נבואה מודרנית עליזה

נבואה היא עיסוק עתיק, שנדמה כארכאי. על האפשרות שמסתובבים בינינו, גם בימינו, נביאים מסוג דומה אך שונה.

איך הייתם מגיבים לטענה שבתוך 20 שנים מהיום, זהו זה, זה ייגמר, הספרים ייעלמו מן העולם כלא היו, ויוחלפו בטכנולוגיות קריאה דיגיטאליות בלבד? אם היו שואלים אותי הייתי עונה שעם יד על הלב אני ממש לא בטוח לגבי זה: יוכיחו ה-Kindles וה-E-books. הם אמנם הצליחו לתפוס איזשהו נתח מהרגלי הקריאה שלנו, אך הספר הכתוב, הטוב והמוכר, בניגוד לכל ההספדים, עוד לא אמר את מילתו האחרונה: בארצות הברית נמכרו 675 מיליון ספרים בשנת 2019, ונתונים של הספרייה הלאומית בישראל מראים על גידול שנתי מתמיד בכמות הספרים היוצאים לאור.

בשנת 1999 התיישב ריי קורצווייל (Ray Kurzweil), העתידן הנודע, לכתוב את הספר 'The Age of Spiritual Machines' ('עידן המכונות החושבות'). החלק השלישי של הספר המכונה 'To Face the Future' מפוצל לארבעה פרקים. בכל פרק סדרת נבואות לשנה עתידית: ל-2009, 2019, 2029 ו-2099.

לגבי 2019 הוא חזה את נבואת הפתיחה – שהספרים ייעלמו מן העולם. אנחנו כמובן כבר יודעים שחזיון הספרים הנעלמים היה לא יותר מחלום באספמיא. קורצוייל, עתידן בעל תעוזה, לא התבייש ולא הסתפק בכך והתנבא לגבי שלל פעילויות אנושיות אחרות: מה יקרה בטכנולוגיה, לאן תתפתח הגנטיקה, איזו כלכלה תהיה, ואיך בני אדם יתקשרו האחד עם השני. זה אותו קורצווייל אגב שטוען שבשנת 2045, פחות או יותר, נחצה את הנקודה הסינגולרית שבה המכונות יעקפו את בני האדם בסיבוב, סופית וחד-משמעית.

ריי קורצווייל, עתידן בעל תעוזה (מקור: ויקיפדיה)

אני מתלבט מזה שנים לגבי עמדתי ביחס לעתידנים – מצד אחד זו פעילות אינטלקטואלית די מורכבת, היא דורשת יכולת הסקה, ודמיון וחזון לא מבוטלים. עתידנים הם אנשים נועזים – הם מביעים דעות ביחס ללא נודע, וכשהם חוזים מה יהיה בעוד 10 או 20 שנה, הם מסכנים את המוניטין שלהם. מצד שני בעתידנות יש שרלטנות: היא עושה הרבה כותרות לשעתה, בהתבסס על כלום, וכשמגיע הזמן לפרוע את הצ'ק ולבדוק האם התממשו הנבואות, לעיתים אין את מי לשאול, ובמקרה הטוב תיתקלו בהתחמקות.

קורצווייל מצדו עומד על כך שהוא עתידן רציני עם מתודה ושיטה. על פי התזה המרכזית שלו ('The Law of Accelerating Returns'), ההתפתחות של טכנולוגיית המידע עוקבת אחר נתיב בר-חיזוי ואקספוננציאלי. בשל תגלית זו מתעקש קורצווייל שהעתיד אינו מורכב מכדי לחזותו. עם זאת, הוא מודה בצניעות מה שיש דברים שאינם ברי-חיזוי – והוא אף מציין דבר שאמור לצער אותנו:

There are still many things – which project, company or technical standard will prevail in the marketplace, or when peace will come to the Middle East – that remain unpredictable

ואני, עתידן מתחיל, אומר שהשלום במזרח התיכון יקרה לא יאוחר מ-2099.

תיקוף נבואות

בשנת 2009 הגיעה ההזדמנות הראשונה לבדוק אם קורצווייל צדק או טעה בענק.

הכותרות לא ממש החמיאו לו. כך למשל כתבה בפורבס מ-2012, שגם אחרי הארכת זמן של 3 שנים, הגיעה למסקנה שמתוך 12 נבואות לשנת 2009 שנבדקו, צדק קורצוויל בלא יותר מאחת – הוא חזה את פיתוחם של מכשירי קריאה קטנים לעיוורים, ומכשירי שמיעה לחירשים. הכותב בפורבס הסכים ברוב חמלתו להעניק ציון עובר לקורצוייל על נבואה זו, כיוון שאפשר להתייחס לסמארטפונים כמימוש הנבואה. שאר ה-11 הנבואות להערכתו היו מוצלחות הרבה פחות: לא, מוזיקאים אנושיים אינם מג'מג'ים עם נגנים קיברנטיים; רוב הטקסטים אינם נכתבים באמצעי זיהוי קול; עדיין לא הצליחו להקטין בצורה דרסטית את התמותה מסרטן ומחלות לב.

קורצווייל לא נשאר חייב ויצא לקרב הגנה. במאמר תגובה מפורט שהתבסס על מסמך ארוך הוא הציג כל נבואה ונבואה והסביר למה בסך הכל הוא הגיע לרמת חיזוי מרשימה. הוא טען כי מתוך 147 הנבואות, 115 (78%) התבררו כמדויקות לגמרי, 12 (8%) נכונות ברמה העקרונית, כלומר בסך הכל 86% של נבואות נכונות.

אז איך יכול היה כתב פורבס להגיע למסקנות שגויות כל כך? קורצווייל הסביר שהוא דירג את הנבואות באופן מוטה ומתוך חוסר היכרות עם המציאות. איך אפשר להגיד שהנבואה לגבי זה שרוב הטקסטים ייכתבו בזיהוי קולי אינה נכונה בעוד אנשים מכתיבים הודעות טקסט ומיילים בעזרת Siri ואחיותיה? טקסטים, כך קורצווייל, הם לא רק ספרים או מסמכי וורד – טקסט הוא טקסט גם אם הוא אי-מייל שטחי ורגעי. הוא הסביר גם, בניגוד למה שחשב כתב פורבס, שהנבואות ניתנו למעשה לעשורים: מה שנכתב ל-2009 יכול להיות נכון גם אם התממש ב-2010, 2011 ואפילו 2015.

הויכוח המתומצת הזה רק מראה כמה שהעניין נתון לפרשנות – נבואות הן בסופו של דבר מילים שנכתבו. עוד לא הומצאה המילה שאינה ניתנת לפרשנות, כולל המילה 'טקסט', וכולל המילה 'כולל', דבר שמביא למחלוקת בהערכת התגשמות הנבואות. האם קורצוויל צריך להיות הפרשן המוסמך לנבואות של עצמו? הרי הוא כתב אותן, ולכן צריך להקשיב לו. מצד שני, אולי הוא נוגע מדי בדבר? האם נכון לתת לחתול לשמור על השמנת?

היה הייתה 2019

אל שנת 2019 אנחנו כבר מתגעגעים, שנה בלי מגפות. לתקופה הזו יש ערך גם בהקשר אחר, ההקשר שלנו – עוד הזדמנות לתקף את נבואות קורצווייל. גם ב-2019 היו אמורים להתגשם כל מיני דברים לפי קורצווייל: דיברנו למעלה על ההצהרה לגבי היעלמות הספרים אבל גם – רוב הלמידה מבוצעת בעזרת תוכנות חכמות המדמות מורים אמיתיים; רוב בני האדם הבוגרים משקיעים את רוב זמנם ברכישת ידע ומיומנויות חדשות; אתה ואת יכולים לעשות כל דבר באופן וירטואלי מבלי להיות תלוי בקרבה פיזית.

Stuart Armstrong מ-LessWrong (אתר מומלץ בחום) ביקש לקיים בדיקה מעמיקה של נבואות קורצווייל. המטרה – לבדוק האם קורצווייל של 99' דייק לגבי 2019, עד כמה, ואם לא – למה לא?

תחילה הוא ריכז את 105 הנבואות של קורצווייל לשנת 99' ולאחר מכן הוא הוציא קול קורא למתנדבים שיחוו דעתם לגביהן. 34 המתנדבים שנענו לבקשה נדרשו להעניק ציון על סקאלה: 1 – אמת; 2 – בקושי אמת; 3 – קשה לי להחליט; 4 – בקושי שגוי; 5 – שגוי. בסך הכל ניתנו 3078 חוות דעת לנבואות השונות.

טלו למשל את הנבואה הבאה:

"מחשבים הם כעת [2019] לרוב בלתי נראים. הם משולבים בכל מקום – בקירות, בשולחנות, בכסאות, בשולחנות עבודה, בבגדים, בתכשיטים ובגוף האנושי."

איזה ציון הייתם אתם נותנים להצהרה זו? לדעתי מגיע לה 4 או 5, כלומר – היא לא התממשה. מצד אחד המחשוב אכן חדר לרכיבים ועצמים רבים, אך דווקא לתוך הדברים שציין קורצווייל הם לא נכנסו, אולי למעט לגוף האנושי אם לוקחים בחשבון אביזרים לבישים כגון שעונים חכמים. רוב רובם של המתנדבים העניקו ציון דומה, הגם שכמה הפריזו ונתנו 3 ואפילו 2.

והנה עוד דוגמא לקושי הפרשני ביחס לנבואות. הנבואה שזכתה למנעד הציונים הרחב ביותר הייתה: "המחשוב נמצא בכל מקום, כמעט ואין סטודנטים שאינם מחזיקים במחשב אישי". כיצד להסביר את המחלוקת בעניין זה? ייתכן מאוד שלא כולם הבינו את ה"בכל מקום" באותה דרך – האם הכוונה לכל מקום ממש, או לזה שפריסת אמצעי מחשוב היא רחבה, והם נגישים יותר מבחינת עלותם הכספית?

התיקוף איפשר גם לרכז תוצאות כלליות של נבואות קורצווייל לשנת 2019:

בסך הכל 24% הצלחה (אמת או כמעט אמת), מול 67% של טעות (טעות או כמעט טעות). נתונים שמעלים שאלה מעניינת… מה נחשבת הצלחה של עתידן? מצד אחד אחוזי ההצלחה נמוכים. מאידך גיסא – כמה מאיתנו מסוגלים לרדת לרזולוציה כמו של קורצווייל ולהצליח באותה מידה? והנה לנו בעיה פרשנית בריבוע – זה לא רק שיכולות להיות מחלוקות לגבי התגשמות נבואה כזו או אחרת, אלא שיכולה להיות מחלוקת גם לגבי מהי הצלחה בתמונה הכוללת.

נביאים למיניהם

קורצווייל הוא אמנם תופעה מודרנית, אך הנבואה היא כידוע מקצוע עתיק. לגבי כל הנביאים כולם ניתן לשאול – מה דוחף אותם להתנבא? מהו אותו דחף ולהט שמצית אצלם את החיזיון, את החזון, ואת היכולת לקפוץ שנה, שנתיים, עשור או עשורים קדימה כדי לקבוע מה יתרחש אז?

עם הנבואה המקראית רובנו מיודדים במידה כזו או אחרת. ירמיהו, ישעיהו או עמוס – נביאים שהלהט שדחף אותם היה, אם להכליל באופן גס – דתי, אתי ומוסרי. תפסה אותם התגלות או תובנה שגרמה להם להבין שהנה אסון מתרגש לבוא על העם, או לחלופין שבמועד מסוים יתממשו הבטחות טובות ונהדרות לבטחון ושגשוג. מוסר ההשכל מנבואותיהם היה אמור להשליך על ההתנהגות של העם – אם תתנהגו היטב, לא תחמסו ולא תרצחו, יקרו דברים טובים או לכל הפחות לא תיענשו. מטרתם כנביאים הייתה, אם כן, להגשים בתוך החברה אידיאל של חברה צודקת ומוסרית. דחף בלתי נשלט, שהפך את חלקם למציקים הלאומיים והשניא אותם על סובביהם. כך למשל ירמיהו מעיד על תדמיתו הרעה: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי" (ירמיהו טו', י'). כשאתה נביא רציני אתה אוטומטית מתויג כילד רע.

וכעת אל המאה ה-16 הקרובה לנו יותר אז פעלה דמות מסקרנת לכל הדעות –  מישל דה נוסטרדמוס. מהדורת ה'נבואות' שלו שהתפרסמה לראשונה בשנת 1555 כללה לאחר כמה גלגולים מאות נבואות למאות שנים קדימה. נוסטרדמוס ביקש שלא להיקרא 'נביא', וכך כתב לבנו סזר (César) – "בני, על אף שהשתמשתי במילה נביא, לא הייתי מייחס לעצמי תואר כה נשגב".

ההתכחשות של נוסטרדמוס לתפקידו כנביא לא ממש עזרה, ועד היום, בכל שנה ושנה, נשאלת השאלה – האם נבואות נוסטרדמוס לשנה שזה עתה תמה התגשמו? יש הטוענים שנוסטרדמוס הצליח לחזות כמה מן האירועים שהשפיעו יותר מכל על תקופתנו כגון פיגוע התאומים, וכמובן, איך לא – גם את המגיפה הנוכחית. אך לרובנו, בני המאה ה-21, הנבואות של נוסטרדמוס נראות כלהט מוזר של הסתכלות במפות בכוכבים, בשילוב עם מיני טקסים מאגיים, כאילו הם מכילים מסרים על העתיד כולו, והכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר. לא משהו שעובר מסך.

נוסטרדמוס – הכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר (מקור: וואללה! 01.01.20)

קורצווייל מצידו מתאר את הסיבה לעיסוקו בחיזוי העתיד באופן הבא:

The reason I became interested in trying to predict certain aspects of technology is that I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing. Most inventions and inventors fail, not because they are unable to get their gadgets to work, but because their timing is wrong, either introducing their innovation before all of the enabling factors are in place, or too late, missing the window of opportunity

נבואה זה עניין של טיימינג! העניין הוא לזהות חלון הזדמנויות לקידום גאדג'טים! זה הדחף של קורצווייל לעיסוק בעתיד. בהמשך הוא מספר שכמהנדס הוא התחיל לאסוף דאטה על טכנולוגיה בתחומים שונים. בהתחלה, כך הוא מסביר, הוא לא ציפה שהמחקר שלו יצייר תמונה ברורה והוא בסך הכל קיווה להצליח להפיק כמה ניחושים חכמים. והכל במטרה להתאים את הפרויקטים הטכנולוגיים שלו, מתוך הבנה שבזמן שהממציא עובד על המצאותיו, העולם משתנה.

מה שגילה קורצווייל להפתעתו היה שבטכנולוגיה של מידע – האינטרנט, המחשוב, הבנת הגנום או המוח – ההתקדמות היא תמיד מעריכית-אקספוננסיאלית. התפתחות הטכנולוגיה עוקבת אחר תנועת S באופן מדויק – פרדיגמה ממריאה בתנופה, ממצה את הפוטנציאל שלה ואז מתמתנת. בשלב הזה מתכנסים הממציאים כדי ליצור את הפרדיגמה הבאה, עד שהטכנולוגיה ממריאה מחדש להשלמת ה-S, וחוזר חלילה.

המדעיזציה של הנבואה

מעניין לבחון, דווקא על רקע נביאי העבר, את קורצווייל כנביא מודרני.

מצד אחד אנחנו מוצאים מוטיב חוזר – אדם שפיתח שיטה להפקת נבואות, שמאמין ביכולתו לאפיין עתיד על בסיס נתונים ומידע עכשווי. זה אותו שכנוע בשיטה, אותה אמונה בהבנה של תהליכי עומק וראייה דרך המציאות, אותו ביטחון באפשרות לצפות גלגולי גלגולים.

מצד שני, יש גם כמה הבדלים מהותיים. תוכן הנבואות של קורצווייל הוא פומפוזי אך כפי שראינו, הדחף המקורי שלו היה די פשוט, יש שיאמרו פשטני: " I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing". שמתי לב, רציתי להצליח, מצאתי לי שיטה. מדובר בדחף אישי, אולי אפילו עסקי. והמטרה מה היא? בסך הכל להתאים את הטכנולוגיה הנכונה לתזמון המתאים.

קורצווייל נבדל מקודמיו גם מבחינת קהל היעד שלו. במקרה של ירמיהו אם אין עם חוטא שצריך לקבל נזיפה, אין ירמיהו. הנביא המקראי שואב את הצדקתו ממצב פגום – וכשהכל מושלם אין טעם שיתנבא, וכדאי להסב מקצוע. בניגוד לזה, קורצווייל, לפחות במקור, פיתח נבואות כמו שג'ובס וגייטס פיתחו מחשבים – במוסך. אמנם עם הזמן נוצר הייפ די משמעותי ביחס לנבואות קורצווייל, הוא עצמו הפך לסוג של רוקסטאר של העתידנות, והנבואות שלו הפכו ליותר ויותר מהדהדות. אבל כשקוראים את דברי קורצווייל לגבי הדחף הראשוני שלו, הדברים חוזרים פתאום לפרופורציה סבירה בהרבה.

ייתכן שלשוני הזה, שזיהינו מתוך השתלשלות הנביאים מהתקופות השונות – המקראיים, נוסטרדמוס, קורצווייל – אפשר גם לתת שם, שכן אולי יש לנו מול העיניים מגמה מעניינת של מדעיזציה של הנבואה.

לירמיהו לא היו, מטבע הדברים, יומרות מדעיות – נבואה מקראית נובעת לרוב מחזיון או חלום שממלאים את הנביא באיזו תובנה חדשה. הנבואה של נוסטרדמוס כבר עשתה איזשהו צעד – היא הייתה מבוססת אסטרולוגיה. אסטרולוגיה נתפסת היום כפסאודו-מדעית במקרה הטוב, אבל מבחינת נוסטרדמוס היא הייתה עיסוק מכובד ביותר (אם כי יש להזכיר שמבחינת הכנסייה הדבר נחשב לכפירה בעיקר). ואולי זו עוד סיבה לכך שהוא לא רצה להיקרא נביא? כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא אינו שרלטן, אלא חוזה עתידות מכובד?

בהגיענו לקורצווייל אפשר לראות צעדים משמעותיים לנבואה כמו-מדעית, ואולי מדעית ממש. יש לו שיטה עם חוקיות ברורה שרלוונטית לטכנולוגיות מסוימות, אך לא לאחרות. הנבואות ניתנות לתיקוף, הגם שהן נתונות לפרשנויות שונות. ועוד, מתקיים ויכוח ביחס לאותן פרשנויות. וכשקורצווייל יוצא להגנת עצמו הוא לא מהסס להביא הסברים אנליטים, מדודים וחדים.

האורקל מדלפי

עם כל זאת, ישנה הסתברות לא נמוכה שקורצווייל יישאר בראי ההיסטוריה נביא נקודתי ואזוטרי. הזמן ימשיך לזרום, ונבואותיו יתגשמו, כן או לא. ובמקרה הטוב ב-2099 תתפרסם כתבה בסגנון נוסטרדמוס.

מה שבאמת מעניין בכל המהלך הזה הוא התובנה שתהליך המדעיזציה, הוא סימפטום למשהו עמוק בהרבה. למעשה, היחס שלנו כחברה אנושית לעתיד הוא שהשתנה. החיוניות שבלחזות את העתיד, הקריטיות של יכולת זו להמשך ההתפתחות (המעריכית?) שלנו כחברה – שוברת כל שיא. חשבו על זה כך: ללא אמונה בעתיד – אין כלכלה, אין תכנון ארוך טווח, אין לבשל בערב שבת כי מחר שבת. הקידמה תלויה במידת האמון של בני האדם בעתיד של עצמם – אפשר גם להרגיש זאת היום, עת בה האמון מתפורר לו במעט. מעניין אגב מה יהיה לקורצווייל להגיד על זה. הוא הרי טוען שכוח המחשוב הגדל מעריכית הוא שמבטיח התפתחות טכנולוגית מעריכית. אני הייתי רוצה להזכיר לו שאם לבני אדם לא היה אמון מבוסס תחזית שבעוד X שנים יהיה צורך בכל הטכנולוגיה המעריכית המדוברת – ייתכן ששום דבר לא היה קורה.

המקום שתופס תכנון העתיד הביא לכך שפותחו עם השנים יותר ויותר כלי חיזוי. הזדמן לי לאחרונה לעיין באחד מהם – 'שיטת דלפי', אולי דווקא בגלל המיתוג המעניין: לוקחים מוטיב מיתולוגי-נבואי אולד-סקול, ומגיירים אותו לשפה מודרנית. ואם כבר מוטיב חוזר, אז בדיעבד ממציאי השיטה לא רצו את האיצטלה הניסית הזו, ממש כמו נוסטרדמוס. כך במילותיו של Dalkey, אחד ממפתחי השיטה וחוקר במכון RAND:

[…] the term implies something oracular, something smacking a little of the occult – whereas, as a matter of face, precisely the opposite is involved; it is primarily concerned with making the best you can of a less than perfect fund of information

שיטת דלפי מבוססת על תהליך של 'להעריך-לדבר-להעריך'. מגישים לקבוצה של מומחים שאלון בנושא מסוים. פותחים בסבב ראשון שבו המומחים ממלאים את השאלון. מגישים אותו למנחה שמנתח את התשובות ומפיק מסקנות ראשוניות. מפרסמים אותן בצורה אנונימית ולאחר מכן פוצחים בסבב נוסף של תיקונים. השיטה מאמינה שבזכות החוכמה המשותפת, מנעד התשובות יקטן, והקבוצה תתקדם לעבר 'תשובה נכונה'.

האם נכון לסדר שיטות כמו דלפי על הספקטרום הנבואי, יחד עם החברים האחרים שבהם עסקנו לעיל? אולי זו נבואה שונה במהות – היא מבקשת לוותר על היומרה לחוקיות, מתנחמת בחוכמת המונים ומקווה שעם קצת הכוונה היא תספק תשובה נכונה (בתרגום חופשי לדברי Dalkey: "ברמה העקרונית, השיטה מנסה לעשות את המיטב עם בסיס מידע פחות ממושלם").

יש פה עוד הרבה חומר למחשבה, ובטוח שהכותב הבודד לא יוכל לספק כאן תשובה נכונה. אבל מעתה אפשר אולי להודות באיזושהי אמת – נבואה היא נבואה היא נבואה.

תמונת שער: Alina Vilchenko

מוזיאון של שטויות: על ארכיון האינטרנט

יום אחד מצא את עצמו האינטרנט כלוא בתוך כונן קשיח ומאז הוא מתחבט לגבי הזהות של עצמו.

בקהיר, בירת מצרים, ניצב לו מבנה. במבנה זה, שאינו אלא בית כנסת, נמצאת עליית גג. אם תעלו אליה, תמצאו אוצר: רבבות רבבות עמודים של כתבי יד עתיקים ונדירים ביותר שוכבים להם שם כבר מאות בשנים. זוהי 'גניזת קהיר'. היא התגלתה לגמרי במקרה בשנות ה-1860 והפכה מאז למקור בלתי נדלה של כתבי יד נשכחים: יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד חשפו בה תגליות מרתקות.

אל גניזה משליכים ספרים כלאחר יד. ההלכה היהודית מבקשת שספרים הנושאים שמות קדושים יכובדו ושבמקום להיזרק אל הלא נודע, הם יזכו לאכסניה ראויה. אם תרצו – הגניזה אינה אלא פח אשפה מכובד אליו משליכים בני אדם אוצרות בחוסר מודעות מוחלטת. וראו זה פלא – דווקא מפח אשפה זה, צמחו להם גילויים כה חשובים.

לא הרבה יותר ממאה שמונים קילומטרים משם נח לו מאגר עצום מסוג אחר. ב-"Bibliotheca Alexandrina" שבמרכז אלכסנדריה, אוגר מאז 2002 ה-Internet Archive, "ארכיון האינטרנט", את בסיס הנתונים העצום שלו. בתחילה ביקש הארכיון האמריקאי מהמצרים לשמור אצלם 1 פטה-בייט (1000 טרה-בייט) שהחזיקו את כל האינטרנט מהשנים 1996-2001. אך מהר מאוד צר היה המקום מלהכיל. הקפיצה הראשונה הייתה ל-1.5 פטה-בייט. היום יש בספריה כבר 4.9 פטה-בייט, קפיצה של כמעט 500 אחוזים, מספר דמיוני שמהווה רק נתח מסוים מתוך הארכיון, המגיע לכדי 45 פ"ב בסך הכל.

ה-Bibliotheca Alexandrina – אוגרת את האינטרנט מאז 2002 (מקור: Carsten Whimster)

אגרנים ללא מעצורים

מכירים את האנשים האלו שיעדיפו לאגור הכל בארגזים חתומים בעליות גג, העיקר לא לזרוק לפח?

יש סיכוי לא רע ש-Brewster Kahle הוא אחד מאלו. קייל, חוקר ב-M.I.T, הקים לפני כעשרים שנה את ארכיון האינטרנט ומאז הוא עומד בראשו. הרעיון שלו היה פשוט – האינטרנט הוא יצירה אנושית, ובתור שכזה צריך להנציחו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.

רעיון קטן לקייל, משמעות גרנדיוזית לארכיון. המשמעות של לשמור-את-האינטרנט-כולו היא שהיום הארכיון מחזיק בשרתים שלו לא פחות מ-400 מיליארד פריטי מידע – דפי אינטרנט, סרטים, ספרים, שהם בערך 1000 פעמים ספריית הקונגרס האמריקאי, הספרייה הגדולה בעולם, שאליה נחזור גם בהמשך.

שמירת האינטרנט היא שיטה לא רעה להתמודדות עם התזזיתיות של המדיום: אתרים עולים, אחרים יורדים; קישורים משתנים ומתיישנים. ממש כמו פרח שפורח רגע אחד ונובל בחטף. חוקרים מלוס אלמוס, ניו מקסיקו, שהתעניינו בתופעה הזו בחנו 3.5 מיליון מחקרים אקדמיים במדע, טכנולוגיה ורפואה מהשנים 1997-2012. מסקנתם הייתה שחמישית מהקישורים המובאים בהערות שוליים במאמרים אקדמיים מובילים לשומקום, פשוט אבד עליהם הכלך. כן כן, אותן הערות השוליים שאמורות לבסס את המחקר, להושיב את החוקר על כתפי ענקים ולהפוך את המאמר לאמין – מסתבר שהן תזזיתיות בעצמן. ויש לזה אפילו שם – The Reference Rot ('ריקבון הקישור').

איך זה עובד? היכונו למסע בזמן

באינטרנט מסתובבים להם זחלנים (Web Crawlers). הזחלן הוא בוט הסורק בהתמדה את הרשת ואוגר עותקים של דפים באופן שיטתי. כשהוא מגיע לדף הבית של אתר מסוים, הוא קודם כל ישמור אותו, ולאחר מכן הוא יגלוש דרך כל הקישורים שנמצאים בדף. וכך הלאה – בכל דף הוא יאתר את הקישורים, יזדחל דרכם עד שיגיע לרמת העומק שהוגדרה לו, כלומר, דרך כמה דפים עליו לעבור עד שהוא צריך לעצור.

כדי לאפשר שימוש נוח במידע שנאגר, נבנתה ברבות הימים "מכונת הזמן" (Wayback Machine). הגשמת חלום ישן – בחרו אתר, בחרו תקופה, וצאו למסע לעבר. בדרך תראו אולי נופים מרתקים – החל מה-gif של אתרים שב-"under construction" שהיה כה אהוב בשנים הראשונות לאינטרנט, מוני המבקרים בספרות הירוקות המכוערות, הפורומים של שנות ה-2000, ועד ה-Web 3.0 הבוגר אותו אנו מכירים.

עידן התמימות: פייסבוק מחברת בין בתי ספר, על החתום מ. צוקרברג (פייסבוק ב-12.12.2005, מכונת הזמן)

דילמת הארכיונאי

כשאתם מסדרים את הארון ומחליטים מה לשמור ומה לזרוק, אתם מקבלים החלטה. החלטה קלה אולי, חסרת משמעות לכאורה, אבל החלטה. השאלה שעולה ביחס למאגרי מידע, בהיסטוריה הקלאסית כמו גם בדיגיטלית, היא בדיוק אותה השאלה: כיצד לנצל את המשאבים המוגבלים? מה לשמור ועל מה לוותר? על מה יתבזבזו משאבי הזחלן והשרתים?זוהי דילמת הארכיונאי.

מבחינה טכנית נפתרת הדילמה בכמה דרכים. לא כל האתרים נדגמים באותה תדירות, ולמען האמת בנתחים משמעותיים מהרשת הרובוט מבקר רק לעיתים רחוקות. המנהג שלו הוא לבקר כל חודשיים ולפעמים יותר כך שנוצרים מרווחי זמן ריקים וחוסר המשכיות. לרובוט יש טריק נוסף כדי לחסוך בזיכרון: כשהוא מזהה שאובייקט כבד משקל לא השתנה בין הביקורים, כגון תמונות, הוא ישמור את הדף מבלי לעדכן את התמונה. על פי הדיווחים זה מביא לתקלות לעיתים, כמו אתר שנשמר עם תמונה לא מתאימה בשל טעות בזיהוי. ולבסוף, כאמור, לרובוט מגבילים גם את עומק החיפוש באתר, אז ייתכן מאוד שדפים בעומק שלישי או רביעי של האתר לא  ישמרו.

להחלטות טכניות יש תמיד השלכות אנושיות וערכיות, החורגות מהטכניות הצרה. צריך רק לפקוח עיניים כדי לזהות אותן. בהקשר הארכיון אחת ההשלכות היא שאם אי פעם תרצו לחקור את התפתחותו של האינטרנט בעזרת מכונת הזמן – תצטרכו לזכור שאתם לא פוגשים את האינטרנט כפי שהיה. מה שנמצא אל מול עיניכם אינו אלא בבואה של האינטרנט ברגע נתון. צילום מסך.

כלומר, הגם שהארכיון מאוד היה רוצה להנציח את האינטרנט בשלמותו ומושלמותו, זה לא לגמרי זה. וכפי שנראה, מכאן, זה רק הולך ומסתבך.

הפוליטיקה של הזיכרון

ככל שדיון ברשת מתארך, הסבירות שמישהו יעשה השוואה לנאצים עולה – כך על פי חוק גודווין. לאחרונה מתפתח חוק אוניברסלי קצת אחר: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברשת, יושב טראמפ עם נרגילה. הנשיא מעורר המחלוקת נוטה לשמש כדוגמה האולטימטיבית, או כאנטי-דוגמה, בהרבה מאוד דיונים. גם אנחנו ניכנע לטרנד, ולו רק לרגע קט.

ביולי 2016 הצהיר טראמפ בראיון: "אין לי שום קשר לפוטין… נראה לי שמעולם לא פגשתי אותו". המראיין העמיד אותו מיד על כך שבעבר הוא דווקא כן הודה בקשרים עם השליט הרוסי. מזל שאחד השותפים של ארכיון האינטרנט, Political TV Archive, איפשר בדיקת עובדות מהירה שהפריכה גם היא את ההכחשה של טראמפ. דוגמה ראשונה לאתגור של הנשיא ההסגוני מצד הארכיון.

בנובמבר באותה השנה הכריע טראמפ את הילארי. מיד הודיע קייל, מייסד הארכיון, שהוא פועל בנמרצות ליצירת העתק של הארכיון בקנדה. קייל חשש, באמת ובתמים כנראה, שממשל טראמפ יטיל מגבלות שונות ומשונות על הארכיון והכין תכנית מילוט.

לא עברו חודשיים והודיע הארכיון על הקמת "ארכיון טראמפ". לא… אין מדובר בשגעון גדלות של הנשיא האמריקאי, אלא להיפך, על מאגר מידע שיזם ארכיון האינטרנט שמתמקד אך ורק בדונאלד טראמפ. בהודעה על ההקמה השתדלו מאוד אנשי הארכיון להביא הצדקות לכאורה-ניטרליות לחשיבות של ארכיון טראמפ – "חשוב לבדוק עובדות", "בהמשך נקים עוד כאלו"… אך כפי שנאמר יפה באחת התגובות: "שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… ארכיון האינטרנט מאבד מאמינותו ופוגע בתדמיתו כמאגר ציבורי המשרת את הציבור מבלי לנקוט בעמדה פוליטית".

"שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… " – טוקבקיסט עוקצני על ארכיון טראמפ

כן, זה סופו של כל בלון. אמנם, אנחנו בעידן של 'פוסט-אמת' שבו השימוש ב'בודקי עובדות' מאפשר להתמודד עם מי שמביא את עיוות האמת לדרגת אומנות. אך לא ניתן להתעלם מכך שבימינו, לבדוק עובדות נגד טראמפ זה גם לנקוט בעמדה פוליטית. המעורבות של הארכיון בענייני פוליטיקה, גם אם בכובע של 'בודקי-עובדות', מראה שוב איך ליקוט ההיסטוריה, במקרה הזה על ידי זחלן ניטרלי שאוסף מידע ברשת, ומכונת זמן ללא תודעה פוליטית, איננו-וגם-לא-יכול-להיות יוזמה ניטרלית באמת. מי שמחזיק במאגר כה עצום, מי שבוחר ביחס למי למקד משאבים, וביחס למי לא, נוקט עמדה בתוך המשחק הפוליטי.

פח הזבל של האנושות

ב-2010 הכריזה ספריית הקונגרס האמריקאי שהיא תרכוש מטוויטר את כל הציוצים מאז 2006. היוזמה הזו שימחה אחדים, במיוחד היסטוריונים, אך הצחיקה אחרים שנטו לזלזל בה, עד כדי טענה שמדובר בהקמת "מוזיאון של שטויות" שלא ראויות להיכלל בפנתיאון הספרותי הלאומי (כאן).

האגירה הכוללנית נמשכה רק עד 2017, אז הספרייה הודיעה על מפנה במדיניות – מעכשיו היא תסנן חלקים מספריית הטוויטר ותתמקד בציוצים הנוגעים לאירועים שיש בהם אינטרס לאומי. ב'ווייט פייפר' בנושא הסבירה ספריית הקונגרס שטוויטר השתנתה עם השנים, ושלספרייה די בכל הציוצים שכבר ברשותה ואשר מתעדים את תקופת עליית הרשת החברתית. יתרה מזאת, היא הוסיפה, אין מה להיות מופתעים מהמהלך – מדיניות הארכוב של הספרייה תמיד הייתה סלקטיבית. גם כאן, חלק ראו את המפנה כמהלך מושכל, ואחרים כינו אותו "כישלון ברמה היסטורית".

ובאמת, ישאל השואל – איזה ערך יש בשימור הטוויטר, או כל רשת חברתית חברתית אחרת? מה חשיבות כל ערימת ההבלים המצויה שם, הבוטים, הפייקים, הציוצים הפוליטיים, שיתופי מנות המסעדות, כמות הלייקים בפוסטים חולפים ומתחלפים, תגובות שטניות, העמדת פנים לסלפי איקס, פוטושופ לסלפי וואי, מידע חסר חשיבות על היום שעבר עלי או על ההוא שמחפש דירה בנסיבות משמחות. כפי שהצהיר האינטלקטואל הצרפתי אלן פינקלקראוט – מה שהולך באינטרנט "זה פח זבל" ("c'est une poubelle"). ואם אכן זה פח אשפה – מה העניין בלהנציח את זה?

האינטרנט הוא פח זבל (מקור: Pawel Czerwinski, Unsplash)

האינטרנט הוא פח זבל. אבל האם אין מה להרוויח מפחי זבל? זה הזמן לזכור שתגליות ארכיולוגיות והיסטוריות חשובות התגלו דווקא בזכות פחי זבל: שאריות האוכל והגללים שהשאירו בני אדם לפני כמה אלפי שנים בנונשלנטיות הם שיעור מאלף לחוקר, ממש בית ספר לאדם. הם לפעמים מלמדים יותר מכל דבר אחר לגבי הרגלי תזונה, חקלאות, ציביליזציה.

מאיפה לנו לדעת מה יועיל למחקר של העתיד ומה לא? קחו למשל את אבן רוזטה שבזכותה פוענח כתב החרטומים המצרי. זוהי כתובת אבן שנחקקה לשעתה – למחוקק, במובן הפשוט של המילה, לא הייתה קמצוץ כוונה שהיא תמלא תפקיד היסטורי. כך גם גניזת קהיר, שאיתה פתחנו את המאמר, ועוד רבים וטובים.

ובמילים אחרות – באיזו זכות נוכל להחליט מה שווה ומה לא? אולי הזבל של היום הוא האוצר של המחר? רק ההיסטוריה יודעת לשפוט.

כונן קשיח מחפש זהות

בהתחלה נאגר האינטרנט כדי להנציח יצירה אנושית בשלמותה. אך אט אט החלו הזדחלו להן שאלות בדבר הניטרליות של הכונן הזה, ותהיות לגבי זהותו.

האם האינטרנט צריך להישמר כפח זבל אחד גדול, מאגר מבולגן וניטרלי שבו מקסימום מידע מהרשת ללא הבדל מקור/חשיבות/רלוונטיות, ושמשאיר לדורות הבאים את החירות לסנן ולהחליט מה מעניין ומה לא?

או שמא יש מקום לעיבוד מסוים: כמו גניזה שבה נשמרים רק החלקים הראויים לכבוד או כמו ספריית הקונגרס האמריקאי ששומרת עכשיו רק את הציוצים בעלי הערך, קרי – אלו שבני האדם של היום החליטו שיהיה להם ערך בראי ההיסטוריה של המחר?

ואולי הארכיון צריך להפוך במרוצת הזמן למוזיאון? קומה ראשונה – תערוכת "נשיאים מהעבר" – קצת טראמפ, קצת אובמה. במתחלפות – תצוגת "קורונה – המגפה (שלא) הייתה". ובאגף הנוער תמצאו את "להיות מילניאל" – מבחר סרטוני טיק-טוק משנות ה-2010. הכל מסודר לביקור, עכשיו רק תבחר.

זו שאלה להיסטוריון שבקהל – מה היית מעדיף אי-שם ב-2050 או 2070 בתור חוקר היסטוריה אינטרנטית? שיעשו לך חצי עבודה ויסדרו לך את עיקרי הדברים יפה יפה, או שישאירו לך את החדר מבולגן, ואתה כבר תדאג לעשות בו סדר? שהארכיונאי העכשווי יהיה איש חמור סבר שמזלזל במה שנחזה כשטויות ברשת, או שייתן את החופש לשמר הכל – כי מי יודע, אולי זה יעניין מישהו מהעתיד?

וזו כמובן גם שאלה לכולנו – איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו? אנחנו מעדיפים להיחקק יחד עם כל האוצרות והשטויות שיודע האינטרנט להציע? או שטוב לנו לזקק את שעותינו היפות, במחיר יומרנות מסוימת כאילו אנחנו יודעים מה טוב ומה רע, מה נכון לשמור, ומה לא?

ולסיום, זחלן אם אתה שומע אותי, ארכב נא את הפוסט הזה – יש בי עוד תקווה שהוא יעניין את דורות העתיד.

(תמונת שער: Anna Shvets, Pexels)

האיש שחשב בתוך קופסאות

שימוש בטכנולוגיה כדי לעקוב אחר האזרחים? לפני המחשבים, אפילו לפני החשמל, היה מי שתכנן מדינת משטרה לתפארת

הפעם המאמר שלנו התפרסם ב"אלכסון" – מוזמנים!

המשטרה מובילה עגלה עמוסה עובדות בזנות, פריס 1745, ציור מאת אטיין ז'ורה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

פועלי הדאטה – התאחדו!

"ארגון משתמשי הפייסבוק מודיע:
ממחר נשבית את כל שיתופי התמונות עד להודעה חדשה!"

כך צעקו כותרות העיתונים באותו בוקר יום א'. צוקרברג המשיך לשדר רוגע ואדישות, אבל מבפנים הוא היה די מוטרד. ואפשר להבין אותו…

עד לא מזמן הוא עוד חשב שיוכל להמשיך לתגמל את יצרני הדאטה בפרוטות. אבל עכשיו, לחץ! הם התאגדו ונמאס להם – השביתה כבר נותנת אותותיה ומניית פייסבוק צונחת בבורסה. בשקט בשקט, הנחה המיליארדר את באי כוחו לקבוע, עוד הלילה אם אפשר, פגישה עם ארגון המשתמשים. אולי זה ייתן קצת מרווח נשימה?

נשמע לכם כמו תרחיש מוזר? כן נכון. אבל יש כאלו שמבחינתם הדמיון הזה הוא תרחיש ורוד.

שני צעדים אחורה

בשני פוסטים קודמים (דאטה איפה ההורים שלך [1], [2]) עסקנו בכאב הראש שגורם לנו מושג ה'דאטה' – איך להגדיר אותו? למי הדאטה שייך: האם לי – כי זה הגיל/מקום המגורים/חברים/תמונות שלי?! או לחברה המסחרית – כי בלי עיבוד המידע שהיא מממנת מכיסה אין למידע שום ערך?

באותם פוסטים הצגנו את הרעיון להכריח את חברות הענק (גוגל, פייסבוק ושות') להפריש דיבידנדים מהרווחים שלהם ולהזרים אותם למשתמשים/בעלי הדאטה כתגמול על שיתוף הדאטה שלהם. כי אם הדאטה שלי שווה כסף – אני רוצה לראות ממנו זוזים! מהזווית הזו הדאטה נתפס כקניין אישי.

אחד המתנגדים לרעיון הזה הוא Glen Weyl. בפוסטים דאז עלה שמו על הדרך. כאן נרחיב בעניינו וברעיונות המוזרים אך מעוררי המחשבה שלו.

לגופו של אדם

Glen Weyl נראה כמו בחור ססגוני יחסית. הוא עובד במייקרוסופט במשרד שאת כותרתו אני ואחרים טרם הצלחנו לפצח (Microsoft Office of the CTO Political Economist and Social Technologist); הוא יועץ בענייני "הקשר בין הכלכלה הגלובאלית לעתיד הטכנולוגיה"; הוא פעיל חברתי-דמוקרטי-סוציאליסטי-מעריץ Ayn Rand, שילוב מעניין לכל הדעות; והוא גם הקים תנועה חברתית בשם RadicalxChange שמטרתה המוצהרת היא "לבנות אלטרנטיבה לקפיטליזם כדי לתקן אי-שוויון ופגיעה בערכים דמוקרטיים".

לגופו של עניין – Data Freedom Act

אחת היוזמות של Weyl ותנועתו מובאת בהצעה בשם: Data Freedom Act.

נקודת המוצא של היוזמה היא שלא נכון להתייחס לדאטה כקניין אישי אלא כאל טובין ציבורי. רוב הדאטה שלי נוצר מאינטראקציה עם אחרים שבעצמם מתקשרים עם אחרים, וכן הלאה. אם הדאטה שלי הוא תמונה – סיכוי טוב שמופיעים בו אחרים; כשאני עושה לייק למישהו, המערכת יודעת שאני אחד מאוהדיו של אותו בר מזל; כשאני מגלה ברשת מי הם הוריי, אחיי או ילדיי – היא לומדת גם עליהם. ויותר מזה – כל המידע שאני מייצר, גם אם הוא רב, לא שווה דבר עד שהוא מצטרף לכל המידע שאחרים מייצרים. במילים אחרות, הדאטה הוא דוגמה קלאסית לפרדוקס הערימה – כל גרגר בפני עצמו לא שווה דבר, ורק צירוף כל הגרגרים הוא שיוצר ערימה נראית לעין. כלומר, אין דאטה, ובמיוחד לא ערך לדאטה, ללא רשת שמחברת בין רסיסיו.

ה-Data Freedom Act טוען שההסתכלות הקניינית-אינדיבידואלית יוצרת שתי מכשלות נוספות. הראשונה היא כלכלית – החברות הגדולות עושות רווח עצום בזמן שהקהילה רואה פרוטות. ובעית שליטה – כשהמידע עובר לידיים זרות, הקהילה מאבדת כל אפשרות להחליט בידי מי הוא יהיה ומה ייעשה בו ("אנחנו לא רוצים שהדאטה שלנו ישמש לבניית מאגר זיהוי פנים!"… "אהם, כן בסדר, שמענו אתכם").

דאטה כעמל – Data as Labor

לכן קוראים Weyl וחבריו לשינוי פרדיגמה. אם הדאטה הוא תוצר-של-קהילה, למה לא לעשות צעד נוסף ולהקים ארגון שינהל אותו באופן קולקטיבי?

במקום להתייחס לעצמנו כאל יחידים המפיקים דאטה וירטואלי כל אחד בד' אמותיו, הם מציעים להתכנס לכדי קהילה מאורגנת של יוצרי דאטה. "השיטוט הוירטואלי הוא עבודה לכל דבר ועניין!", הם אומרים. אנחנו משקיעים זמן ומאמצים, ובצד השני של פס הייצור מופק דאטה בעל ערך – על זה מגיע לקהילה שלנו תגמול!

כחלק מהמהלך הזה הם מבקשים לאזן מחדש את היחסים בין 'יצרני הדאטה' (Data Producers) לבין 'רוכשי הדאטה' (Data Buyers). עד היום היינו אנחנו, משתמשי הרשתות החברתיות, עומדים לבד, חלשים ומדוכאים מול כל הטריקים והשטיקים של ענקיות האינטרנט: חוזי השימוש, אותיות הקטנות, והכל בתיבול קצת תרגילי כלכלה התנהגותית – וכך העדר ממשיך להשתמש בשירותי החברות, ועוד מרגיש שעושים לו טובה עם גישה חינמית. אם רק נדע לאגד את פועלי הדאטה בארגוני גג, בהסתדרויות עובדים, נוכל להילחם בשרירות ליבן של החברות.

מטרת ההסתדרויות היא לעשות לפייסבוק ודומותיה צרות. הענקית תיאלץ לסור לשולחן הדיונים, לנהל משא ומתן, להיענות לדרישות, ולהתחייב לתנאים טובים יותר. בתרשים זה נראה כך:

בני הקהילה מאצילים את הדאטה שלהם לשליטת קואופרטיב דאטה. הוא בתורו מתמקח על זכות השימוש בדאטה מול צרכני הדאטה ומוודא שהם מתנהלים כראוי. הצרכנים מעבירים תמורה לבני הקהילה, שחלקה גם בשירותים טובים יותר או נטולי פרסומת.

בהמשך עשויה להיווצר רשת של ארגונים בעלי מדיניות שונה – חלקם יחרתו על דגלם את השמירה על הפרטיות, ואחרים יציעו למקסם רווח על חשבון הפרטיות.

בשלב זה קיים סיכון של מירוץ לתחתית: כדי למשוך יותר משתמשים ולגזור קופון מוגדל יציע ארגון אחד את הדאטה שלו במחירי רצפה.

אבל… בעיה! כמו שהסברנו למעלה, דאטה הוא תמיד משותף. מכירה במחיר נמוך מדי עשויה למנוע מאחרים, שמידע עליהם זמין בתוך המאגר של הארגון ה'סורר', להשיג מחיר טוב. לכך מוצעים פתרונות שונים: כגון להגדיר כלל הכרעה דמוקרטי על פיו במקרה שבו דאטה הוא משותף ושני ארגונים רוצים למכור במחירים שונים, הרוב יקבע.

זה רק טפח מרעיון שרק הולך ומסתבך. אמת – זה לא כל כך קל לנהל משאב משותף למיליארדים…

הצטרפו עוד היום…

צריך להגיד שהרעיון של Weyl לא נפל על אזניים ערלות, ויש ברחבי האינטרנט כמה כוכבים שמעוניינים מאוד שתצטרפו לארגוני הדאטה שלהם.

Bas Van der Gaag, מורה למתמטיקה מהולנד, הקים את ה-Data Union ואף זכה לתמיכה פוליטית מסוימת. התאגדות אחרת נקראת Data Workers Union, ושולחת מסרים מילטנטים למדי: "אנחנו 7.6 מיליארד עובדים, שמייצרים 2.9 אקסה-בייט של דאטה ביום, 24 שעות ביום; צריך להתנגד לגוגל-פייסבוק; להילחם על הפרטיות; הדאטה הוא של הכלל ולא של הפרט!". והכי נועז: הצטרפות לארגון דאטה היא דרך להילחם ב'קולוניאליזם הדיגיטאלי' של מדינות המערב הבולעות את גולשי המדינות החלשות אל תוך שורות משתמשיהם, ועוד תחת מעטה של 'טכנולוגיה הומניטארית'!

Data Workers Union
7.6 מיליארד פועלים, 2.9 אקסה-בייט של דאטה ביום, 24 שעות ביממה.
צריך להפוך הכל לתגמול על עבודה.

התרופה חמורה מן המחלה!

חדי העין מביניכם זיהו אולי את הנימה המעט-משועשעת של הפוסט הזה. זה לא מתוך זלזול ברעיון, שהוא לכל הפחות מקורי ומעורר מחשבה.

העניין הוא שיש לי תחושה שחסרונות השיטה המוצעת עולים בהרבה על הבעיה שהיא מתכוונת לפתור – ובפרפראזה על טראמפ על הקורונה:"The cure is worse than the disease".

הרצון התמים לפתור את הבעיה המורכבת של הדאטה, הביאה במקרה שהוצג כאן למנגנון מסובך מדי. אני שם בצד את ההיבט המיליטנטי והאנטי-קפיטליסטי, שהוא גם עניין של טעם ודעה. אבל המשמעות של בליל של ארגוני דאטה חדשים היא היווצרות קבוצות אינטרס חדשות, מתחרות ומסוכסכות. במחלוקות צריך להכריע, כדי להכריע צריך מכריעים עם לגיטימיות, ולגיטימציה זה תמיד עילה לפוליטיקה מלוכלכלת. כמובן שיהיו גם ארגונים סוררים, שעליהם נרצה לאכוף את ההחלטות – מי יאכוף? איך יאכוף? הכל יהפוך לסלט אחד גדול, לית דין ולית דיין, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את ההפרד ומשול שהחברות הגדולות ינסו לעשות.

וגם – כיצד משכנעים אנשים רגילים להצטרף לרעיון הזה? איך פונים ל"משתמשי הפייסבוק" – זו קבוצה ערטילאית לגמרי, ללא זהות מובחנת, לא ריכוזית בעליל. חוץ מכמה משוגעים לדבר שמסוגלים לדמיין מה זה דאטה, ולעשות עם זה משהו – אני לא רואה איך מגייסים המונים לעניין.

הנקודה השלישית היא הרעיון על פיו יצירת דאטה=עבודה. בהיבט הזה אני חושב ש-Weyl וה-Data Freedom Act פישלו לגמרי. אני מדמיין את התהליך המחשבתי שלהם ככזה:"אההםםם דאטה זה מושג מסובך, צריך להחזיר את השליטה עליו… איך נמשיג את זה? עבודה! כן, זה לא רע!". לעניות דעתי הם לא חשב על ההשלכות הערכיות העמוקות של הדבר הזה. האם בני אדם ירוויחו מהתייחסות לכל שימוש שלהם באינטרנט כאילו זו עבודת כפיים? אני חושב שלא.

הפיכת ייצור הדאטה לעבודה היא עוד צעד בערבוב המוגזם בין עבודה לפנאי, בין הפומבי לאישי, בין אינטימיות לבין חשיפה – עוד שלב בהפיכת "הכל" למסחרי וממוסחר. כי אם הכל עבודה, אז איפה המרחב ה"נקי" הניטרלי (יחסית) שלי? איפה המרחב שבו אני לא נתפס, ולא תופס את עצמי, כיצרן של משהו אלא פשוט כאדם פשוט?

אמנם, נכון הדבר, אנחנו חיים בעולם מטושטש – אני יכול להשכיר פינת חדר ב-Airbnb להציע את הרכב ל-Carpool מניב, ולהציע שירותים לפי שעה כ-Gig Worker. אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין נהנים ומאמינים בהפרדה היסודית בין עבודה לבין כל השאר.

עבודה היא המקום בו אנחנו עובדים בשביל להרוויח כסף/ליצור/להעצים את יכולותינו (מחקו את המיותר). השאר, בניגוד לכך, הוא הזמן לבילוי/מרגוע/בניית זהות/התקפלות… יצירת דאטה היא רק תוצר לוואי של העבודה או של גלישה ופעולת שיתוף מידע ברשת – במקומות האלו אני ממש לא רוצה לשמוע על "יצירה" ו"עבודה". Data As Labor מערער על היסודות ההפרדה הזו: אם יצירת דאטה היא עבודה לכל דבר ועניין – אז כל מה שאני עושה יום וליל (חוץ משעות השינה שם אני מייצר בעיקר נחירות שגם אותן אפשר לנצל) – הוא בעצם עבודה (תסתכלו שוב  על התמונה למעלה >>> 24 שעות ביממה!).

אם יצירת דאטה היא עבודה לכל ודבר ועניין – אז כל מה שאני עושה יום וליל הוא בעצם עבודה.
(חוץ משעות השינה שם אני מייצר בעיקר נחירות, שגם אותן אפשר לנצל.)

קראו לי תמים שרוצה להתעלם מזה שצפיית הנטפליקס שלי היא עוד יצירת דאטה שמנוצלת בידי החזקים. אבל בעיני Data as Labor הוא דוגמה לקריאת שחרור ושוויון מלאת רצון טוב שבמקום להעצים את החברה האנושית, מסכנת את האנושיות הפשוטה של האדם.

כשיזם ועורך דין יצאו לבר

דו"ח שהתפרסם ביוטה, ארה"ב, הוא הזדמנות לחשיבה מחודשת על יסודות של מקצוע עתיק יומין… (…עריכת דין)

[לטובת פרסום הפוסט הזה שיתפנו פעולה עם בלוג "הרגולטור", כל אחד כתב על ההיבטים הרלוונטיים אליו – מוזמנים בחום לקרא את הפוסט המעולה שלו]

יזם טכנולוגי ועורך דין יוצאים לבר. התור בכניסה מתארך ומתמשך לו עד שכבר נמאס.

או אז צץ לטכנולוג רעיון מבריק אותו הוא משתף עם עורך הדין: "אם רק היו מתקינים מצלמה שהייתה קולטת את המצטרפים לתור על פי סדר הגעתם ואחר כך מזהה את הפנים שלהם, היינו יושבים פה בצד בלי חשש שיעקפו אותנו!". מתוקף היותו הורס מסיבות ידוע משיב לו עורך הדין: "שמע, רעיון נחמד, אבל יש בזה בעיות פרטיות קשות… איפה יישמרו הנתונים? מי יוודא שלא יעשו בהם שימוש לא ראוי? ואיך נוודא שזיהוי התמונות לא יפלה?". (מבוסס על מיזם אמיתי, ראו סרטון)

הסיפור הקצר והחביב הזה הוא, ממש בתמצית, ביטוי לפער שבין שני תחומי העניין המנוגדים האלו – טכנולוגיה מהפכנית מצד אחד, עריכת דין קלאסית מצד שני. האחד רץ קדימה – קל כצבי, השני מתנהל בכבדות, במהירות הצב.

מדינת יוטה רוצה רפורמה!

הפער הזה בא לידי ביטוי בדו"ח שהתפרסם לאחרונה במדינת יוטה. הדו"ח מתמודד עם תופעה די לכך שאוכלוסיות מוחלשות אינן מסוגלות למצות את הצרכים המשפטיים שלהן בגלל עלות שירותי עריכת הדין. בין שלל הנתונים הקשים בדו"ח, עולה כי בשנים 2016-2017 86% (!) מהבעיות של אמריקאים עניים בתחום המשפט האזרחי לא קיבלו מענה מתאים, או מענה בכלל.

נקודת המוצא של הדו"ח, המוטחת בפני עורכי הדין, היא אם כן קשה ביותר – הם כושלים בתפקידם כמנגישי המשפט. לכן הדו"ח מפלס דרכו למסקנות מהפכניות הכוללות שלל הצעות, ובתוכן תכנית לשינוי דרמטי ברגולציה על מקצוע עריכת הדין. על ההיבטים הרגולטוריים תוכלו לקרא לעומק ולרוחב בפוסט התאום והמעולה שעלה כאמור אצל  "הרגולטור".

אנחנו נרצה להתעכב כאן בעיקר על מסקנת הדו"ח הקוראת להשתמש בכלים מתחום הבינה המלאכותית כדרך להקטין את בעיית הנגישות למשפט:

"הטכנולוגיה, ובמיוחד שירותים משפטיים אונליין, ישפרו מעריכית (exponentially) את פוטנציאל השיפור של הנגישות למשפט" (עמ' 9 לדו"ח, בתרגום חופשי)

אנו חיים בעידן שבו כלים טכנולוגיים תופסים יותר ויותר נפח. בתחום עריכת הדין הם מוכרים תחת מילת הבאז LegalTech, והם חולשים על כל תחומי המשפט והחיים – החל מתכנון אסטרטגיה לניצחון בתיק וכלה בהשלמת גירושין אונליין ואינסטנט ב-139$ (כמובן שאין באמור כדי להוות המלצה וכו'…), בפיננסים, בניסוח מסמכים משפטיים, ועוד…

ההבטחה הגדולה של הכלים האלו היא לייעל ולהקל על ביצוע צעדים משפטיים, לעיתים בלי עורך דין בשר ודם בכלל. הדו"ח טוען שניצול היתרונות של הפיתוחים הללו יוזיל עלויות, יפחית את החסמים העומדים בפני האדם מן השורה – וכך תיפתר בעית הנגישות.

יזם ועורך דין – DNA מקצועי שונה

כשמדברים על LegalTech מתמקדים לרוב בהשפעות של אלגוריתמים על עבודת עורכי הדין, ובאפשרות שהתוכנה תהווה להם תחליף ראוי. אני רוצה לעמוד על היבט מעט שונה של העניין ולהתמקד לא באלגוריתמים עצמם אלא דווקא בכניסתו של בעל המקצוע שמאחוריהם, הלא הוא היזם הטכנולוגי, אותו אדם שמקדם את פיתוח התוכנה, אותו גורם שמנסה להכניס חדשנות לעסק.

כניסת היזמים לתחום היא חידוש לא מבוטל בשוק שהיה עד לא מזמן ממלכתו הבלעדית של עורך הדין. לצורך ההמחשה אזכיר כי רק עורך דין יכול להיות שותף במשרד עורכי דין שמורה וכי כללי האתיקה של עורכי הדין מונעים שימוש של משרד על ידי מי שאינו עורך דין ("ייחוד המשרד"). אלו רק חלק מהכללים המנסים לשמור על "ייחוד המקצוע" ועל טהרתו. יש לכללים האלו הצדקות אבל ברור שהם יוצרים חסם מפני התייעלות, התקדמות וחדשנות.

כדי לחדד את המשמעויות של כניסת היזמים לגבולות המקצוע נעמוד על כמה ניגודים בין עורך הדין לבין היזם המוצגים כאן בגרסתם הקיצונית לשם הדיון.

חדשנות VS שמרנות

היזם הטכנולוגימחפש בכל מקום את האפשרות לחדש. אין בשבילו שום דבר קבוע, חוץ מהשינוי עצמו. היכן שאפשר לקדם ולחדש – מוצדק לעשות זאת, גם במחיר ניתוץ פסלים קודמים.

עורך הדין לעומת זאת נזהר מחדשנות, הוא משמר לרוב את המצב הקיים ואם לחדש – אז רק טיפין טיפין. החדשנות תבוא במקסימום כפרשנות לכלל קיים. זה מאוד בולט גם במוסד ה'תקדים': לא לכולם יש את הסמכות לחדש הלכות משפטיות, החידוש הקטן ביותר הוא החריג והוא בדרך כלל מרעיד את עולם המשפט. שיטת התקדים המשפטי יכולה להעלות רק גיחוך מצד היזם הטכנולוגי.

אפשר להגיד למעשה שבמשל הגמד העומד על כתפי ענקים, עורך הדין רואה עצמו כגמד, בעוד הטכנולוג תופס עצמו כענק.

קידוש היעילות VS קידוש ההליך

היזם הטכנולוגי מרחיק הצידה את הלא-מספיק-יעיל. ככלל, התוצאה הסופית יכולה וצריכה לבוא על חשבון הדרך. מה שלא עובד אופטימאלית הוא לא מספיק טוב, והוא דורש תיקון מיידי.

עורך הדין לעומת זאת מקנה המון חשיבות לדרך, ובשיח שלו בולטים עקרונות וכללים. עורך הדין עובד במסגרת הליך קבוע. ההליך הוא לפעמים הכי לא יעיל שיש, אך אין דרך לשנותו שלא על פי חוק. את הקיבעון הבסיסי של המקצוע בעניין הזה אפשר להסביר בשל הצורך ליצור ודאות בין הצדדים להליך, אבל כמובן שהמצב הזה יוצר מצב תודעתי של קיבעון ששולט בסופו של דבר במקצוע – וממנו אין דרך לברוח.

מבט לעתיד – יזם נכנס לבר (או למשרד עורכי דין)

חדירתם הגוברת של אמצעים טכנולוגיים לתוך המשפט תגרום לעלייתו של גיבור חדש בנוף עריכת הדין. הגיבור של המקצוע כיום הוא כמובן עורך הדין – הוא הצינור האולטימטיבי, היוצר, המקור להכל (כמובן לצד השופט, אבל זה מחוץ למיקוד שלנו כרגע). ככל שהמקצוע יהפוך לטכנולוגי יותר מקומו של היזם בתוכו יגדל ויטפח.

גם אם החוק והכללים המשפטיים יישארו כמו שהם היום, מקומו של היזם כמטמיע חוקים לתוך ה-LegalTech יצטרף למקומו של עורך הדין כמטמיע חוקים אל תוך כתב התביעה. וכיוון שאין כזה דבר הטמעה בלי פרשנות: ככל שהפרשנות תיעשה יותר על ידי הגיבור החדש, היזם!, המקצוע ישתנה לו אט אט.

אולי אפילו יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

ואולי יבוא יום שבו נצטרך לקבל את הגיבור החדש, אדריכל המשפט החדש, הלא הוא היזם?

כאמור, הניגודים מוצגים כאן בגרסתם הקיצונית – שי בעולם המון יזמים שמרנים הנחים על זרי הדפנה וגם בטח כמה עורכי דין חדשנים מלאי תנופה. אבל נראה לי שהתיאור משקף ברמת המאקרו את האווירה והתודעה של כל מקצוע ואת ההבדלים היחסיים ביניהם.

נוסף על כך שימו לב שלא הכרזתי בגאון על החלפה מוחלטת או המלכה של יזמים בתוך המקצוע על חשבון עורכי הדין. אני מאמין בראייה מפוקחת יותר על פיה כניסת היזמים, באמצעות ה-LegalTech, תיצור, וכבר יוצרת, כמה מודלים של שילוב כוחות.

לעיתים נראה שילוב כוחות בין היזם לעורך הדין, כשעורכי דין ילמדו להשתמש בכלים טכנולוגיים שייעלו את עבודתם וייהנו מרוח החדשנות. שילוב הכוחות הזה שקרה עד היום רק בכיוון אחד, כשהיזם נזקק לשירותי עורך הדין, יושלם כשעורך הדין יהיה זקוק יותר ויותר לטכנולוגיה. זהו מודל מעניין מאוד כיוון שמרתק לבחון האם הטכנולוגיה תשנה בפועל את המקצוע או שהיא בסוף תעבור תמיד עורכדיניזציה שתקהה את בשורתה.

במקרים אחרים נראה התעלמות – עורכי דין שימשיכו לעבוד בצורה הישנה והטובה. אולי יהיו תחומים שבהם זה ימשיך להיות אפשרי, ואולי אלו עורכי דין שיתקשו למצוא לקוחות.

וכן, בחלקים מסוימים של המשפט אפשר לדמיין כבר היום החלפה מוחלטת – בחוזים פשוטים, בניסוח ובניתוח מסמכים – תהליך שתנופתו תלויה בעיקר בהתפתחויות הטכנולוגיות העתידות לבוא. בתחומים מסוימים, לולי רגולציה שמונעת זאת, כמה יזמים יכולים כבר להגיד ביי-ביי לעורכי הדין.

בינה אנושית ובינה מלאכותית – מי המורה ומי התלמיד?

התהליך המחשבתי שעברנו כאן יחד עשוי להיראות נישתי ורלוונטי רק למי שהוא בעל חיבה (או שנאה) לעריכת דין. אבל הקורא הנבון ישים לב לכך שאת אותו התהליך אפשר לעשות ביחס לכל מקצוע, תופעה או מוסד אנושי מוכר.

הטכנולוגיה היא כמו נחשול גדול היוצר הזדמנות לשינוי מרענן. כחלק מהשינוי אנחנו נדרשים להרהר ולערער על יסודות של תופעות ומוסדות שהפכו כבר מזמן למקובלים ומקובעים. הטכנולוגיה מביאה עמה תמיד בשורה של ייעול, שיפור והתאמה שמכריחה אותנו לחזור לתופעה המוכרת ולשאול: למה היא נראית כך? האם אפשר לשנות אותה? מה הטבע של התופעה הזו? מה העקרונות שבבסיסה? האם הטכנולוגיה היא הזדמנות להגדיל את האושר והעושר גם במחיר שינויי עומק בעריכת הדין? וכך, על הדרך, אנחנו למדים מחדש דברים שכבר הספקנו לשכוח. אני בוחר לקרא לתהליך המחשבתי הזה "היזון חוזר". זה תרגיל שאפשר לנסות על כל צימוד שרק נבחר – הורות-טכנולוגיה, אמנות-טכנולוגיה, ספורט-טכנולוגיה, ועוד ועוד ועד אינסוף.

למושג "בינה מלאכותית" יש כידוע המון הגדרות. בשיח הרווח נהוג לומר שבינה מלאכותית משמעותה ללמד מכונות לבצע פעולות "כמו" בני אדם. אבל אפשר להגדיר בינה המלאכותית גם ככלי ללמוד דווקא על הבינה האנושית! כלומר, על ידי זה שאנחנו משתדלים מאוד ללמד מכונות לבצע פעולות אנושיות, אנחנו בעצם למדים איך המוח האנושי פועל – וזה בדיוק ההיזון החוזר.

נ"ב: הדו"ח מתבסס על ההבנה שמצב סוציו-אקונומי הוא הגורם המרכזי לפגיעה במימוש זכויות משפטיות. עם איסוף החומרים לפוסט ראיתי שיש כאלו שמערערים על החיבור הזה, וטוענים שהסיבות הן הרבה יותר מגוונות. המתעניינים יעיינו וכאן.

מי שלא שם, לא קיים?

ההתעקשות לפרוץ את הבידוד עם קצת טכנולוגיה, היא גם הזדמנות לחשוב שוב על מהי נוכחות

לפני כמה שבועות, טרם תחילתו של המצב המוזר שאליו נקלענו כולנו, ביקשתי להיפגש עם מישהי בנושא עבודה. קבענו זמן, קבענו מיקום. בתפריט מתוכננת פגישת היכרות קלאסית: קצת על עצמי, הסיבה בגללה ביקשתי להיפגש וכו'. כשברקע התחילו להישמע מילות ה'בידוד' וה'סגר' התחלתי לתהות אם ואיך הפגישה הזו תתקיים. הרי לכאורה אפשר להמיר אותה לשיחת וירטואלית, מבחינה מעשית אין בזה קושי. אבל בכל פעם שניסיתי להפנים את המסקנה הזו, נתקעתי שוב ושוב בעובדה שזו פגישת היכרות, ואין מה לעשות, זה אירוע שפחות מקובל לקיים באמצעים וירטואלים. למה זה לא מתאים? אולי בגלל הראשוניות של המפגש, אולי בגלל הרצון של הצדדים להשאיר רושם נכון וטוב – דברים שאפשר לעשות טוב יותר בפגישה פנים אל פנים.

מפה לשם, השאלה הזו לא הרפתה ממני – למה לעזאזל יש לי (לנו) מחסום מפני מימוש כל שיחה שהיא בועידה אינטרנטית וירטואלית? למה זה לא טבעי ולא אינטואיטיבי? למה שיחה טכנולוגית היא פחות ראויה? יכול להיות שחלק מן הקוראים עובדים בתרבות ארגונית הדוגלת בשימוש מירבי בטכנולוגיה, בין אם מתוך אילוץ או בכוונה תחילה. אולי גם ברבות הזמן הם הספיקו "לחנך" את עצמם בעניין. לכן אקצין את התרחיש ואשאל – למה גם אם ממש הייתי רוצה, לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" בה במלוא מובן המילה – הרי אני משקיע את הזמן, יכול לראות את הכלה, להתרשם מהחתן, אולי אפילו לצעוק "מזל טוב" במיקרופון שכולם ישמעו. מה העניין?

לא יעלה על הדעת להחשיב נוכחות וירטואלית בחתונה כ"השתתפות" – אבל למה לא בעצם?

רק הרמתי כמה אבנים – במחשבה ובאינטרנט – וקרה לי הדבר הרגיל. הבנתי שהמושג "נוכחות" – מה נחשב נוכחות? מה מייצר נוכחות? – הוא נושא חרוש מהרבה מאוד כיוונים ובהרבה תחומים – בפסיכולוגיה, קוגניציה, סוציולוגיה והיד נטויה. יותר מזה, קלטתי פתאום שבני אדם נלחמים כל הזמן על יכולתם לנכוח ולהנכיח: הטקסט – מנכיח רעיונות ודמויות (חשבו על ספר החוקים שמתפקד כמנכיח את השליט ברחבי הממלכה); הרדיו – מנכיח בשמיעה; הטלוויזיה – מנכיחה במראה. למעשה כל תקשורת שלא תהיה, מטרתה להנכיח. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות – אבל אנחנו משקיעים המון במחשבה כיצד לתקשר באופן ובצורה המתאימים ביותר. האם ראוי שבוס ינכיח בפני עובדיו הודעת פיטורים במייל? האם לשם הנכחת מסר חשוב עדיף לי לצעוק או לדבר בקול בס? אנחנו שוברים את הראש בענייני הנכחה כל יום, כל היום.

אם כן, בשביל להתאים את השאלה להיקף הסוגיה הייתי חייב להרחיב אופקים ולשאול – מה הוא "קסם הנוכחות" – מה הופך סתם שהייה במקום ובזמן מסוים לנוכחות? מה המרכיבים של חווית נוכחות?

אמצעי תקשורת עשירים ודלים

אחד המחקרים שאליהם התגלגלתי מבדיל בין presence (נוכחות) לבין immersion (השתקעות (בתוך חלל)). על בסיס הבחנה זו בוחן המאמר את התרומה של 115 תכונות טכניות שונות (תלת מימד, איכות תמונה, וכדו') להגברת תחושת ההשתקעות של המשתמש בתוך מציאות רבודה (VR), שאמורה להביא בסוף להעצמת תחושת הנוכחות.

הנחת יסוד נוספת במאמר היא שהתהליך שצריך לעבור המשתמש הוא דו-שלבי: 1. מביאים את המשתמש להכרה שהסביבה הוירטואלית היא אכן חלל (space); 2. מביאים את המשתמש גם להכרה שהוא נמצא באותו החלל. אחת המסקנות אליה מגיע המאמר היא שכדי לייצר תחושת השתקעות חשוב יותר לשפר את שדה הראייה ואת הראייה הסטראוסקופית (בפשטות, תלת מימד) מאשר את איכות התמונה, על אף שאינטואיטיבית תמונה איכותית היא אלמנט בסיסי ביותר של נוכחות.

אחד הדברים שאני בוחר לקחת ממאמר זה הוא העובדה שדרך הטכנולוגיה אנחנו למדים שאפשר לייצר תחושת נוכחות בעזרת שיפור העושר (הטכני) של אמצעי התקשורת. כלומר, השלב הראשון בפירוק מושג הנוכחות הוא להגדיר מהם המאפיינים הטכניים של נוכחות וכיצד ניתן להעתיק אותה אל תוך הטכנולוגיה. האמצעים שאנו מפתחים משתנים בעושרם – חלקם עשירים יותר, ואחרים דלים מדי. בהמשך לרעיון הזה חילקו Daft ו-Langel את ערוצי התקשורת על פי ארבעה קריטריונים: מהירות המשוב של ערוץ התקשורת, האפשרות לקבל מסרים מילוליים ולא מילוליים כאחד, היכולת להשתמש בשפה פשוטה, והיכולת להתמקד בפרט (מובא כאן, עמ' 115). הגלגול הבא של החלוקה הזו היא ההבנה שאם המסר המבוקש הוא רזה, אפשר להסתפק במדיום עני, ולהיפך – אם אני צריך להעביר מידע מעמיק, נגיד שיחה שדורשת רגש, רגישות או רושם ראשוני – מתחייב אמצעי עשיר יותר.

זה רעיון פשוט, אולי אונטיאיטיבי, אבל יש בו משהו מסוכן. הוא מביא אותנו למסקנה הנמהרת שנוכחות היא סך כל מאפייניה הטכניים. ושאם אני רוצה לתת תחושה של נוכחות אמיתית, מספיק לשכלל את הכלי מבחינת טכנולוגית. וזה בעיני לא ממש מדויק, כי יש לא מעט סיבות לחשוב אחרת.

התמונה ברורה, תרתי משמע

תובנה ראשונה שמסבכת את הסיפור היא שאנחנו בוחרים אמצעי תקשורת לא כפונקציה ישירה מעושרם הטכנולוגי, אלא כנגזרת מן התכונות שלהם, בהתאם לצורך מסוים. מספיק תרגיל פשוט כדי לגלות זאת. טלו בידכם דף, בצד אחד רשמו את כל אמצעי התקשורת בהם אתם משתמשים לפי מידת עושרם הטכני. בצד השני של הדף רשמו עכשיו סוגי יחסים/מסרים ("מותק, אני בדרך הביתה"; "חבוב, אתה מפוטר"; פגישת היכרות; הסכם על אקזיט במיליונים). תגלו, בדיוק כמו שאני גיליתי, שאין בהכרח קשר ישיר בין "עומק" הנוכחות הרצויה לבין "עושר" האמצעי. יש אמצעים שמתאימים לאפקט מסוים ולא לאחר, והגם שמפגש פיזי עשיר מכולם, הוא לא מתאים לכל המטרות. דוגמה קטנה – אנשים מאחלים "מזל טוב ענק" לחבר קרוב בוואטסאפ, למרות שבעבר הנוהג היה לבקר אותו במהרה ולהרים כוסית, אולי להתקשר בהתרגשות, עכשיו זה נעשה בהודעת וואטסאפ [אימוג'י][אימוג'י] (ראו את זה וגם את זה).

אלך צעד אחד נוסף ואחדד – אמצעי תקשורת נבחר ביחס לאפקט הנדרש. מה שדורש מאיתנו לעבות את הגדרת ה"נוכחות" בעוד אלמנט: אתה נוכח כשאתה יכול לממש את האפקט שבגללו ביקשת להיות נוכח. זה לא מספיק שהמידע יוכל לעבור באיכות כזו או אחרת, צריך שיהיה לו את האפקט הרצוי. ואם נחזור למושג העושר, מעתה נאמר שמדד העושר של אמצעי תקשורת יהיה תמיד תלוי אפקט.

זה הזמן להזכיר את מקורה של המילה information. היא בדרך כלל משמשת במובן של "מידע על X", אבל איש האשכולות הלטיני ידע להסביר שמקור המילה הוא in-formare, כלומר – של'דבר אחד יש אימפקט שמשפיע על דבר אחר'. זה מובן הרבה פחות ניטרלי, והרבה יותר אקטיבי של המילה הכה משומשת הזו (להרחבה: במאמר הזה). כדי שמידע יקרא מידע הוא צריך לפעול על המשהו שאליו הוא מועבר. עצם היותי במקום מזרימה מידע לאותו מקום, אבל נוכחותי היא נוכחות דלוקס אם היא משיגה את האפקט הרצוי.

כשחושבים על זה, אגב, זה משתקף גם בשפה – חשבו על הפעמים שאתם, או שכמתוכם, קיבלתם הערה שאת/ה "לא מספיק נוכח/ת", "אבל אני כאן, הנה אני בשר ודם!" אפשר להצטעק. "כן, בסדר פיזית את/ה כאן, אבל… את/ה לא באמת כאן, הראש שלך במקום אחר!".

סיסמה נחמדה ומתאימה מצאתי בפסק דין מ-2009 שעוסק באפשרות לגבות ראיה בשיחת ועידה כשהעד נמצא בחו"ל. וכך השופט דאז גרוניס:

"האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות."

ראו נא איזה יופי. גרוניס מחבר באלגנטיות בין תכונות האמצעי לבין היכולת שלו לממש את סמכות בית המשפט, לממש את השיטות שבו בדרך כלל מתנהלות חקירות כאלו. תמונה ברורה תרתי משמע – תכונות משופרות של תקשורת אינן מספיקות בפני עצמן, אלא הן צריכות לשרת את מטרת התקשורת, ולאפשר את מימושה בפועל.

השופט גרוניס – תמונה ברורה תרתי משמע!

במקרה של פסק הדין, האפקט הוא יכולת ההרכב לפקח על העד ברמה שמצדיקה ויתור על דרישת הנוכחות של העד באולם בית המשפט. אפשר לקחת את זה לכל תקשורת אחרת – אפקטיביות של שיטת התקשורת היא תנאי יוצר בחווית הנוכחות. בניגוד למסקנה הקודמת, שהאמצעי ייבחר לפי תכונותיו ועושרו, כאן אנו רואים שהאמצעי ייבחר לפי האפקט שהוא מסוגל לייצר. כלומר – בטרם בוחרים באמצעי, צריך להגדיר מהו האפקט הממשי הנדרש, מה הפעולה שמנסים לעשות על העולם, איזה רצון רוצים לממש.

יהרג ובל יעבור

כידוע, בכל שיטה – מוסרית, אידיאולוגית, חוקית, וכו' – קיימים עקרונות יסוד שעליהם ראוי להגן מכל וכל. החשש הוא שאם ייפגעו, כל מגדל הקלפים הבנוי מעליהם יקרוס. את העקרונות הללו אפשר לזהות בחשיבת what-if – מה אם היית צריך לוותר על הכל? על מה לא היית מוכן לוותר? לכל אחד ה"יהרג ובל יעבור" שלו – הדברים שעליהם הוא לא מוכן לוותר, עליהם הוא יעמוד גם אם הכל קורס, כי הם מצדיקים את כל מה שמתנשא למעל.

בהקשר שלנו המשמעות תהיה לשאול את השאלה – אם ניווכח שהן מבחינת תכונות התקשורת, והן מבחינת אפקטיביות שיטת התקשורת – התקשורת הוירטואלית שווה לפחות לתקשורת הפיזית, האם תסכים לשנות את השיטה? ואולי אפילו נפחית את הציפיות – אם תיווכח שעל ידי קצת ויתור על יתרונות התקשורת הפיזית תוכל לייצר הרבה תקשורת וירטואלית נגישה יותר, זמינה יותר עם תפוצה רחבה יותר, האם תהיה מוכן להגמיש את עמידתך על המפגש הפיזי הבלתי אמצעי?

קחו למשל את עולם החינוך. שאלו את המורה הקרוב לביתכם אם הוא יסכים לעבור להוראה וירטואלית אם תוצע לו טכנולוגיה עשירה, יעילה, זמינה, קלה, איכותית ואפקטיבית? אני חושב שרוב המורים (אני לא מדבר עכשיו על כיתות שבהן זורקים כיסאות..) יעמדו על החשיבות של תקשורת הבלתי אמצעית, פנים-אל-פנים, של חיבור רגשי שנוצר רק במפגש הכיתתי הפיזי. אהא! החדים מביניכם יעלו על הטריקיות פה. כי אנחנו מחפשים יהרג ובל יעבור אבל די לנו בשני המרכיבים הקודמים כדי לנתח את תשובת המורה – הרי משוקעים בתשובתו שיקולי עושר תקשורת ואפקטיביות, הוא הרי מצביע על כך שתקשורת וירטואלית אינה מספיק עשירה כדי לייצר תקשורת אפקטיבית שתממש את מטרת ההוראה.

ועדיין אני רוצה לטעון שתשובה כזו נובעת מאמונות הניצבות בבסיס תפיסתו המקצועית של המורה. כל מקצוע יושב על אדנים שגילם הוא לפעמים כשל העולם, הם הבסיס לפרופסיה, התשתית של המקצוע. זהו מימד שבו יש קצת יותר מחשבה אידיאלית ופחות פתיחות לעלות-תועלת: קשה לשכנע מורה בעל ניסיון רב ורחב בהוראה בדבר התועלת (ביחס לעלות) שבמעבר לתקשורת וירטואלית, ובמיוחד אם הוא ותיק וגידל תלמידים רבים לחיי הצלחה ושגשוג, והכל בזכות האמונה בחשיבות של נוכחות בלתי אמצעית. ברוח זו, דרך ראיונות עם מורים (עמ' 52 כאן) הסיקו חוקרים שמורה מתרשם ומפתח יחסים עמוקים יותר עם תלמידים בכיתה ממשית מאשר בוירטואלית. ראו גם שמורים מודדים תלמידים מקוונים בשפה טכנית יותר – למשל, הוא כותב/מתקשר בזמן. בניגוד לכך, מבעד למפגש הפיזי, המדד לאיכות הוא היכולת לנהל מערכת יחסים עשירה, הכוללת גם רגש, עם המורה. ובסיסמה: בכיתה, התלמיד הוא גם אדם, בוירטואלי, האדם הוא רק תלמיד.

אני לא הולך להתמודד עם המחקר במישור האיכות המחקרית שלו, רואיינו בו מעט מאוד מורים (שאול, שרה, יפה וחן), בעלי רקע לא מספיק מגוון – ואני גם מודע לכך שנעשו כבר מיליוני מחקרים רחבים יותר בתחום. אבל אני חושב שהוא מצביע על תפיסות בסיסיות של מורים המשקפות אמונות יסוד של אנשי חינוך ביחס לצורך בנוכחות פיזית כיתתית דווקא.

בעל המקצוע, המומחה לרזי המקצוע, הוא שאחראי על שימור האמונות, הוא שיהיה מוכן להילחם עליהן – וטוב שכך. גם אם תראו לו אמצעי תקשורת שמאפשר הוראה אישית, מגוונת, תלת מימדית, שמתקרבת לתחושה של אחד-על-אחד, ופנים-אל-פנים, עדיין ייתכן שהתשובה תהיה "אהם לא, זו לא אותה חוויה". שוב, אני לא קורא לזלזל ברובד הזה, ואת המזלזלים אני מבטיח להעמיד במקום עם שאלת what-if מתחכמת (חשבו על התחומים בחייכם שבהם אתם עצמכם מתנהלים עם אמונות מהן יהיה קשה להסיט אתכם! כולל האמונה ב"שיקולי עלות-תועלת"). אמונות אפשר לזהות במגוון מקצועות – פסיכולוגים, עורכי דין, רופאים, היי-טקיסטים – כל העולם אמונות, סמויות או גלויות.

לשחק במרכיבים

אם כן "נוכחות" היא תוצר של שלושה קריטריונים מובחנים – עושר אמצעי התקשורת, האפקטיביות של התקשורת, האמונות שבבסיסה. כל אלו משפיעים על האם תקשורת מסוימת תחשב "נוכחות". קריטריונים מובחנים? לא ממש. הם הרי משפיעים אחד על השני בכל מיני דרכים. כך למשל, תכונות מסוימות של אמצעי תקשורת מגדירות את האפקטיביות הפוטנציאלית שלו ובכך יכולות לתת מענה לאמונה, ואפילו לעצב אותה. ולהיפך, מן האמונה נגזרת דרישת אפקטיביות שמשליכה בתורה על אפיון אמצעי התקשורת:

עוד שכלול של התרשים יכול ללמד שכשהצורך בתקשורת וירטואלית עולה (נגיד… משבר הקור***), והאלטרנטיבה של תקשורת פיזית פוחתת, מגלים את נפלאות הטכנולוגיה ללמידה מרחוק, לפגישות עבודה, לשיחה משפחתית ואפילו לחתונה – הגם שזה לא מספק את סטנרדטי הנוכחות הרגילים שלנו. באופציה א' האמונה מוגדרת מחדש, כי למצב חירום כללים משלו, וכתוצאה מכך אפשר לראות עלייה של אמצעים שבדרך כלל נותרים שוממים. אופציה ב' מציעה לראות את מצב החירום כמסלול "עוקף אמונות" – כלומר, למרות שהאפקטיביות המושגת בדרך הוירטואלית אינה נותנת מענה מספק לאמונות שבבסיס הצורך בהתקשרות, אנחנו נהיה מוכנים להתפשר ולהסתפק במה שיש:

'נוכחות בלתי אמצעית'? אין כזה דבר

יש עוד תיבת פנדורה שלא טרחתי לפתוח עד כה, והיא תשמש לנו כסיכום. עד כה הפרדנו בגסות את מושג הנוכחות לשניים – פיזית מחד ווירטואלית מאידך, הוירטואלית מתקיימת דרך מתווכים, והיא כל הזמן במרדף אחרי הפיזית הבלתי אמצעית, כדי להשיג אותה ולהשתוות אליה באיכותה. אבל ראוי לזכור שאין באמת דבר כזה נוכחות בלתי אמצעית, גם לא בעולם הממשי. בכל מפגש, גם פיזי, יש תמיד גורם מתווך, גם אם סמוי – סביבת התרחשות המפגש, ההקשר, התפאורה, אופן הישיבה, ואפילו איכות התמונה כשאין משקפיים.

יתרה מזו, וזו עוד הוכחה לעובדה שאין היררכיה בין סוגי הנוכחות, יש מפגשים שיהיו יותר אפקטיבים וירטואלית מאשר פיזית – זוגות מעדיפים להיפרד בהודעת SMS מאשר פנים לפנים, אולי כי האפקט צריך להיות קצר ותכליתי. מה שמראה שגם היחס בין סוגי הנוכחות אינו ליניארי, אלא משתנה לפי ההקשר, המטרה או תכונות האמצעי. מסתבר שבהקשר של נוכחות והנכחה, אין באמת היררכיה בין הכלים.

את כל המהלך הזה נסיים בהמחשה מדויקת יותר שמשקפת טוב יותר את המסקנות. למען האמת יש להתייחס אל המרכיבים השונים כאל וקטורים: תהליך בחירת האמצעי הראוי נגזר משקלול הוקטורים ומציאת נקודת החיתוך שלהם, המסומנת כאן בנקודה אדומה. אותה נקודה יכולה להתמלא בכל אמצעי שבעולם, בתנאי שהוא נותן מענה לשלוש הדרישות:

אגב, בעניין הפגישה שהניעה את הפוסט – לא יודע עדיין. אני מקווה שאמונות המשבר יאפשרו להגיע למסקנה ששיחה וירטואלית היא בעלת התכונות והאפקטיביות הנדרשות. בכל מקרה, יש עוד שבוע עד אז – אולי עוד נספיק לשטח את העקומה המקוללת?

אני רוצה, אני רוצה מכונית

בראשית בישר הרכב הפרטי עידן של תנועה מסוג חדש. בהמשך הוא הפך לסמל תרבות. היום, מנבאים את היעלמותו. אך הסמליות – מה יהא עליה?

"אני חושב שהמכונית היא כיום המקבילה הכמעט-מדויקת של הקתדראלות הגותיות המרשימות של פעם: רצוני לומר – יצירה גדולה של תקופה, שנהגתה על ידי אמנים אלמונים, אשר הדימוי שלה, לא פחות משימושה, הוא הוא מושא הצריכה, והמאומצת על ידי עם שלם כאובייקט מאגי לחלוטין."

(רולאן בארת, "מיתולוגיות", בתרגום חופשי)

כך תיאר הסוציולוג רולאן בארת בשנות ה-50' את הרכב שנחשב אז לפאר היצירה של תעשיית הרכב הצרפתית – הסיטרואן DS19. במסה קצרה ונהדרת עומד בארת על המכונית הפרטית כסמל תרבות החורג מעובדת היותה בעצם אוסף של ברזלים, מנוע ומכניקה.

ואכן, עיצוב המכונית, מושבי העור, קימוריה, חלקה בתנופה האדירה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו את ה-DS למיתוס מרכזי בתרבות הצרפתית של אותה תקופה: ליבות הצרפתים רטטו למשמע שמה, הגנרל דה-גול נסע רק בה (וגם מקרון בגרסתה העדכנית), את אלן דלון המסוקס היא שירתה ברבים מסרטי האקשן של התקופה. בשביל בארת דאז המשימה הייתה לפרק את המיתוס לגורמים, לחשוף את המסתתר מאחוריו. המעניין והפרדוקסאלי הוא אגב שהקטע האגדי הזה דווקא תרם, בהפוך על הפוך, לבנה נוספת לבניין המיתוס.

את אלן דלון המסוקס שירתה ה-DS ברבים מסרטי האקשן של התקופה

זו דוגמה צרפתית מאוד, אולי צרפתית מדי. אבל חשבו רגע על הרב-גוניות הסמלית של הרכב בתרבות של המאה השנים האחרונות, ובזו האמריקאית בפרט – הקדילאק, הגגות הפתוחים, השמפניה בלימוזינות, וכן גם אוקטולוגית 'מהיר ועצבני 1-8' (כך קוראים לטרילוגיה של 8?) – בכולם מככב הרכב כסמל האולטימטיבי.

הרכב כסמל סטאטוס, כמכונת תנועה חופשית ולא מוגבלת, כאפשרות לבריחה מחיי העיר אל המרחבים הפתוחים. תנועות הגה חדות, רגל סוחטת את דוושת הגז, רכב מאיץ – הזדמנות לאדם מן השורה לחוות חווית סיכון ולאשרר את חיוניותו. ועוד, רישיון הנהיגה, במקורו הסדר חוקי-פונקציונאלי, הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו משמע להוכיח יכולת, ולטוב ובעיקר לרע – גם הוכחת גבריות. וחשבו גם על הרכב כמתנת גיוס! ו/או שי ל-sweet sixteen. ובנוסף לכל אלו יצר הפרסונאלזיציה של הרכב, הדחף של אדם לעצב רכושו לפי אישיותו, להטביע בו חותם – כיאה לרשות היחיד הנעה לה בתוך ג'ונגל הרבים.

תנועה-סיכון-בגרות-קניין, מוטיבים מרכזיים, הגם שממש לא בלעדיים, המתלבשים להפליא ולא במקרה, על הרכב הפרטי ומכוננים אותו כמיתוס וסמל של התרבות המודרנית.

"גיל 16 המתוק" – רישיון הנהיגה הפך למושא שאיפותיו של המתבגר, להשיגו – משמע להוכיח יכולת (מקור: etsy.com)

MaaS – וחסל למכונית הפרטית

בשיח השוקק סביב עתיד התחבורה בולט לו מושג אחד, והוא – MaaS (Mobility as a Service). ובעברית אמרו 'ניידות כשירות'. כמו לא מעט מן המודלים לחיקוי אליהם אנו נושאים עינינו, מקור המושג ומימושיו הראשונים הם בסקנדינביה.

בפינלנד נכנסה לשימוש בשנים האחרונות האפליקציה WHIM, חוד החנית של התחבורה החכמה. המשתמש מוריד אפליקציה אחת ומיד זמינים לו כל כלי התחבורה באזור – רכבים שכורים, אוטובוסים, מוניות, אופניים, קורקינטים. שילוב של מידע זמן אמת מדויק ותכנון יעיל מאפשרים אופטימיזציה מיטבית לתנועה מדלת-לדלת. קוראים לו גם ה'ספוטיפיי של התחבורה' כיוון שהתשלום הוא במנוי המותאם למשתמש לפי צרכיו, שיטה המועתקת מן האופן שבו צורכות היום חברות שירותי תוכנה (SaaS – Software as a Service). אותה סינרגיה בין שיטת תשלום חכמה ונוחה, תכנון מדויק דלת-לדלת, אופטימיזציה של התנועה, מידע מדויק, ימשיכו לשפר ולמשוך את המשתמשים אל התחבורה הציבורית היעילה והירוקה. וכשעוטפים את הטכנולוגיה גם ברוח השיתופיות השורה במחוזותינו, אפשר אכן להיות אופטימיים ש'ניידות כשירות' תתפוס מקום משמעותי גם בעתיד.

הבשורה של WHIM – הספוטיפיי של התחבורה

הרכב האוטונומי צפוי לשחק תפקיד משמעותי בתוך מהפכת הניידות כשירות. כשמוסיפים רכב אוטונומי ל-MaaS, אפשר להגיע די בקלות למסקנה שהרכב הפרטי ייעלם אט-אט מחיינו. בעולם שבו אינך הנהג (מבלי צורך לשקר בנושא), שבו אינך מחויב בטסט ומשכון נכסיך לשם טיפולי רכב תקופתיים, אך טבעי שנבחר להיפטר מהרכב הפרטי (הגם שהוא אוטונומי) לטובת פתרונות אוטונומיים-שיתופיים. מבחינה כלכלית ההיגיון הוא פשוט – האדם, ככל שהוא רציונאלי מספיק, לא אמור לבחור בתחזוק רכב כשהוא יכול להמיר דתו לתחבורה יעילה, שבה העלות-פר-קילומטר צונחת דראסטית. בהקשר הזה צופה דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי KPMG צניחה של 40% בעלות הנסיעה למי שיבחר לעשות את הצעד הנכון והמתבקש.

חסל – האמנם?

לחלק מן הקוראים אולי הפריעה אופטימיות היתר של הפסקה הקודמת, ובצדק – הביקורתיות נדרשת. תפיסות המשלבות טכנולוגיה מוצגות תמיד כמהפכות חד-משמעיות. הנטייה הבעייתית הזו לתחושתי אינה פוסחת גם על MaaS. האם מיד כשתגיע הטכנולוגיה לנקודה הנכונה, יסתדרו כל הכוכבים בשמיים, תגיע בשורה של תחבורה יעילה, נוחה, סביבתית, האם אז ינטשו ההמונים את הרכבים הפרטיים?

הדברים אינם פשוטים כל כך כמובן. כמנהג הספקנים המאתגרים בשורות אוטופיות ומקשים עליהן אפשר לפרוט לא מעט מורכבויות ב-MaaS. במאמר הזה למשל עושים זאת יפה – ראשית כל, מפרקים את הרטוריקה שבפי מאמיני ה- MaaSולאחר מכן מביאים רשימה של אפקטים לא רצויים הכרוכים בה: הקיבולת של מערכי תחבורה היא סופית ולכן דלת-לדלת מושלם לא יהיה; המשתמשים יבקשו למצות את מנוי ה-Unlimited שלהם, ולכן יגבר זיהום האוויר; הפניית המשאבים לשם ייעול הרשת מרכזית תפגע במי שאינו נמנה על משתמשיה (המוחלשים, הקשישים); MaaS אפקטיבי בצפיפות גבוהה, ופחות באזורי כפר. גם על הקושיות הללו אפשר כמובן להקשות… אך אם חיברתם כבר את פתיחת הפוסט עם הנקודה הנוכחית אולי כבר הבנתם שאני רוצה להאיר עניין אחר, ולהתמקד דווקא בהשפעה של סמליות הרכב הפרטי על התבססותה של הניידות כשירות.

רוצה לומר בתמצית, שעזיבת הרכב הפרטי לטובת הידבקות בפתרונות השיתופיים עשויה להתעכב לא רק בגלל אתגרים טכנולוגיים-כלכליים-חברתיים כאלו ואחרים אלא גם בגלל שכדי שהתהליך יצלח צריכה החברה המודרנית 'להיגמל' מסמלים נטועים היטב ולפנות מקום לסמליות חדשה. וכאמרה כללית יותר – אנחנו נוטים לקיים שיח על הרבדים התשתיתיים-פיזיים כמייצרי תודעה, כמחוללים שינויי תפיסה אך שוכחים שעשויה להיות דינאמיקה הפוכה שבה הפיזיות מתנהלת בקצב התודעה.

סמל הולך, וסמל בא

כאמור, על הרכב הפרטי התלבשה עם השנים סמליות עמוקה. תנאי להדחת הרכב הפרטי ממקומו המרכזי הוא להחליש את השורשים הסמליים שהשתרשו בו ולמנף את מאפייני האוטונומיות-שיתופיות לשם הפיכת אמצעי התנועה החדשים לסמלים אלטרנטיביים משכנעים.

בהקשר הזה ניתן לתהות לאלו מן המוטיבים, תנועה-סיכון-בגרות-קניין, יוכל הרכב האוטונומי השיתופי להמשיך ולשמש בית?

מוטיב התנועה צפוי שלא להיעלם. אמנם תנועה מ-X ל-Y באוטונומי-שיתופי זה קול פחות, אך חופשיות התנועה היא מן הדגשים המרכזיים של מהפכת התחבורה. בתור שכזו סמליותה עשויה דווקא להתעצם. למשל, דימוי החופש של 'הנוסע הנע עם הידיים בכיסים' ולא נדרש עוד להניחן על ההגה ולהיות מוטרד מעיקולי הכביש עשוי לתפוס מקום משמעותי.

כשעוברים לדון ברכיב הסיכון שבנהיגה השיתופית-אוטונומית התמונה משתנה. ראשית כי שיעור תאונות הדרכים אמור לצנוח. ושנית, כי גם אם יהיו תאונות, הן לא ינבעו מפעולה רצונית של הנהג, דבר שירוקן את הרכב מחוויית לקיחת הסיכון המכוננת את הסמליות הנוכחית.

בד בבד ידעך גם מרכיב הבגרות – שיעורי הנהיגה והמבחן שבסופו עשויים הרי להיעלם. האם תהיה הגבלת גיל על נסיעה ברכב אוטונומי? זו שאלה פתוחה. סביר להניח שיוגדר גיל מינימאלי כלשהו, אך הוא כנראה יתרחק משמעותית מגיל הבגרות – הרי, מה הבעיה שקטין בן 14 ישב לו ברכב אוטונומי עם אנשים אחרים? הנסיעה בתחבורה השיתופית לא תוכל לשחק בתפקיד טקס המעבר לגיל הבגרות.

והקניין? במובן הפשוט הרכיב הקנייני ייסוג לגמרי שהרי כלי התחבורה יהפוך לכלי מזדמן בשיטת 'השתמש וזרוק'. כיום הקשר אדם-מכונה הוא חזק מאוד – האדם שולט ברכב, הוא בקשרי גומלין עמו. אך בעידן אוטונומי-שיתופי אנחנו אדישים לאובייקטים המובילים אותנו ממקום למקום: כשהשליטה תרד, והרכב לא יהיה שלנו עוד – אנחנו נתנתק מהרכב המנייד אותנו. אך מנגד, אפשר יהיה לתת מענה לצורך האנושי שבניכוס והטבעת חותם אישי. אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי' – עם הפונקציות, הצבעים האייקונים, העיצובים בדיוק כמו שאני אוהב (ואולי נקרא לו MyCoolCar#2027?). זה אמנם תחליף עלוב, וקשה לקרא לזה קניין, אבל גם שימור מהות, מקום שבו הצורה כבר לא ברת-מימוש, הוא מודל אפשרי לתחזוק סמליות.

אולי יפותחו אמצעים להלבשה על הרכב התורן את ה-'Theme האהוב עלי'

את הניתוח אפשר עוד להמשיך. הוא ממחיש שהתהליך הנדרש לשם השלמה מודעת ולא מודעת של בני האדם עם היחלשות הסמליות הוא עוד ארוך. מספיק ארוך כדי שהתחזיות האופטימיות תתממשנה יותר מאוחר ובעוצמה פחותה מהצפי הנוכחי. אגב, ככל שהטכנולוגיה תדע לפצות על היחלשות הסמליות, והקופירייטרים יצליחו להעצים לנצל פוטנציאל לסמליות תחליפית – זמן הדמדומים יוכל גם להתקצר.

אפשר עוד לשאול האם המוטיבים, בהנחה ואכן מדובר בצרכים בסיסיים של בני אדם שלא יכולים להיעלם, ינדדו למחוזות אחרים, ואם כן – לאן? לדוגמה: בהיעדר רכב הנוסע במהירות שיא בידי נהג נועז, לאלו מחוזות ינדוד מוטיב הסיכון בסרטי האקשן העתידיים?

ימים יגידו לאן כל זה יוביל. בינתיים כשנותנים הערכות צפי לשינויי עומק, שווה שלא להתעלם מחשיבות הסמליות בתהליך. זה נכון לגבי השינויים הקרובים בתחבורה ובהתניידות; אבל גם באופן כללי יותר – לגבי כל המהפכות הטכנולוגיות למיניהן.

נ.ב: הרשו לי להשתעשע בפרפראזה סגנונית על צרפתי ידוע אחר (בין המזהים יוגרל קממבר), עם הוראות המשחק הבאות:

לשם הערכת השפעת הסמליות, יש לנסות לחשוב על הרכב הפרטי על כל הופעותיו. ראשית כל, יש לערוך רשימת מצאי של כולן. יש לספור את כל מה שבטוחים בו, למשל בסרטי הוליווד מתחילת שנות ה-2000. יש לקבוע הבחנות יסוד: למשל בין ההופעות הפונקציונאליות של הרכב לבין הסמליות. אפשר להסתכל במה שקורה כשהסמליות נגמרת. שיטה בדוקה להבחין בין סמליות לבין פונקציונאליות היא לבחון 'מה אם?': מה אם נסיר את הצורך, האם יישאר הסמל? אם כן, מדובר בהופעה סמלית (למרבה הצער זה לא עד כדי כך בדוק, כי הכל מעורבב; אבל עקרונית יכול היה להיות כך).

אפשר כעת לקיים כאוות נפשנו את אותו המשחק על תחומים אחרים, על ספרים, פרסומות, תקשורת, ליגת פורמולה 1.

דאטה – מי ההורים שלך? [2]

מסקנת הפרק הקודם הייתה שראוי שלפחות חלק מן המידע על אדם יהיה סחיר. הפוסט הזה מאיר היבטים ישומיים של הרעיון הזה.

בפוסט הקודם הצגתי את היוזמה של מושל קליפורניה להנהיג Data Dividend, חלוקת רווחים למשתמשים על סחר בדאטה שלהם. ראינו שברמה התפיסתית הבסיסית לא ברור למי נתונים שייכים ומי צריך להרוויח מהם. לבסוף עלתה הסברה שראוי מאוד שדאטה, לפחות בחלקו, אכן יהיה משאב סחיר. נמשיך עם ההנחה הזו וננסה להתחקות אחר שיטות אפקטיביות לחלוקת רווחים בגין סחר בדאטה.

כמה זה שווה?

בואו נחשב, בממוצע ובחישוב הכי גס שיש, כמה משתמש עשוי להרוויח מדיבידנד מפייסבוק? Steven Hill מגחיך את כל הסיפור ומחשב כי אם נחלק את רווחי פייסבוק בין 2 מיליארד המשתמשים החודשיים של החברה נגיע למספר המדהים של… 7.35$ למשתמש; ובטוויטר – 2.83$. אה וגם צריך לציין שהחישובים הנ"ל משאירים את החברות בלי הכנסות, בעיה…

זה חישוב פשטני מאוד אני מודה אבל הוא משקף בעייתיות מסוימת – הליך החלוקה של הרווחים הוא מסורבל מאוד (חקיקית, אכיפתית, מנגנונית) והרווח בקצה לכל משתמש עלול להיות נמוך ביותר. ולאור זאת אפשר באמת לשאול – על מה ולמה כל הרעש?

אחרים הציעו שיטות קצת יותר מתוחכמות.

ערך שפלי ואיגודי עובדים – שני כיוונים מעניינים לחלוקת רווחים

Eric Bax במאמרו "Computing a Data Dividend" מציע להשתמש בכלי מוכר מתורת המשחקים הלא הוא- ערך Shapely.

ערך שפלי פותח על ידי… שפלי בשנות החמישים והוא משמש כפתרון לסיטואציות בהן נדרש לחלק רווחים בין שחקנים בתוך קואליציה מורכבת. כך למשל בחישוב כוחן של מפלגות בפרלמנט. או אז עולה השאלה – כיצד מחלקים את הרווחים באופן אשר משקף את התרומה של כל אחד לקבוצה מבלי לפגוע בתמריצים להצטרף לקבוצה? (אתנחתא פוליטית – מה צריך להיות התגמול של מפלגת מאזניים ישראלית שמשפיעה בחוסר פרופורציה לכמות המנדטים שלה?)

האתגר הגדול הוא שבכל קבוצה ישנם כאלו שמביאים יותר ערך לקבוצה מאחרים. נוסף על כך, אם נחלק את הרווחים לפי סדר ההצטרפות לקואליציה אנחנו עלולים להיתקע. דמיינו למשל דינאמיקה של 'הכל או כלום' שבה קואליציה מייצרת ערך רק כשהאחרון מצטרף אליה. לכאורה אותו האחרון צריך לקבל יותר, שהרי בזכותו הדיל נסגר. אך אם נפעל כך, כל אחד מהשחקנים ירצה להיות אותו האחרון בר המזל, מה שיתקע את תהליך ההצטרפות. כדי להתגבר על כך, ערך שפלי מחשב לכל שחקן ושחקן את הערך שלו תוך מיצוע כל האופציות האפשריות של סדר ההצטרפות של השחקן ובכך משמר הליך הצטרפות אובייקטיבי שאינו תלוי מיקוח בין השחקנים.

זו הצעה מעניינת כיוון שהיא מאפשרת לבחון את הערך של כל אחד ממשתפי הדאטה ולבחון מה הרווח, מתוך הסך הכולל, שצריך כל אחד ואחד להפיק מהסחר בדאטה. זה יכול להועיל כיוון שאם הנתונים שלי תורמים יותר לפלטפורמה מסוימת מאשר של חברי – מטעמי הוגנות נכון שאקבל יותר דיבידנד. יש לציין ש-Bax איננו מתיימר לפתור את כל הבעיה ומעלה בסיכום המאמר מורכבויות נוספות ומעניינות מאוד (למעוניינים, יש במאמר חישובים ונוסחאות וכן פרק Discussion מעניין).

אחרים כגון Glen Weyl הציעו להקים "Data Labour Unions". המשתמשים יתאגדו למעין איגודי עובדי-דאטה וכך כוח המיקוח שלהם יתעצם מול חברות המחזיקות במידע. הרעיון שבבסיס השיטה של Weyl הוא שהמשתמשים הפכו להיות שלא במודע עובדים (עבדים?) של הפלטפורמה. כיוון שרק בזכות המשתמשים-עובדים ומידע העתק שלהם המודל של החברות מרוויח הון, מן הראוי שהם יזכו בנתח מכובד ממנו. על פי Weyl אחד ההישגים של התאגדות יכול להיות מעבר מגלישה ה'חינמית' ברשתות החברתיות שהוא למעשה רווי פרסומות, לגלישה נקייה – והכל באמצעות מו"מ ויחסי כוחות שווים.

[[למי שעולות אסוציאציות קומוניסטיות-מהפכניות, בעלי הון-פרולטריון, זה לא סתם – אבל בזה נעמיק יותר בפעם אחרת.]]

תנו כבוד לפועל אמיתי, בחור לעניין, לא כמו פועלי-הדאטה הבוהים במסכים

סוג של סיכום – כסף תמורת פרטיות?

בפוסט הזה ובקודם לו נגענו בקצה קצהן של שאלות "האם סחירות של דאטה?" ו"איך סחירות של דאטה?" גם יחד והארנו את מורכבויות הרעיון. לסיכום שני הפוסטים אני רוצה להתעכב על הרעיון על פיו אדם יפיק הכנסה ממכירת דאטה שלו ולציין את הסיבות שבגללן לא לגמרי נוח לי איתו.

הרבה מהחברות אנושית, המודרניות יותר והפחות, עסקו בניסיון להגדיר את היחס שבין אדם לקניינו ובסימון גבולות ומגבלות על סחירות וזכויות קנייניות. דוגמאות: אסור לי למכור את איברי הגוף שלי מבחינה חוקית, על זכויות קנייניות ביחס לנכסים מסוימים חלות מגבלות, כגון סחירותה המוגבלת של חלקת קבר. כלומר – גם כשמשהו שייך לך לכאורה, מוטלות הגבלות על היכולת לסחור בו מכל מיני סיבות ("ערכיות" למשל). מטבע הדברים זו שאלה רלוונטית גם בעניין הדאטה.

תחושתי היא ששוק שבו הכל אפשרי, כל הדאטה סחיר ותלוי אך ורק בביקוש-היצע, הוא בעייתי. האם ראוי שבני אדם ימכרו נתונים אודות נטיותיהם המיניות, מגדרם או שייכותם האתנית לכל המרבה במחיר? יש את בעיית ההסכמה – גם אדם אשר מסכים מרצונו החופשי למכירת פרטים אינטימיים נמצא תמיד בפער ביחס להשלכות שליליות פוטנציאליות של הסכמתו. נוסף על כך, הגם שלאדם X זה לא מפריע, מציאות כזו משנה יסודות חברתיים עמוקים, למשל בגבולות הפרטיות, ועשויה להשפיע לרעה גם על אינדיבידואל Y, ולו רק בשל הרף הקלוקל החדש שהוצב. לנו כחברה אנושית יש מקום להציב אידיאל מסוים של פרטיות, של מותר-אסור, לפעמים גם במחיר של פטרנליזם מה. לכל מי שעשוי להתקומם מול הרעיון הזה, אענה שיש מספיק דוגמאות מכל תחומי הקיום שלנו שמוסדרים או מוגבלים בדרכים כאלו ואחרות, ולכן זה לא רעיון זר או מופרך לטעמי.

ויקטור הוגו. פנטין, דמות מ"עלובי החיים", מכרה שיניים ושיער בעת צרה. מקור: ויקיפדיה

במובן מסוים ובהפוך על הפוך ייתכן שחלוקת Data Dividend תתברר ככדאית דווקא לחברות הענק, בהגבירה את הלגיטימציה של השיח הממוני על פני שיח הפרטיות. החברות יוכלו לטעון כי המשתמש הוא שויתר מרצונו החופשי, ועוד תמורת תגמול (!), על נתוניו הפרטיים.

כן! אנשים צריכים לדעת טוב יותר מי משתמש בדאטה עליהם, איך, למי הוא נמכר, ועוד. אך האם Data Dividend הוא הפיתרון הנכון? החשש שלי הוא שייווצר שוק ללא אמות מידה של ראוי ורצוי, שבו אנשים יתחילו 'למכור את עצמם'. נגלה שהזכות לפרטיות, המוכרת כזכות יסוד חוקתית בעולם המערבי, תתערער ותוחלף בשיטה שבה פרטיות תימכר כמוצר תמורת הכנסה. זה יפגע גם בקבוצות מוחלשות שבמרדף אחר מקורות הכנסה נוספים תהיינה מוכנות לוותר על הרבה פרטיות. ושוב, מצטער על הפטרנליזם שבטח מפריע לחלק מהקוראים, אבל כללים כלשהם כן צריכים להישמר בתחום הזה.

אני לא נגד לחשב את הערך של המידע שאני מפזר ואפילו שתהיה אפשרות לסחור בו ואכן צריך להיזהר ממהלכים הפוגעים בחירות, בקידמה ובחדשנות. אבל אני חושב שלא משנה לאן הרעיון של  Data Dividend יתגלגל לו, נדרש יהיה לבחון מה אמות המידה והמגבלות הנכונות.

דאטה – מי ההורים שלך? [1]

או – למי שייך הדאטה עלינו והאם ראוי שנרוויח ממנו?

בפברואר 2019, לפני כשנה, מושל קליפורניה Gavin Newsom קרא להחזרת השליטה למשתמשים על הדאטה שלהם. כצעד ראשון הודיע Newsom על כוונתו לקדם רפורמה שתחייב חברות, ובראשן גוגל ופייסבוק, לתגמל את המשתמשים בעבור סחר בדאטה שלהם עם צדדים שלישיים. ההצדקה למהלך הזה, לשיטתו, היא שאין סיבה שהחברות ישגשגו מבלי שהמשתמשים – הלא הם המקור לנתונים – יזכו לנתח מההון. כך עלה לו לקדמת הבמה המושג – 'Data Dividend' על פיו יופרש דיבידנד כספי לאדם מן הערך שנוצר משימוש במידע שלו או ממכירה שלו לצד ג'. המשמעות היא למשל שגלישה בפייסבוק שבמהלכה החברה אוספת על כולנו מידע אולי תהפוך למקור הכנסה. נשמע טוב?

Gavin Newsom מושל קליפורניה

כרקע למהלך הזה צריך לציין שכבר נעשה ניסיון דומה ב-2017 במדינת וושינגטון שלא התגבש לכדי חוק. ההצעה שם הייתה להטיל מס של 3.3 אחוז על מכירת דאטה. התומכים בהסדרים ברוח זו מתארים את המהלך כאמצעי להקטנת האי-שיוויון, מעין מעשה רובין הודי – לקחת קצת מהעשירים ולתת לעניים. עניינם הוא לשקם את היחסים הלא שוויוניים בין המשתמשים החלשים לבין חברות הענק  על ידי חיזוק כוח המיקוח של המשתמשים מול הארגונים. כפועל יוצא יוכלו המשתמשים לשלוט טוב יותר במידע האגור במערות השרתים של ענקיות האינטרנט.

במבט ראשון – זהו מהלך מעניין ואולי הגיוני, במיוחד בעידן בו המשתמש הפך להיות המוצר.

בפועל – זו סוגיה מורכבת המעלה תהיות מגוונות:

  1. מה המעמד של דאטה? למי הוא שייך ומי זכאי לשלשל לכיסו רווחים מסחר בו?
  2. סוגית הישימות – האם הפרשת דיבידנד מדאטה היא דבר ישים? האם היקף הרווחים הצפויים מצדיק מהלך סבוך שכזה?
  3. ולבסוף, מבחינה נורמטיבית-חברתית, האם נכון לחזק את מגמת הסחר-מכר בנתונים אישיים?

בפוסט הזה אגע רק בשאלה הראשונה. השאר ימתין בסבלנות לפוסט הבא.

הנפט החדש?! – אהם… האמנם?

יש הרואים את הדאטה כ"נפט החדש" ("The New Oil"). לנפט שני מצבי צבירה: בתוך האדמה, שם הוא לא שווה דבר; לאחר הפקתו מקרבי כדור הארץ לתוך חביות – אז הוא מתחיל לקבל ערך. כך גם דאטה אינו שווה דבר עד שיחולץ מן המשתמשים וייאגר בתוך בנק נתונים רחב. המתנגדים לגישה זו מדגישים את ההבדלים המהותיים בין השניים: חבית נפט היא מוצר פיזי טהור ואפשר לתאר אותה על ידי נוסחה כימית פשוטה. היא ניתנת לשכפול ומהווה משאב פיזי עם שייכות גיאוגרפית ובעלות מוגדרת. הדאטה לעומת זאת הוא אמורפי ונזיל, לא-פיזי – ועוד לא מצאנו את הרכבו הכימי…

אין לי עניין להכריע במחלוקת סביב המשל הזה פה, אני מביא אותו רק כי הוא מדגיש את הצדדים השונים בשאלה לדיון – איך נכון להסתכל על הדבר הערטילאי הזה שנקרא 'דאטה'? למי הוא שייך, אם בכלל? ומי בעל הזכות לקבל עליו גמול?

בתמונה – משאבת דאטה, סליחה – נפט

נתוניו של אדם הם כגופו

אפשרות אחת היא לגרוס כי נתוניו של אדם הם כגופו. כשם שיש לאדם ידיים, גפיים, רצונות ושאיפות – כך גם יש לו מאפיינים, שעל אף הערטילאיות שלהם מהווים חלק ממנו. הדאטה אינו דבר חיצוני לאדם, המתלבש עליו, או מרחף מעליו – אלא פנימי ומרכיב בעצמותו. ברמה הפרקטית תפיסה כזו תצמצם מיניה וביה את הנכונות לאפשר לסחור במידע – שהרי סוחרים בקניין ולא בנשמות של בני אדם (חוץ מניקולאי גוגול – קריאה מומלצת). יתרה מכך, ייתכן שעל בסיס תפיסה כזו אף יוטלו מגבלות על יכולתו של אדם לסחור בדאטה, כמו שקשה לנו עם האפשרות שאדם יסחר באבריו. ועוד, על בסיס עיקרון שדאטה הוא כגופו של אדם, סביר להניח שנכון יותר יהיה לדבר על דאטה במושגים של פרטיות מאשר של קניין, סחירות והעברת זכויות.

ובחזרה למשל הנפט – על פי גישה זו הקשר בין נפט, משאב טבע סחיר, לבין דאטה הוא מקרי בהחלט וכמו שאמר מישהו – "Data is about as likely a digital twin of oil, as a toaster is a mechanical twin of a quantum computer"… הנפט הוא סחיר, אך הדאטה של אדם, שהוא למעשה גופו – לא! לפי הגישה הזו, דאטה דיבידנד הוא מושג מטעה ושגוי, ואפשר בגדול לסגור את הדיון.

אבל זו גישה מעט קיצונית – דאטה הוא באמת דבר בלתי סחיר לגמרי?! אדם לא יכול למכור דאטה שלו תמורת כסף? לכן אפשר להציע אולי איזשהו ריכוך על ידי הבחנה בין סוגים שונים של דאטה. כיוון שיש סוגי מידע פנימיים-אינטימיים יותר ויש כאלו פחות, הסחירות של המידע יכולה להשתנות בהתאם.

את הדאטה אפשר לסדר אולי על 'ספקטרום של קרבה': בצד אחד (נגיד מימין) יש את המידע הרפואי על אדם או נטייתו המינית – נתונים רגישים ו'קרובים יותר' לאדם ולכן פחות סחירים. ככל שנזרום שמאלה בציר נפגוש נתונים כגון גובה וגיל, סכום העובר ושב שלו. בקיצון השמאלי יוצבו הנתונים האינטימיים פחות – סוגי המכוניות שברשותו, העדפות קולינריות וכדומה.

העובדה שיש דאטה שבו כן ראוי לסחור מובילה אותנו לשלב הבא.

תודה לפייסבוק שהביאני עד הלום

אז נניח שדאטה, לפחות בחלקו, הוא משאב סחיר ונמשיך עם ההבנה שמדגישה שנתונים מסוימים של אדם הם כמו נפט היושב בעומק המדבר העיראקי. עד שלא תבוא חברת ענק ותפיק את הנפט ממעמקי האדמה – הוא פשוט לא שווה כלום. באותה מידה, לדאטה על מישהו אין ערך כל עוד הוא לא נאסף, נבדק וצורף למיליון נתונים אחרים על ידי פלטפורמת אינטרנט גדולה. שיטה זו אינה מבטלת כמובן את האמורפיות והערטילאיות של הנתונים, מבחינה זו הם שונים מנפט, אבל עומדת בעיקר על היותם 'חבויים' עד כדי לא קיימים, עד אשר מגיע גוף מקצועי ומיומן המפיק את הדאטה ממחצביו. במובן הזה, כן!, דאטה הוא כמו נפט.

מה מסתבר? שאנחנו חייבים את פייסבוק כדי לעשות משהו מהדאטה שלנו! כיוון כזה מעורר את הדיון סביב חלוקת הרווחים – איפה עובר הגבול בין מה שאני חייב לפייסבוק על ההפקה, לבין מה שהיא חייבת לי על המשאב? איך נחלק את ההכנסות?

נעצור כאן לעת עתה, כיוון שזו בדיוק נקודת הפתיחה המתאימה לפוסט הבא… זה הזמן להפעיל את הנוירונים ולנסות לחשוב על מנגנונים חכמים לחלוקת רווחים מדאטה.

נ.ב:

לצורך כתיבת הפוסט שמנו בצד את האפשרות הסבירה שמדובר במהלך פופוליסטי ותו לא, כי בכל מקרה השאלה העקרונית מעניינת בפני עצמה. ואכן יכולה להיות תחושה ששיח ה-Data Dividend נגוע בפופוליזם-מה כאילו רובין הוד של קליפורניה לוקח מהעשירים ונותן לעניים.

ולראיה, ראו (באדיבות גוגל) איזה באז נוצר סביב המושג בתקופה שלאחר הנאום של Newsom (בפברואר 19'), ואיזה שיממון לפני ואחרי… מחשיד קצת, לא?

טכנולוגיה הלכה למעשה, והאדם שבתווך

קיומה של טכנולוגיה היא לא סוף פסוק. נדרש עוד לשכנע את בני האדם להשתמש בה. מסתבר שזה אתגר לא מבוטל… זכרו – טכנולוגיה מיישמים בני אדם!

[מומלץ, אך לא חובה, לקרא כרקע את הפוסט הקודם על COMPAS]

מי לא מכיר את התופעה הבאה? מגיע בוס חדש שמכריז על מהפכה טכנולוגית בארגון שתגדיל את שורת הרווח. כספים מושקעים, ימי עיון מתקיימים. אבל אחרי זמן מה מגלים שהשינוי כשל – העובדים לא הפנימו את השינוי בהרגלים, הטכנולוגיה (מדהימה ככל שתהיה) לא התאימה לתרבות הארגונית.

מדובר במה שאפשר לכנות "התווך האנושי/חברתי" – האינטראקציות והדינאמיקות האנושיות במערכת המסוגלות לחסום מהפכות. המאמר של Angèle Christin ("Algorithm in Practice") המוצג כאן בכמה מאות מילים עוסק בדיוק בזה – אסטרטגיות התמודדות של עובדים מול טכנולוגיות חדשניות.

יש את הכלים, ויש את מי שמפעיל אותם

טענתה הבסיסית היא שהשיח והמחקר מרבים לעסוק בכלים עצמם – החל מהאופן בו האלגוריתם פועל וכלה במחלוקות בסוגיות של הוגנות וכדומה – ולרוב לא חוקרים שאלות קריטיות כגון – כיצד אנשים מיישמים בפועל את מסקנות האלגוריתמים? האם הטכנולוגיה היא מבחינתם חבר או אויב? האם הם מקשיבים לפלט של התוכנה? ואיזו השפעה יש להקשר (כגון התרבות הארגונית או ההרכב האנושי בארגון) על אופן השימוש?

אני חייב להודות שאני מוצא את הכיוון המחקרי הזה כמאוד משכנע. קחו למשל את COMPAS – האלגוריתם שאמור לנבא את הסיכוי שאדם יחזור לפשוע. הרבה דיו נשפך במחלוקת סביב ההוגנות של הכלי – התגלה למשל שהוא מפלה לרעה אפרו-אמריקאים… אבל מעטים מאוד דנו ברובד אליו מנסה Christin להסיט את הדיון – קרי: הכיצד, אם בכלל, שופטים משתמשים באלגוריתם? זו שאלה קריטית אם רוצים להבין את השפעות הטכנולוגיה הלכה למעשה! Christin מבקשת לחקור לא רק את הכלים אלא גם את החיים עצמם מתוך הבנה שהחיים – התגובות האנושיות, התווך האנושי – יכולים לקבוע את השפעת הטכנולוגיה לא פחות מאשר הצד הטכני, תפקוד תקין או היעדר באגים.

המאמר משווה בין שני תחומים בהם השימוש באלגוריתמים גבר ב-10+ שנים האחרונות: העיתונות ובתי משפט פליליים. לשם כך ביצעה Christin מחקר אתנוגרפי אכותני המבוסס על ראיונות עם עשרות עובדים במערכות עיתון שבהן נעשה שימוש בתוכנות זמן אמת כגון Chartbeat המפיקה המלצות על תזמון פרסום כתבות לפי התנהגות הגולשים (כמות לייקים ותגובות, זמני קריאה, וכדו'). במערכת המשפט היא מתמקדת, איך לא, באלגוריתמים כמו COMPAS המנבאים מסוכנות של חשודים/עבריינים במסגרת הליכים שיפוטיים.

הממצא המעניין הוא כי בשני התחומים קיימים אי התאמה ופערים מהותיים בין הצהרות של מנהלים לגבי השימוש באלגוריתמים לבין האופן בו העובדים משתמשים בהם בפועל. זה קצת מזכיר לי אגב את הדינאמיקה שבין קצינים ונגדים בצבא – הקצין מצווה, אבל הנגד הוא זה שמחליט, בתכל'ס, אם/איך ליישם את ההחלטה. (וקצין שלא מבין את זה, נמצא בבעיה)

עזוב'תי מהאלגוריתם שך'!!

המאמר מביא בהרחבה את הדוגמה של מערכת עיתון המכונה TheNotebook (שם בדוי). יש שם מנהל ניו-יורקי המדבר על כמה שקבלת ההחלטות בארגון היא מתקדמת; ויש שם עובדת שלה משלמים כדי שתנתח את התעבורה באתר העיתון ותתווה אסטרטגיה שתעצים אותה; כל העובדים קיבלו גישה ל-Chartbeat; ואפילו דאגו לפרגן במייל לעובדים שהביאו הכי הרבה טראפיק. אבל כש-Christin תשאלה את הכתבים עצמם היא נתקלה בתגובות שונות שלא תואמות את הצעדים הללו: לא מעט מתוכם העידו כי הם לא מבינים מה רוצים מהם, זה לא מעניין אותם, העיסוק בטראפיק מלחיץ אותם וההתעמקות בסטטיסטיקות לא מצדיקה מבחינתם את השקעת הזמן וכאב הראש.

תמונת מסך של Chartbeat, מתוך אתר החברה

ממצאים דומים היא מצאה גם בבתי משפט בארה"ב, ואפילו באלו שנחשבים הכי Cutting-Edge וחדשניים (יחסית) שיש. שם מעידים שופטים ועורכי דין עד כמה קשה להם להיפטר מן הדפים המודפסים וכי השימוש בכלים הסטטיסטיים פשוט לא יכול להשתלב בתוך שיטות העבודה. אחד השופטים הולך רחוק יותר, באמירה מרתקת לדעתי: הוא אומר שהכלים האלו פשוט אינם מתאימים לרעיון הצדק! במערכת הצדק, אותו מקרה, עם אותו שופט, אותם עורכי דין, אותן ראיות יכולים להוליד החלטות סותרות בהזדמנויות שונות. זה לא קשור להטיות, אלא זה טבע התחום. שילוב כלים סטטיסטיים לתוך המערכת הוא דבר לא רלוונטי!

המדריך לעובד עם טכנולוגיה

מוגש לכם בזאת תפריט אסטרטגיות התמודדות שמפתחים עובדים במטרה להקטין את ההשפעה (impact) של האלגוריתמים: אפשר לבקר גלויות את הטכנולוגיה, לגרור רגליים או להתעלם במכוון. אם אתם תחמנים יותר אפשר גם לעשות "gaming" – קרי, לשחק עם הנתונים כדי לשפר ביצועים מבלי באמת לשנות שום דבר: לדוגמה, לשכנע את העורך להציב כתבה שלכם במקום בולט בשעות שיא – כך הסטטיסטיקה של הכתבה עולה מבלי שזה באמת ישפיע על המספרים הכלליים של האתר. אם אתם נועזים יותר, אפשר אפילו לעשות מניפולציה של נתונים בתיקי הראיות כדי שהנתונים יובילו להחמרה עם הנאשמים (Christin טוענת שמצאה סימנים לזה).

יש עוד המון במאמר הזה: הוא פותח הרבה מאוד כיווני חשיבה מרתקים שאפשר לפתח לגבי הצדדים הסוציולוגיים-אנתרופולוגיים של השימוש בטכנולוגיה. הדבר המרכזי שלמדתי מהמאמר הוא החשיבות של התווך האנושי: טכנולוגיה קיימת זה אחלה; אבל אופן ואסטרטגית השימוש הם לא פחות חשובים. כדי שכלי ייושם כראוי, צריך הסברה וצריך הכשרה, צריך גם כוח פוליטי ומנהיגות – צריך לוודא שהשימוש בפועל, הלכה למעשה, הוא נכון.

נראה לי שהרבה מדי מהשיח הנוכחי מנותק מההיבט היישומי הזה. מרבים לעסוק בטכנולוגיה עצמה, בסוגיות אתיות/משפטיות/חברתיות שהיא מעלה, בפיתוח הבא, בחידוש הבא. הדיונים הללו מייצרים אשליה שאם רק נפתח את הטכנולוגיה, אם רק יהיה מוצר מתוקתק – העולם ישתנה (לטוב או לרע).

אבל מסתבר שזה לא מספיק. אחרי הפיתוח בא השימוש. ובשימוש יש בני אדם. ולבני אדם יש אג'נדות, כוונות, רצונות. שוו בדמיונכם מציאות שבה פותח אמצעי ניבוי עבריינות מושלם, הוגן deluxe. האם זה מבטיח ששופט ישתמש בו כראוי? אם למשל הוא יהיה 'הוגן מדי' כלפי אפרו-אמריקאים, והשופט זוכר מניסיונו ארוך השנים שרוב העבריינים שהוא מכיר הם אפרו-אמריקאים, האם אין סכנה שהוא פשוט יתעלם מהאלגוריתם המושלם?

אז זכרו 'טכנולוגיה מיישמים בני אדם'. אם לא נשכיל לחקור את התנהגות בני האדם מול הטכנולוגיה, אם לא נחקור את התגובות האנושיות – לא נוכל להבין, וגם לא לצפות, את ההשפעה של הטכנולוגיה כראוי.

כי מסתבר שמה שמאה מפתחים פיתחו, עובד סרבן אחד יכול לבטל.