסתכלות הקניינית-אינדיבידואלית יוצרת שתי מכשלות נוספות. הראשונה היא כלכלית – החברות הגדולות עושות רווח עצום בזמן שהקהילה רואה פרוטות. ובעית שליטה – כשהמידע עובר לידיים זרות, הקהילה מאבדת כל אפשרות להחליט בידי מי הוא יהיה ומה ייעשה בו ("אנחנו לא רוצים שהדאטה שלנו ישמש לבניית מאגר זיהוי פנים!"… "אהם, כן בסדר, שמענו אתכם").

דאטה כעמל – Data as Labor

לכן קוראים Weyl וחבריו לשינוי פרדיגמה. אם הדאטה הוא תוצר-של-קהילה, למה לא לעשות צעד נוסף ולהקים ארגון שינהל אותו באופן קולקטיבי?

במקום להתייחס לעצמנו כאל יחידים המפיקים דאטה וירטואלי כל אחד בד' אמותיו, הם מציעים להתכנס לכדי קהילה מאורגנת של יוצרי דאטה. "השיטוט הוירטואלי הוא עבודה לכל דבר ועניין!", הם אומרים. אנחנו משקיעים זמן ומאמצים, ובצד השני של פס הייצור מופק דאטה בעל ערך – על זה מגיע לקהילה שלנו תגמול!

כחלק מהמהלך הזה הם מבקשים לאזן מחדש את היחסים בין 'יצרני הדאטה' (Data Producers) לבין 'רוכשי הדאטה' (Data Buyers). עד היום היינו אנחנו, משתמשי הרשתות החברתיות, עומדים לבד, חלשים ומדוכאים מול כל הטריקים והשטיקים של ענקיות האינטרנט: חוזי השימוש, אותיות הקטנות, והכל בתיבול קצת תרגילי כלכלה התנהגותית – וכך העדר ממשיך להשתמש בשירותי החברות, ועוד מרגיש שעושים לו טובה עם גישה חינמית. אם רק נדע לאגד את פועלי הדאטה בארגוני גג, בהסתדרויות עובדים, נוכל להילחם בשרירות ליבן של החברות.

מטרת ההסתדרויות היא לעשות לפייסבוק ודומותיה צרות. הענקית תיאלץ לסור לשולחן הדיונים, לנהל משא ומתן, להיענות לדרישות, ולהתחייב לתנאים טובים יותר. בתרשים זה נראה כך:

בני הקהילה מאצילים את הדאטה שלהם לשליטת קואופרטיב דאטה. הוא בתורו מתמקח על זכות השימוש בדאטה מול צרכני הדאטה ומוודא שהם מתנהלים כראוי. הצרכנים מעבירים תמורה לבני הקהילה, שחלקה גם בשירותים טובים יותר או נטולי פרסומת.

בהמשך עשויה להיווצר רשת של ארגונים בעלי מדיניות שונה – חלקם יחרתו על דגלם את השמירה על הפרטיות, ואחרים יציעו למקסם רווח על חשבון הפרטיות.

בשלב זה קיים סיכון של מירוץ לתחתית: כדי למשוך יותר משתמשים ולגזור קופון מוגדל יציע ארגון אחד את הדאטה שלו במחירי רצפה.

אבל… בעיה! כמו שהסברנו למעלה, דאטה הוא תמיד משותף. מכירה במחיר נמוך מדי עשויה למנוע מאחרים, שמידע עליהם זמין בתוך המאגר של הארגון ה'סורר', להשיג מחיר טוב. לכך מוצעים פתרונות שונים: כגון להגדיר כלל הכרעה דמוקרטי על פיו במקרה שבו דאטה הוא משותף ושני ארגונים רוצים למכור במחירים שונים, הרוב יקבע.

זה רק טפח מרעיון שרק הולך ומסתבך. אמת – זה לא כל כך קל לנהל משאב משותף למיליארדים…

הצטרפו עוד היום…

צריך להגיד שהרעיון של Weyl לא נפל על אזניים ערלות, ויש ברחבי האינטרנט כמה כוכבים שמעוניינים מאוד שתצטרפו לארגוני הדאטה שלהם.

Bas Van der Gaag, מורה למתמטיקה מהולנד, הקים את ה-Data Union ואף זכה לתמיכה פוליטית מסוימת. התאגדות אחרת נקראת Data Workers Union, ושולחת מסרים מילטנטים למדי: "אנחנו 7.6 מיליארד עובדים, שמייצרים 2.9 אקסה-בייט של דאטה ביום, 24 שעות ביום; צריך להתנגד לגוגל-פייסבוק; להילחם על הפרטיות; הדאטה הוא של הכלל ולא של הפרט!". והכי נועז: הצטרפות לארגון דאטה היא דרך להילחם ב'קולוניאליזם הדיגיטאלי' של מדינות המערב הבולעות את גולשי המדינות החלשות אל תוך שורות משתמשיהם, ועוד תחת מעטה של 'טכנולוגיה הומניטארית'!

Data Workers Union
7.6 מיליארד פועלים, 2.9 אקסה-בייט של דאטה ביום, 24 שעות ביממה.
צריך להפוך הכל לתגמול על עבודה.

התרופה חמורה מן המחלה!

חדי העין מביניכם זיהו אולי את הנימה המעט-משועשעת של הפוסט הזה. זה לא מתוך זלזול ברעיון, שהוא לכל הפחות מקורי ומעורר מחשבה.

העניין הוא שיש לי תחושה שחסרונות השיטה המוצעת עולים בהרבה על הבעיה שהיא מתכוונת לפתור – ובפרפראזה על טראמפ על הקורונה:"The cure is worse than the disease".

הרצון התמים לפתור את הבעיה המורכבת של הדאטה, הביאה במקרה שהוצג כאן למנגנון מסובך מדי. אני שם בצד את ההיבט המיליטנטי והאנטי-קפיטליסטי, שהוא גם עניין של טעם ודעה. אבל המשמעות של בליל של ארגוני דאטה חדשים היא היווצרות קבוצות אינטרס חדשות, מתחרות ומסוכסכות. במחלוקות צריך להכריע, כדי להכריע צריך מכריעים עם לגיטימיות, ולגיטימציה זה תמיד עילה לפוליטיקה מלוכלכלת. כמובן שיהיו גם ארגונים סוררים, שעליהם נרצה לאכוף את ההחלטות – מי יאכוף? איך יאכוף? הכל יהפוך לסלט אחד גדול, לית דין ולית דיין, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את ההפרד ומשול שהחברות הגדולות ינסו לעשות.

וגם – כיצד משכנעים אנשים רגילים להצטרף לרעיון הזה? איך פונים ל"משתמשי הפייסבוק" – זו קבוצה ערטילאית לגמרי, ללא זהות מובחנת, לא ריכוזית בעליל. חוץ מכמה משוגעים לדבר שמסוגלים לדמיין מה זה דאטה, ולעשות עם זה משהו – אני לא רואה איך מגייסים המונים לעניין.

הנקודה השלישית היא הרעיון על פיו יצירת דאטה=עבודה. בהיבט הזה אני חושב ש-Weyl וה-Data Freedom Act פישלו לגמרי. אני מדמיין את התהליך המחשבתי שלהם ככזה:"אההםםם דאטה זה מושג מסובך, צריך להחזיר את השליטה עליו… איך נמשיג את זה? עבודה! כן, זה לא רע!". לעניות דעתי הם לא חשב על ההשלכות הערכיות העמוקות של הדבר הזה. האם בני אדם ירוויחו מהתייחסות לכל שימוש שלהם באינטרנט כאילו זו עבודת כפיים? אני חושב שלא.

הפיכת ייצור הדאטה לעבודה היא עוד צעד בערבוב המוגזם בין עבודה לפנאי, בין הפומבי לאישי, בין אינטימיות לבין חשיפה – עוד שלב בהפיכת "הכל" למסחרי וממוסחר. כי אם הכל עבודה, אז איפה המרחב ה"נקי" הניטרלי (יחסית) שלי? איפה המרחב שבו אני לא נתפס, ולא תופס את עצמי, כיצרן של משהו אלא פשוט כאדם פשוט?

אמנם, נכון הדבר, אנחנו חיים בעולם מטושטש – אני יכול להשכיר פינת חדר ב-Airbnb להציע את הרכב ל-Carpool מניב, ולהציע שירותים לפי שעה כ-Gig Worker. אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין נהנים ומאמינים בהפרדה היסודית בין עבודה לבין כל השאר.

עבודה היא המקום בו אנחנו עובדים בשביל להרוויח כסף/ליצור/להעצים את יכולותינו (מחקו את המיותר). השאר, בניגוד לכך, הוא הזמן לבילוי/מרגוע/בניית זהות/התקפלות… יצירת דאטה היא רק תוצר לוואי של העבודה או של גלישה ופעולת שיתוף מידע ברשת – במקומות האלו אני ממש לא רוצה לשמוע על "יצירה" ו"עבודה". Data As Labor מערער על היסודות ההפרדה הזו: אם יצירת דאטה היא עבודה לכל דבר ועניין – אז כל מה שאני עושה יום וליל (חוץ משעות השינה שם אני מייצר בעיקר נחירות שגם אותן אפשר לנצל) – הוא בעצם עבודה (תסתכלו שוב  על התמונה למעלה >>> 24 שעות ביממה!).

אם יצירת דאטה היא עבודה לכל ודבר ועניין – אז כל מה שאני עושה יום וליל הוא בעצם עבודה.
(חוץ משעות השינה שם אני מייצר בעיקר נחירות, שגם אותן אפשר לנצל.)

קראו לי תמים שרוצה להתעלם מזה שצפיית הנטפליקס שלי היא עוד יצירת דאטה שמנוצלת בידי החזקים. אבל בעיני Data as Labor הוא דוגמה לקריאת שחרור ושוויון מלאת רצון טוב שבמקום להעצים את החברה האנושית, מסכנת את האנושיות הפשוטה של האדם.

כשיזם ועורך דין יצאו לבר

דו"ח שהתפרסם ביוטה, ארה"ב, הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על יסודות של מקצוע עתיק יומין… (…עריכת דין)

[לטובת פרסום הפוסט הזה שיתפנו פעולה עם בלוג "הרגולטור", כל אחד כתב על ההיבטים הרלוונטיים אליו – מוזמנים בחום לקרא את הפוסט המעולה שלו]

יזם טכנולוגי ועורך דין יוצאים לבר. התור בכניסה מתארך ומתמשך לו עד שכבר נמאס.

או אז צץ לטכנולוג רעיון מבריק אותו הוא משתף עם עורך הדין: "אם רק היו מתקינים מצלמה שהייתה קולטת את המצטרפים לתור על פי סדר הגעתם ואחר כך מזהה את הפנים שלהם, היינו יושבים פה בצד בלי חשש שיעקפו אותנו!". מתוקף היותו הורס מסיבות ידוע משיב לו עורך הדין: "שמע, רעיון נחמד, אבל יש בזה בעיות פרטיות קשות… איפה יישמרו הנתונים? מי יוודא שלא יעשו בהם שימוש לא ראוי? ואיך נוודא שזיהוי התמונות לא יפלה?". (מבוסס על מיזם אמיתי, ראו סרטון)

הסיפור הקצר והחביב הזה הוא, ממש בתמצית, ביטוי לפער שבין שני תחומי העניין המנוגדים האלו – טכנולוגיה מהפכנית מצד אחד, עריכת דין קלאסית מצד שני. האחד רץ קדימה – קל כצבי, השני מתנהל בכבדות, במהירות הצב.

מדינת יוטה רוצה רפורמה!

הפער הזה בא לידי ביטוי בדו"ח שהתפרסם לאחרונה במדינת יוטה. הדו"ח מתמודד עם תופעה די לכך שאוכלוסיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את הצרכים המשפטיים שלהן בגלל עלות שירותי עריכת הדין. בין שלל הנתונים הקשים בדו"ח, עולה כי בשנים 2016-2017 86% (!) מהבעיות של אמריקאים עניים בתחום המשפט האזרחי לא קיבלו מענה מתאים, או מענה בכלל.

נקודת המוצא של הדו"ח, המוטחת בפני עורכי הדין, היא אם כן קשה ביותר – הם כושלים בתפקידם כמנגישי המשפט. לכן הדו"ח מפלס דרכו למסקנות מהפכניות הכוללות שלל הצעות, ובתוכן תכנית לשינוי דרמטי ברגולציה על מקצוע עריכת הדין. על ההיבטים הרגולטוריים תוכלו לקרא לעומק ולרוחב בפוסט התאום והמעולה שעלה כאמור אצל  "הרגולטור".

אנחנו נרצה להתעכב כאן בעיקר על מסקנת הדו"ח הקוראת להשתמש בכלים מתחום הבינה המלאכותית כדרך להקטין את בעיית הנגישות למשפט:

"הטכנולוגיה, ובמיוחד שירותים משפטיים אונליין, ישפרו מעריכית (exponentially) את פוטנציאל השיפור של הנגישות למשפט" (עמ' 9 לדו"ח, בתרגום חופשי)

אנו חיים בעידן שבו כלים טכנולוגיים תופסים יותר ויותר נפח. בתחום עריכת הדין הם מוכרים תחת מילת הבאז LegalTech, והם חולשים על כל תחומי המשפט והחיים – החל מתכנון אסטרטגיה לניצחון בתיק וכלה בהשלמת גירושין אונליין ואינסטנט ב-139$ (כמובן שאין באמור כדי להוות המלצה וכו'…), בפיננסים, בניסוח מסמכים משפטיים, ועוד…

ההבטחה הגדולה של הכלים האלו היא לייעל ולהקל על ביצוע צעדים משפטיים, לעיתים בלי עורך דין בשר ודם בכלל. הדו"ח טוען שניצול היתרונות של הפיתוחים הללו יוזיל עלויות, יפחית את החסמים העומדים בפני האדם מן השורה – וכך תיפתר בעית הנגישות.

יזם ועורך דין – DNA מקצועי שונה

כשמדברים על LegalTech מתמקדים לרוב בהשפעות של אלגוריתמים על עבודת עורכי הדין, ובאפשרות שהתוכנה תהווה להם תחליף ראוי. אני רוצה לעמוד על היבט מעט שונה של העניין ולהתמקד לא באלגוריתמים עצמם אלא דווקא בכניסתו של בעל המקצוע שמאחוריהם, הלא הוא היזם הטכנולוגי, אותו אדם שמקדם את פיתוח התוכנה, אותו גורם שמנסה להכניס חדשנות לעסק.

כניסת היזמים לתחום היא חידוש לא מבוטל בשוק שהיה עד לא מזמן ממלכתו הבלעדית של עורך הדין. לצורך ההמחשה אזכיר כי רק עורך דין יכול להיות שותף במשרד עורכי דין שמורה וכי כללי האתיקה של עורכי הדין מונעים שימוש של משרד על ידי מי שאינו עורך דין ("ייחוד המשרד"). אלו רק חלק מהכללים המנסים לשמור על "ייחוד המקצוע" ועל טהרתו. יש לכללים האלו הצדקות אבל ברור שהם יוצרים חסם מפני התייעלות, התקדמות וחדשנות.

כדי לחדד את המשמעויות של כניסת היזמים לגבולות המקצוע נעמוד על כמה ניגודים בין עורך הדין לבין היזם המוצגים כאן בגרסתם הקיצונית לשם הדיון.

חדשנות VS שמרנות

היזם הטכנולוגימחפש בכל מקום את האפשרות לחדש. אין בשבילו שום דבר קבוע, חוץ מהשינוי עצמו. היכן שאפשר לקדם ולחדש – מוצדק לעשות זאת, גם במחיר ניתוץ פסלים קודמים.

עורך הדין לעומת זאת נזהר מחדשנות, הוא משמר לרוב את המצב הקיים ואם לחדש – אז רק טיפין טיפין. החדשנות תבוא במקסימום כפרשנות לכלל קיים. זה מאוד בולט גם במוסד ה'תקדים': לא לכולם יש את הסמכות לחדש הלכות משפטיות, החידוש הקטן ביותר הוא החריג והוא בדרך כלל מרעיד את עולם המשפט. שיטת התקדים המשפטי יכולה להעלות רק גיחוך מצד היזם הטכנולוגי.

אפשר להגיד למעשה שבמשל הגמד העומד על כתפי ענקים, עורך הדין רואה עצמו כגמד, בעוד הטכנולוג תופס עצמו כענק.

קידוש היעילות VS קידוש ההליך

היזם הטכנולוגי מרחיק הצידה את הלא-מספיק-יעיל. ככלל, התוצאה הסופית יכולה וצריכה לבוא על חשבון הדרך. מה שלא עובד אופטימאלית הוא לא מספיק טוב, והוא דורש תיקון מיידי.

עורך הדין לעומת זאת מקנה המון חשיבות לדרך, ובשיח שלו בולטים עקרונות וכללים. עורך הדין עובד במסגרת הליך קבוע. ההליך הוא לפעמים הכי לא יעיל שיש, אך אין דרך לשנותו שלא על פי חוק. את הקיבעון הבסיסי של המקצוע בעניין הזה אפשר להסביר בשל הצורך ליצור ודאות בין הצדדים להליך, אבל כמובן שהמצב הזה יוצר מצב תודעתי של קיבעון ששולט בסופו של דבר במקצוע – וממנו אין דרך לברוח.

מבט לעתיד – יזם נכנס לבר (או למשרד עורכי דין)

חדירתם הגוברת של אמצעים טכנולוגיים לתוך המשפט תגרום לעלייתו של גיבור חדש בנוף עריכת הדין. הגיבור של המקצוע כיום הוא כמובן עורך הדין – הוא הצינור האולטימטיבי, היוצר, המקור להכל (כמובן לצד השופט, אבל זה מחוץ למיקוד שלנו כרגע). ככל שהמקצוע יהפוך לטכנולוגי יותר מקומו של היזם בתוכו יגדל ויטפח.

גם אם החוק והכללים המשפטיים יישארו כמו שהם היום, מקומו של היזם כמטמיע חוקים לתוך ה-LegalTech יצטרף למקומו של עורך הדין כמטמיע חוקים אל תוך כתב התביעה. וכיוון שאין כזה דבר הטמעה בלי פרשנות: ככל שהפרשנות תיעשה יותר על ידי הגיבור החדש, היזם!, המקצוע ישתנה לו אט אט.

אולי אפילו יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

ואולי יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

כאמור, הניגודים מוצגים כאן בגרסתם הקיצונית – שי בעולם המון יזמים שמרנים הנחים על זרי הדפנה וגם בטח כמה עורכי דין חדשנים מלאי תנופה. אבל נראה לי שהתיאור משקף ברמת המאקרו את האווירה והתודעה של כל מקצוע ואת ההבדלים היחסיים ביניהם.

נוסף על כך שימו לב שלא הכרזתי בגאון על החלפה מוחלטת או המלכה של יזמים בתוך המקצוע על חשבון עורכי הדין. אני מאמין בראייה מפוקחת יותר על פיה כניסת היזמים, באמצעות ה-LegalTech, תיצור, וכבר יוצרת, כמה מודלים של שילוב כוחות.

לעיתים נראה שילוב כוחות בין היזם לעורך הדין, כשעורכי דין ילמדו להשתמש בכלים טכנולוגיים שייעלו את עבודתם וייהנו מרוח החדשנות. שילוב הכוחות הזה שקרה עד היום רק בכיוון אחד, כשהיזם נזקק לשירותי עורך הדין, יושלם כשעורך הדין יהיה זקוק יותר ויותר לטכנולוגיה. זהו מודל מעניין מאוד כיוון שמרתק לבחון האם הטכנולוגיה תשנה בפועל את המקצוע או שהיא בסוף תעבור תמיד עורכדיניזציה שתקהה את בשורתה.

במקרים אחרים נראה התעלמות – עורכי דין שימשיכו לעבוד בצורה הישנה והטובה. אולי יהיו תחומים שבהם זה ימשיך להיות אפשרי, ואולי אלו עורכי דין שיתקשו למצוא לקוחות.

וכן, בחלקים מסוימים של המשפט אפשר לדמיין כבר היום החלפה מוחלטת – בחוזים פשוטים, בניסוח ובניתוח מסמכים – תהליך שתנופתו תלויה בעיקר בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידות לבוא. בתחומים מסוימים, לולי רגולציה שמונעת זאת, כמה יזמים יכולים כבר להגיד ביי-ביי לעורכי הדין.

בינה אנושית ובינה מלאכותית – מי המורה ומי התלמיד?

התהליך המחשבתי שעברנו כאן יחד עשוי להיראות נישתי ורלוונטי רק למי שהוא בעל חיבה (או שנאה) לעריכת דין. אבל הקורא הנבון ישים לב לכך שאת אותו התהליך אפשר לעשות ביחס לכל מקצוע, תופעה או מוסד אנושי מוכר.

הטכנולוגיה היא כמו נחשול גדול היוצר הזדמנות לשינוי מרענן. כחלק מהשינוי אנחנו נדרשים להרהר ולערער על יסודות של תופעות ומוסדות שהפכו כבר מזמן למקובלים ומקובעים. הטכנולוגיה מביאה עמה תמיד בשורה של ייעול, שיפור והתאמה שמכריחה אותנו לחזור לתופעה המוכרת ולשאול: למה היא נראית כך? האם אפשר לשנות אותה? מה הטבע של התופעה הזו? מה העקרונות שבבסיסה? האם הטכנולוגיה היא הזדמנות להגדיל את האושר והעושר גם במחיר שינויי עומק בעריכת הדין? וכך, על הדרך, אנחנו למדים מחדש דברים שכבר הספקנו לשכוח. אני בוחר לקרא לתהליך המחשבתי הזה "היזון חוזר". זה תרגיל שאפשר לנסות על כל צימוד שרק נבחר – הורות-טכנולוגיה, אמנות-טכנולוגיה, ספורט-טכנולוגיה, ועוד ועוד ועד אינסוף.

למושג "בינה מלאכותית" יש כידוע המון הגדרות. בשיח הרווח נהוג לומר שבינה מלאכותית משמעותה ללמד מכונות לבצע פעולות "כמו" בני אדם. אבל אפשר להגדיר בינה המלאכותית גם ככלי ללמוד דווקא על הבינה האנושית! כלומר, על ידי זה שאנחנו משתדלים מאוד ללמד מכונות לבצע פעולות אנושיות, אנחנו בעצם למדים איך המוח האנושי פועל – וזה בדיוק ההיזון החוזר.

נ"ב: הדו"ח מתבסס על ההבנה שמצב סוציו-אקונומי הוא הגורם המרכזי לפגיעה במימוש זכויות משפטיות. עם איסוף החומרים לפוסט ראיתי שיש כאלו שמערערים על החיבור הזה, וטוענים שהסיבות הן הרבה יותר מגוונות. המתעניינים יעיינו וכאן.

מי שלא שם, לא קיים?

ההתעקשות לפרוץ את הבידוד עם קצת טכנולוגיה, היא גם הזדמנות לחשוב שוב על מהי נוכחות

לפני כמה שבועות, טרם תחילתו של המצב המוזר שאליו נקלענו כולנו, ביקשתי להיפגש עם מישהי בנושא עבודה. קבענו זמן, קבענו מיקום. בתפריט מתוכננת פגישת היכרות קלאסית: קצת על עצמי, הסיבה בגללה ביקשתי להיפגש וכו'. כשברקע התחילו להישמע מילות ה'בידוד' וה'סגר' התחלתי לתהות אם ואיך הפגישה הזו תתקיים. הרי לכאורה אפשר להמיר אותה לשיחת וירטואלית, מבחינה מעשית אין בזה קושי. אבל בכל פעם שניסיתי להפנים את המסקנה הזו, נתקעתי שוב ושוב בעובדה שזו פגישת היכרות, ואין מה לעשות, זה אירוע שפחות מקובל לקיים באמצעים וירטואלים. למה זה לא מתאים? אולי בגלל הראשוניות של המפגש, אולי בגלל הרצון של הצדדים להשאיר רושם נכון וטוב – דברים שאפשר לעשות טוב יותר בפגישה פנים אל פנים.

מפה לשם, השאלה הזו לא הרפתה ממני – למה לעזאזל יש לי (לנו) מחסום מפני מימוש כל שיחה שהיא בועידה אינטרנטית וירטואלית? למה זה לא טבעי ולא אינטואיטיבי? למה שיחה טכנולוגית היא פחות ראויה? יכול להיות שחלק מן הקוראים עובדים בתרבות ארגונית הדוגלת בשימוש מירבי בטכנולוגיה, בין אם מתוך אילוץ או בכוונה תחילה. אולי גם ברבות הזמן הם הספיקו "לחנך" את עצמם בעניין. לכן אקצין את התרחיש ואשאל – למה גם אם ממש הייתי רוצה, לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" בה במלוא מובן המילה – הרי אני משקיע את הזמן, יכול לראות את הכלה, להתרשם מהחתן, אולי אפילו לצעוק "מזל טוב" במיקרופון שכולם ישמעו. מה העניין?

לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" – אבל למה לא בעצם?

רק הרמתי כמה אבנים – במחשבה ובאינטרנט – וקרה לי הדבר הרגיל. הבנתי שהמושג "נוכחות" – מה נחשב נוכחות? מה מייצר נוכחות? – הוא נושא חרוש מהרבה מאוד כיוונים ובהרבה תחומים – בפסיכולוגיה, קוגניציה, סוציולוגיה והיד נטויה. יותר מזה, קלטתי פתאום שבני אדם נלחמים כל הזמן על יכולתם לנכוח ולהנכיח: הטקסט – מנכיח רעיונות ודמויות (חשבו על ספר החוקים שמתפקד כמנכיח את השליט ברחבי הממלכה); הרדיו – מנכיח בשמיעה; הטלוויזיה – מנכיחה במראה. למעשה כל תקשורת שלא תהיה, מטרתה להנכיח. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות – אבל אנחנו משקיעים המון במחשבה כיצד לתקשר באופן ובצורה המתאימים ביותר. האם ראוי שבוס ינכיח בפני עובדיו הודעת פיטורים במייל? האם לשם הנכחת מסר חשוב עדיף לי לצעוק או לדבר בקול בס? אנחנו שוברים את הראש בענייני הנכחה כל יום, כל היום.

אם כן, בשביל להתאים את השאלה להיקף הסוגיה הייתי חייב להרחיב אופקים ולשאול – מה הוא "קסם הנוכחות" – מה הופך סתם שהייה במקום ובזמן מסוים לנוכחות? מה המרכיבים של חווית נוכחות?

אמצעי תקשורת עשירים ודלים

אחד המחקרים שאליהם התגלגלתי מבדיל בין presence (נוכחות) לבין immersion (השתקעות (בתוך חלל)). על בסיס הבחנה זו בוחן המאמר את התרומה של 115 תכונות טכניות שונות (תלת מימד, איכות תמונה, וכדו') להגברת תחושת ההשתקעות של המשתמש בתוך מציאות רבודה (VR), שאמורה להביא בסוף להעצמת תחושת הנוכחות.

הנחת יסוד נוספת במאמר היא שהתהליך שצריך לעבור המשתמש הוא דו-שלבי: 1. מביאים את המשתמש להכרה שהסביבה הוירטואלית היא אכן חלל (space); 2. מביאים את המשתמש גם להכרה שהוא נמצא באותו החלל. אחת המסקנות אליה מגיע המאמר היא שכדי לייצר תחושת השתקעות חשוב יותר לשפר את שדה הראייה ואת הראייה הסטראוסקופית (בפשטות, תלת מימד) מאשר את איכות התמונה, על אף שאינטואיטיבית תמונה איכותית היא אלמנט בסיסי ביותר של נוכחות.

אחד הדברים שאני בוחר לקחת ממאמר זה הוא העובדה שדרך הטכנולוגיה אנחנו למדים שאפשר לייצר תחושת נוכחות בעזרת שיפור העושר (הטכני) של אמצעי התקשורת. כלומר, השלב הראשון בפירוק מושג הנוכחות הוא להגדיר מהם המאפיינים הטכניים של נוכחות וכיצד ניתן להעתיק אותה אל תוך הטכנולוגיה. האמצעים שאנו מפתחים משתנים בעושרם – חלקם עשירים יותר, ואחרים דלים מדי. בהמשך לרעיון הזה חילקו Daft ו-Langel את ערוצי התקשורת על פי ארבעה קריטריונים: מהירות המשוב של ערוץ התקשורת, האפשרות לקבל מסרים מילוליים ולא מילוליים כאחד, היכולת להשתמש בשפה פשוטה, והיכולת להתמקד בפרט (מובא כאן, עמ' 115). הגלגול הבא של החלוקה הזו היא ההבנה שאם המסר המבוקש הוא רזה, אפשר להסתפק במדיום עני, ולהיפך – אם אני צריך להעביר מידע מעמיק, נגיד שיחה שדורשת רגש, רגישות או רושם ראשוני – מתחייב אמצעי עשיר יותר.

זה רעיון פשוט, אולי אונטיאיטיבי, אבל יש בו משהו מסוכן. הוא מביא אותנו למסקנה הנמהרת שנוכחות היא סך כל מאפייניה הטכניים. ושאם אני רוצה לתת תחושה של נוכחות אמיתית, מספיק לשכלל את הכלי מבחינת טכנולוגית. וזה בעיני לא ממש מדויק, כי יש לא מעט סיבות לחשוב אחרת.

התמונה ברורה, תרתי משמע

תובנה ראשונה שמסבכת את הסיפור היא שאנחנו בוחרים אמצעי תקשורת לא כפונקציה ישירה מעושרם הטכנולוגי, אלא כנגזרת מן התכונות שלהם, בהתאם לצורך מסוים. מספיק תרגיל פשוט כדי לגלות זאת. טלו בידכם דף, בצד אחד רשמו את כל אמצעי התקשורת בהם אתם משתמשים לפי מידת עושרם הטכני. בצד השני של הדף רשמו עכשיו סוגי יחסים/מסרים ("מותק, אני בדרך הביתה"; "חבוב, אתה מפוטר"; פגישת היכרות; הסכם על אקזיט במיליונים). תגלו, בדיוק כמו שאני גיליתי, שאין בהכרח קשר ישיר בין "עומק" הנוכחות הרצויה לבין "עושר" האמצעי. יש אמצעים שמתאימים לאפקט מסוים ולא לאחר, והגם שמפגש פיזי עשיר מכולם, הוא לא מתאים לכל המטרות. דוגמה קטנה – אנשים מאחלים "מזל טוב ענק" לחבר קרוב בוואטסאפ, למרות שבעבר הנוהג היה לבקר אותו במהרה ולהרים כוסית, אולי להתקשר בהתרגשות, עכשיו זה נעשה בהודעת וואטסאפ [אימוג'י][אימוג'י] (ראו את זה וגם את זה).

אלך צעד אחד נוסף ואחדד – אמצעי תקשורת נבחר ביחס לאפקט הנדרש. מה שדורש מאיתנו לעבות את הגדרת ה"נוכחות" בעוד אלמנט: אתה נוכח כשאתה יכול לממש את האפקט שבגללו ביקשת להיות נוכח. זה לא מספיק שהמידע יוכל לעבור באיכות כזו או אחרת, צריך שיהיה לו את האפקט הרצוי. ואם נחזור למושג העושר, מעתה נאמר שמדד העושר של אמצעי תקשורת יהיה תמיד תלוי אפקט.

זה הזמן להזכיר את מקורה של המילה information. היא בדרך כלל משמשת במובן של "מידע על X", אבל איש האשכולות הלטיני ידע להסביר שמקור המילה הוא in-formare, כלומר – של'דבר אחד יש אימפקט שמשפיע על דבר אחר'. זה מובן הרבה פחות ניטרלי, והרבה יותר אקטיבי של המילה הכה משומשת הזו (להרחבה: במאמר הזה). כדי שמידע יקרא מידע הוא צריך לפעול על המשהו שאליו הוא מועבר. עצם היותי במקום מזרימה מידע לאותו מקום, אבל נוכחותי היא נוכחות דלוקס אם היא משיגה את האפקט הרצוי.

כשחושבים על זה, אגב, זה משתקף גם בשפה – חשבו על הפעמים שאתם, או שכמתוכם, קיבלתם הערה שאת/ה "לא מספיק נוכח/ת", "אבל אני כאן, הנה אני בשר ודם!" אפשר להצטעק. "כן, בסדר פיזית את/ה כאן, אבל… את/ה לא באמת כאן, הראש שלך במקום אחר!".

סיסמה נחמדה ומתאימה מצאתי בפסק דין מ-2009 שעוסק באפשרות לגבות ראיה בשיחת ועידה כשהעד נמצא בחו"ל. וכך השופט דאז גרוניס:

"האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות."

ראו נא איזה יופי. גרוניס מחבר באלגנטיות בין תכונות האמצעי לבין היכולת שלו לממש את סמכות בית המשפט, לממש את השיטות שבו בדרך כלל מתנהלות חקירות כאלו. תמונה ברורה תרתי משמע – תכונות משופרות של תקשורת אינן מספיקות בפני עצמן, אלא הן צריכות לשרת את מטרת התקשורת, ולאפשר את מימושה בפועל.

השופט גרוניס – תמונה ברורה תרתי משמע!

במקרה של פסק הדין, האפקט הוא יכולת ההרכב לפקח על העד ברמה שמצדיקה ויתור על דרישת הנוכחות של העד באולם בית המשפט. אפשר לקחת את זה לכל תקשורת אחרת – אפקטיביות של שיטת התקשורת היא תנאי יוצר בחווית הנוכחות. בניגוד למסקנה הקודמת, שהאמצעי ייבחר לפי תכונותיו ועושרו, כאן אנו רואים שהאמצעי ייבחר לפי האפקט שהוא מסוגל לייצר. כלומר – בטרם בוחרים באמצעי, צריך להגדיר מהו האפקט הממשי הנדרש, מה הפעולה שמנסים לעשות על העולם, איזה רצון רוצים לממש.

יהרג ובל יעבור

כידוע, בכל שיטה – מוסרית, אידיאולוגית, חוקית, וכו' – קיימים עקרונות יסוד שעליהם ראוי להגן מכל וכל. החשש הוא שאם ייפגעו, כל מגדל הקלפים הבנוי מעליהם יקרוס. את העקרונות הללו אפשר לזהות בחשיבת what-if – מה אם היית צריך לוותר על הכל? על מה לא היית מוכן לוותר? לכל אחד ה"יהרג ובל יעבור" שלו – הדברים שעליהם הוא לא מוכן לוותר, עליהם הוא יעמוד גם אם הכל קורס, כי הם מצדיקים את כל מה שמתנשא למעל.

בהקשר שלנו המשמעות תהיה לשאול את השאלה – אם ניווכח שהן מבחינת תכונות התקשורת, והן מבחינת אפקטיביות שיטת התקשורת – התקשורת הוירטואלית שווה לפחות לתקשורת הפיזית, האם תסכים לשנות את השיטה? ואולי אפילו נפחית את הציפיות – אם תיווכח שעל ידי קצת ויתור על יתרונות התקשורת הפיזית תוכל לייצר הרבה תקשורת וירטואלית נגישה יותר, זמינה יותר עם תפוצה רחבה יותר, האם תהיה מוכן להגמיש את עמידתך על המפגש הפיזי הבלתי אמצעי?

קחו למשל את עולם החינוך. שאלו את המורה הקרוב לביתכם אם הוא יסכים לעבור להוראה וירטואלית אם תוצע לו טכנולוגיה עשירה, יעילה, זמינה, קלה, איכותית ואפקטיבית? אני חושב שרוב המורים (אני לא מדבר עכשיו על כיתות שבהן זורקים כיסאות..) יעמדו על החשיבות של תקשורת הבלתי אמצעית, פנים-אל-פנים, של חיבור רגשי שנוצר רק במפגש הכיתתי הפיזי. אהא! החדים מביניכם יעלו על הטריקיות פה. כי אנחנו מחפשים יהרג ובל יעבור אבל די לנו בשני המרכיבים הקודמים כדי לנתח את תשובת המורה – הרי משוקעים בתשובתו שיקולי עושר תקשורת ואפקטיביות, הוא הרי מצביע על כך שתקשורת וירטואלית אינה מספיק עשירה כדי לייצר תקשורת אפקטיבית שתממש את מטרת ההוראה.

ועדיין אני רוצה לטעון שתשובה כזו נובעת מאמונות הניצבות בבסיס תפיסתו המקצועית של המורה. כל מקצוע יושב על אדנים שגילם הוא לפעמים כשל העולם, הם הבסיס לפרופסיה, התשתית של המקצוע. זהו מימד שבו יש קצת יותר מחשבה אידיאלית ופחות פתיחות לעלות-תועלת: קשה לשכנע מורה בעל ניסיון רב ורחב בהוראה בדבר התועלת (ביחס לעלות) שבמעבר לתקשורת וירטואלית, ובמיוחד אם הוא ותיק וגידל תלמידים רבים לחיי הצלחה ושגשוג, והכל בזכות האמונה בחשיבות של נוכחות בלתי אמצעית. ברוח זו, דרך ראיונות עם מורים (עמ' 52 כאן) הסיקו חוקרים שמורה מתרשם ומפתח יחסים עמוקים יותר עם תלמידים בכיתה ממשית מאשר בוירטואלית. ראו גם שמורים מודדים תלמידים מקוונים בשפה טכנית יותר – למשל, הוא כותב/מתקשר בזמן. בניגוד לכך, מבעד למפגש הפיזי, המדד לאיכות הוא היכולת לנהל מערכת יחסים עשירה, הכוללת גם רגש, עם המורה. ובסיסמה: בכיתה, התלמיד הוא גם אדם, בוירטואלי, האדם הוא רק תלמיד.

אני לא הולך להתמודד עם המחקר במישור האיכות המחקרית שלו, רואיינו בו מעט מאוד מורים (שאול, שרה, יפה וחן), בעלי רקע לא מספיק מגוון – ואני גם מודע לכך שנעשו כבר מיליוני מחקרים רחבים יותר בתחום. אבל אני חושב שהוא מצביע על תפיסות בסיסיות של מורים המשקפות אמונות יסוד של אנשי חינוך ביחס לצורך בנוכחות פיזית כיתתית דווקא.

בעל המקצוע, המומחה לרזי המקצוע, הוא שאחראי על שימור האמונות, הוא שיהיה מוכן להילחם עליהן – וטוב שכך. גם אם תראו לו אמצעי תקשורת שמאפשר הוראה אישית, מגוונת, תלת מימדית, שמתקרבת לתחושה של אחד-על-אחד, ופנים-אל-פנים, עדיין ייתכן שהתשובה תהיה "אהם לא, זו לא אותה חוויה". שוב, אני לא קורא לזלזל ברובד הזה, ואת המזלזלים אני מבטיח להעמיד במקום עם שאלת what-if מתחכמת (חשבו על התחומים בחייכם שבהם אתם עצמכם מתנהלים עם אמונות מהן יהיה קשה להסיט אתכם! כולל האמונה ב"שיקולי עלות-תועלת"). אמונות אפשר לזהות במגוון מקצועות – פסיכולוגים, עורכי דין, רופאים, היי-טקיסטים – כל העולם אמונות, סמויות או גלויות.

לשחק במרכיבים

אם כן "נוכחות" היא תוצר של שלושה קריטריונים מובחנים – עושר אמצעי התקשורת, האפקטיביות של התקשורת, האמונות שבבסיסה. כל אלו משפיעים על האם תקשורת מסוימת תחשב "נוכחות". קריטריונים מובחנים? לא ממש. הם הרי משפיעים אחד על השני בכל מיני דרכים. כך למשל, תכונות מסוימות של אמצעי תקשורת מגדירות את האפקטיביות הפוטנציאלית שלו ובכך יכולות לתת מענה לאמונה, ואפילו לעצב אותה. ולהיפך, מן האמונה נגזרת דרישת אפקטיביות שמשליכה בתורה על אפיון אמצעי התקשורת:

עוד שכלול של התרשים יכול ללמד שכשהצורך בתקשורת וירטואלית עולה (נגיד… משבר הקור***), והאלטרנטיבה של תקשורת פיזית פוחתת, מגלים את נפלאות הטכנולוגיה ללמידה מרחוק, לפגישות עבודה, לשיחה משפחתית ואפילו לחתונה – הגם שזה לא מספק את סטנרדטי הנוכחות הרגילים שלנו. באופציה א' האמונה מוגדרת מחדש, כי למצב חירום כללים משלו, וכתוצאה מכך אפשר לראות עלייה של אמצעים שבדרך כלל נותרים שוממים. אופציה ב' מציעה לראות את מצב החירום כמסלול "עוקף אמונות" – כלומר, למרות שהאפקטיביות המושגת בדרך הוירטואלית אינה נותנת מענה מספק לאמונות שבבסיס הצורך בהתקשרות, אנחנו נהיה מוכנים להתפשר ולהסתפק במה שיש:

'נוכחות בלתי אמצעית'? אין כזה דבר

יש עוד תיבת פנדורה שלא טרחתי לפתוח עד כה, והיא תשמש לנו כסיכום. עד כה הפרדנו בגסות את מושג הנוכחות לשניים – פיזית מחד ווירטואלית מאידך, הוירטואלית מתקיימת דרך מתווכים, והיא כל הזמן במרדף אחרי הפיזית הבלתי אמצעית, כדי להשיג אותה ולהשתוות אליה באיכותה. אבל ראוי לזכור שאין באמת דבר כזה נוכחות בלתי אמצעית, גם לא בעולם הממשי. בכל מפגש, גם פיזי, יש תמיד גורם מתווך, גם אם סמוי – סביבת התרחשות המפגש, ההקשר, התפאורה, אופן הישיבה, ואפילו איכות התמונה כשאין משקפיים.

יתרה מזו, וזו עוד הוכחה לעובדה שאין היררכיה בין סוגי הנוכחות, יש מפגשים שיהיו יותר אפקטיבים וירטואלית מאשר פיזית – זוגות מעדיפים להיפרד בהודעת SMS מאשר פנים לפנים, אולי כי האפקט צריך להיות קצר ותכליתי. מה שמראה שגם היחס בין סוגי הנוכחות אינו ליניארי, אלא משתנה לפי ההקשר, המטרה או תכונות האמצעי. מסתבר שבהקשר של נוכחות והנכחה, אין באמת היררכיה בין הכלים.

את כל המהלך הזה נסיים בהמחשה מדויקת יותר שמשקפת טוב יותר את המסקנות. למען האמת יש להתייחס אל המרכיבים השונים כאל וקטורים: תהליך בחירת האמצעי הראוי נגזר משקלול הוקטורים ומציאת נקודת החיתוך שלהם, המסומנת כאן בנקודה אדומה. אותה נקודה יכולה להתמלא בכל אמצעי שבעולם, בתנאי שהוא נותן מענה לשלוש הדרישות:

אגב, בעניין הפגישה שהניעה את הפוסט – לא יודע עדיין. אני מקווה שאמונות המשבר יאפשרו להגיע למסקנה ששיחה וירטואלית היא בעלת התכונות והאפקטיביות הנדרשות. בכל מקרה, יש עוד שבוע עד אז – אולי עוד נספיק לשטח את העקומה המקוללת?

אני רוצה, אני רוצה מכונית

בראשית בישר הרכב הפרטי עידן של תנועה מסוג חדש. בהמשך הוא הפך לסמל תרבות. היום, מנבאים את היעלמותו. אך הסמליות – מה יהא עליה?

"אני חושב שהמכונית היא כיום המקבילה הכמעט-מדויקת של הקתדראלות הגותיות המרשימות של פעם: רצוני לומר – יצירה גדולה של תקופה, שנהגתה על ידי אמנים אלמונים, אשר הדימוי שלה, לא פחות משימושה, הוא הוא מושא הצריכה, והמאומצת על ידי עם שלם כאובייקט מאגי לחלוטין."

(רולאן בארת, "מיתולוגיות", בתרגום חופשי)

כך תיאר הסוציולוג רולאן בארת בשנות ה-50' את הרכב שנחשב אז לפאר היצירה של תעשיית הרכב הצרפתית – הסיטרואן DS19. במסה קצרה ונהדרת עומד בארת על המכונית הפרטית כסמל תרבות החורג מעובדת היותה בעצם אוסף של ברזלים, מנוע ומכניקה.

ואכן, עיצוב המכונית, מושבי העור, קימוריה, חלקה בתנופה האדירה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו את ה-DS למיתוס מרכזי בתרבות הצרפתית של אותה תקופה: ליבות הצרפתים רטטו למשמע שמה, הגנרל דה-גול נסע רק בה (וגם מקרון בגרסתה העדכנית), את אלן דלון המסוקס היא שירתה ברבים מסרטי האקשן של התקופה. בשביל בארת דאז המשימה הייתה לפרק את המיתוס לגורמים, לחשוף את המסתתר מאחוריו. המעניין והפרדוקסאלי הוא אגב שהקטע האגדי הזה דווקא תרם, בהפוך על הפוך, לבנה נוספת לבניין המיתוס.

את אלן דלון המסוקס שירתה ה-DS ברבים מסרטי האקשן של התקופה

זו דוגמה צרפתית מאוד, אולי צרפתית מדי. אבל חשבו רגע על הרב-גוניות הסמלית של הרכב בתרבות של המאה השנים האחרונות, ובזו האמריקאית בפרט – הקדילאק, הגגות הפתוחים, השמפניה בלימוזינות, וכן גם אוקטולוגית 'מהיר ועצבני 1-8' (כך קוראים לטרילוגיה של 8?) – בכולם מככב הרכב כסמל האולטימטיבי.

הרכב כסמל סטאטוס, כמכונת תנועה חופשית ולא מוגבלת, כאפשרות לבריחה מחיי העיר אל המרחבים הפתוחים. תנועות הגה חדות, רגל סוחטת את דוושת הגז, רכב מאיץ – הזדמנות לאדם מן השורה לחוות חווית סיכון ולאשרר את חיוניותו. ועוד, רישיון הנהיגה, במקורו הסדר חוקי-פונקציונאלי, הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו משמע להוכיח יכולת, ולטוב ובעיקר לרע – גם הוכחת גבריות. וחשבו גם על הרכב כמתנת גיוס! ו/או שי ל-sweet sixteen. ובנוסף לכל אלו יצר הפרסונאלזיציה של הרכב, הדחף של אדם לעצב רכושו לפי אישיותו, להטביע בו חותם – כיאה לרשות היחיד הנעה לה בתוך ג'ונגל הרבים.

תנועה-סיכון-בגרות-קניין, מוטיבים מרכזיים, הגם שממש לא בלעדיים, המתלבשים להפליא ולא במקרה, על הרכב הפרטי ומכוננים אותו כמיתוס וסמל של התרבות המודרנית.

"גיל 16 המתוק" – רישיון הנהיגה הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו – משמע להוכיח יכולת (מקור: etsy.com)

MaaS – וחסל למכונית הפרטית

בשיח השוקק סביב עתיד התחבורה בולט לו מושג אחד, והוא – MaaS (Mobility as a Service). ובעברית אמרו 'ניידות כשירות'. כמו לא מעט מן המודלים לחיקוי אליהם אנו נושאים עינינו, מקור המושג ומימושיו הראשונים הם בסקנדינביה.

בפינלנד נכנסה לשימוש בשנים האחרונות האפליקציה WHIM, חוד החנית של התחבורה החכמה. המשתמש מוריד אפליקציה אחת ומיד זמינים לו כל כלי התחבורה באזור – רכבים שכורים, אוטובוסים, מוניות, אופניים, קורקינטים. שילוב של מידע זמן אמת מדויק ותכנון יעיל מאפשרים אופטימיזציה מיטבית לתנועה מדלת-לדלת. קוראים לו גם ה'ספוטיפיי של התחבורה' כיוון שהתשלום הוא במנוי המותאם למשתמש לפי צרכיו, שיטה המועתקת מן האופן שבו צורכות היום חברות שירותי תוכנה (SaaS – Software as a Service). אותה סינרגיה בין שיטת תשלום חכמה ונוחה, תכנון מדויק דלת-לדלת, אופטימיזציה של התנועה, מידע מדויק, ימשיכו לשפר ולמשוך את המשתמשים אל התחבורה הציבורית היעילה והירוקה. וכשעוטפים את הטכנולוגיה גם ברוח השיתופיות השורה במחוזותינו, אפשר אכן להיות אופטימיים ש'ניידות כשירות' תתפוס מקום משמעותי גם בעתיד.

הבשורה של WHIM – הספוטיפיי של התחבורה

הרכב האוטונומי צפוי לשחק תפקיד משמעותי בתוך מהפכת הניידות כשירות. כשמוסיפים רכב אוטונומי ל-MaaS, אפשר להגיע די בקלות למסקנה שהרכב הפרטי ייעלם אט-אט מחיינו. בעולם שבו אינך הנהג (מבלי צורך לשקר בנושא), שבו אינך מחויב בטסט ומשכון נכסיך לשם טיפולי רכב תקופתיים, אך טבעי שנבחר להיפטר מהרכב הפרטי (הגם שהוא אוטונומי) לטובת פתרונות אוטונומיים-שיתופיים. מבחינה כלכלית ההיגיון הוא פשוט – האדם, ככל שהוא רציונאלי מספיק, לא אמור לבחור בתחזוק רכב כשהוא יכול להמיר דתו לתחבורה יעילה, שבה העלות-פר-קילומטר צונחת דראסטית. בהקשר הזה צופה דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי KPMG צניחה של 40% בעלות הנסיעה למי שיבחר לעשות את הצעד הנכון והמתבקש.

חסל – האמנם?

לחלק מן הקוראים אולי הפריעה אופטימיות היתר של הפסקה הקודמת, ובצדק – הביקורתיות נדרשת. תפיסות המשלבות טכנולוגיה מוצגות תמיד כמהפכות חד-משמעיות. הנטייה הבעייתית הזו לתחושתי אינה פוסחת גם על MaaS. האם מיד כשתגיע הטכנולוגיה לנקודה הנכונה, יסתדרו כל הכוכבים בשמיים, תגיע בשורה של תחבורה יעילה, נוחה, סביבתית, האם אז ינטשו ההמונים את הרכבים הפרטיים?

הדברים אינם פשוטים כל כך כמובן. כמנהג הספקנים המאתגרים בשורות אוטופיות ומקשים עליהן אפשר לפרוט לא מעט מורכבויות ב-MaaS. במאמר הזה למשל עושים זאת יפה – ראשית כל, מפרקים את הרטוריקה שבפי מאמיני ה- MaaSולאחר מכן מביאים רשימה של אפקטים לא רצויים הכרוכים בה: הקיבולת של מערכי תחבורה היא סופית ולכן דלת-לדלת מושלם לא יהיה; המשתמשים יבקשו למצות את מנוי ה-Unlimited שלהם, ולכן יגבר זיהום האוויר; הפניית המשאבים לשם ייעול הרשת מרכזית תפגע במי שאינו נמנה על משתמשיה (המוחלשים, הקשישים); MaaS אפקטיבי בצפיפות גבוהה, ופחות באזורי כפר. גם על הקושיות הללו אפשר כמובן להקשות… אך אם חיברתם כבר את פתיחת הפוסט עם הנקודה הנוכחית אולי כבר הבנתם שאני רוצה להאיר עניין אחר, ולהתמקד דווקא בהשפעה של סמליות הרכב הפרטי על התבססותה של הניידות כשירות.

רוצה לומר בתמצית, שעזיבת הרכב הפרטי לטובת הידבקות בפתרונות השיתופיים עשויה להתעכב לא רק בגלל אתגרים טכנולוגיים-כלכליים-חברתיים כאלו ואחרים אלא גם בגלל שכדי שהתהליך יצלח צריכה החברה המודרנית 'להיגמל' מסמלים נטועים היטב ולפנות מקום לסמליות חדשה. וכאמרה כללית יותר – אנחנו נוטים לקיים שיח על הרבדים התשתיתיים-פיזיים כמייצרי תודעה, כמחוללים שינויי תפיסה אך שוכחים שעשויה להיות דינאמיקה הפוכה שבה הפיזיות מתנהלת בקצב התודעה.

סמל הולך, וסמל בא

כאמור, על הרכב הפרטי התלבשה עם השנים סמליות עמוקה. תנאי להדחת הרכב הפרטי ממקומו המרכזי הוא להחליש את השורשים הסמליים שהשתרשו בו ולמנף את מאפייני האוטונומיות-שיתופיות לשם הפיכת אמצעי התנועה החדשים לסמלים אלטרנטיביים משכנעים.

בהקשר הזה ניתן לתהות לאלו מן המוטיבים, תנועה-סיכון-בגרות-קניין, יוכל הרכב האוטונומי השיתופי להמשיך ולשמש בית?

מוטיב התנועה צפוי שלא להיעלם. אמנם תנועה מ-X ל-Y באוטונומי-שיתופי זה קול פחות, אך חופשיות התנועה היא מן הדגשים המרכזיים של מהפכת התחבורה. בתור שכזו סמליותה עשויה דווקא להתעצם. למשל, דימוי החופש של 'הנוסע הנע עם הידיים בכיסים' ולא נדרש עוד להניחן על ההגה ולהיות מוטרד מעיקולי הכביש עשוי לתפוס מקום משמעותי.

כשעוברים לדון ברכיב הסיכון שבנהיגה השיתופית-אוטונומית התמונה משתנה. ראשית כי שיעור תאונות הדרכים אמור לצנוח. ושנית, כי גם אם יהיו תאונות, הן לא ינבעו מפעולה רצונית של הנהג, דבר שירוקן את הרכב מחוויית לקיחת הסיכון המכוננת את הסמליות הנוכחית.

בד בבד ידעך גם מרכיב הבגרות – שיעורי הנהיגה והמבחן שבסופו עשויים הרי להיעלם. האם תהיה הגבלת גיל על נסיעה ברכב אוטונומי? זו שאלה פתוחה. סביר להניח שיוגדר גיל מינימאלי כלשהו, אך הוא כנראה יתרחק משמעותית מגיל הבגרות – הרי, מה הבעיה שקטין בן 14 ישב לו ברכב אוטונומי עם אנשים אחרים? הנסיעה בתחבורה השיתופית לא תוכל לשחק בתפקיד טקס המעבר לגיל הבגרות.

והקניין? במובן הפשוט הרכיב הקנייני ייסוג לגמרי שהרי כלי התחבורה יהפוך לכלי מזדמן בשיטת 'השתמש וזרוק'. כיום הקשר אדם-מכונה הוא חזק מאוד – האדם שולט ברכב, הוא בקשרי גומלין עמו. אך בעידן אוטונומי-שיתופי אנחנו אדישים לאובייקטים המובילים אותנו ממקום למקום: כשהשליטה תרד, והרכב לא יהיה שלנו עוד – אנחנו נתנתק מהרכב המנייד אותנו. אך מנגד, אפשר יהיה לתת מענה לצורך האנושי שבניכוס והטבעת חותם אישי. אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי' – עם הפונקציות, הצבעים האייקונים, העיצובים בדיוק כמו שאני אוהב (ואולי נקרא לו MyCoolCar#2027?). זה אמנם תחליף עלוב, וקשה לקרא לזה קניין, אבל גם שימור מהות, מקום שבו הצורה כבר לא ברת-מימוש, הוא מודל אפשרי לתחזוק סמליות.

אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי'

את הניתוח אפשר עוד להמשיך. הוא ממחיש שהתהליך הנדרש לשם השלמה מודעת ולא מודעת של בני האדם עם היחלשות הסמליות הוא עוד ארוך. מספיק ארוך כדי שהתחזיות האופטימיות תתממשנה יותר מאוחר ובעוצמה פחותה מהצפי הנוכחי. אגב, ככל שהטכנולוגיה תדע לפצות על היחלשות הסמליות, והקופירייטרים יצליחו להעצים לנצל פוטנציאל לסמליות תחליפית – זמן הדמדומים יוכל גם להתקצר.

אפשר עוד לשאול האם המוטיבים, בהנחה ואכן מדובר בצרכים בסיסיים של בני אדם שלא יכולים להיעלם, ינדדו למחוזות אחרים, ואם כן – לאן? לדוגמה: בהיעדר רכב הנוסע במהירות שיא בידי נהג נועז, לאלו מחוזות ינדוד מוטיב הסיכון בסרטי האקשן העתידיים?

ימים יגידו לאן כל זה יוביל. בינתיים כשנותנים הערכות צפי לשינויי עומק, שווה שלא להתעלם מחשיבות הסמליות בתהליך. זה נכון לגבי השינויים הקרובים בתחבורה ובהתניידות; אבל גם באופן כללי יותר – לגבי כל המהפכות הטכנולוגיות למיניהן.

נ.ב: הרשו לי להשתעשע בפרפראזה סגנונית על צרפתי ידוע אחר (בין המזהים יוגרל קממבר), עם הוראות המשחק הבאות:

לשם הערכת השפעת הסמליות, יש לנסות לחשוב על הרכב הפרטי על כל הופעותיו. ראשית כל, יש לערוך רשימת מצאי של כולן. יש לספור את כל מה שבטוחים בו, למשל בסרטי הוליווד מתחילת שנות ה-2000. יש לקבוע הבחנות יסוד: למשל בין ההופעות הפונקציונאליות של הרכב לבין הסמליות. אפשר להסתכל במה שקורה כשהסמליות נגמרת. שיטה בדוקה להבחין בין סמליות לבין פונקציונאליות היא לבחון 'מה אם?': מה אם נסיר את הצורך, האם יישאר הסמל? אם כן, מדובר בהופעה סמלית (למרבה הצער זה לא עד כדי כך בדוק, כי הכל מעורבב; אבל עקרונית יכול היה להיות כך).

אפשר כעת לקיים כאוות נפשנו את אותו המשחק על תחומים אחרים, על ספרים, פרסומות, תקשורת, ליגת פורמולה 1.