דאטה – מי ההורים שלך? [1]

או – למי שייך הדאטה עלינו והאם ראוי שנרוויח ממנו?

בפברואר 2019, לפני כשנה, מושל קליפורניה Gavin Newsom קרא להחזרת השליטה למשתמשים על הדאטה שלהם. כצעד ראשון הודיע Newsom על כוונתו לקדם רפורמה שתחייב חברות, ובראשן גוגל ופייסבוק, לתגמל את המשתמשים בעבור סחר בדאטה שלהם עם צדדים שלישיים. ההצדקה למהלך הזה, לשיטתו, היא שאין סיבה שהחברות ישגשגו מבלי שהמשתמשים – הלא הם המקור לנתונים – יזכו לנתח מההון. כך עלה לו לקדמת הבמה המושג – 'Data Dividend' על פיו יופרש דיבידנד כספי לאדם מן הערך שנוצר משימוש במידע שלו או ממכירה שלו לצד ג'. המשמעות היא למשל שגלישה בפייסבוק שבמהלכה החברה אוספת על כולנו מידע אולי תהפוך למקור הכנסה. נשמע טוב?

Gavin Newsom מושל קליפורניה

כרקע למהלך הזה צריך לציין שכבר נעשה ניסיון דומה ב-2017 במדינת וושינגטון שלא התגבש לכדי חוק. ההצעה שם הייתה להטיל מס של 3.3 אחוז על מכירת דאטה. התומכים בהסדרים ברוח זו מתארים את המהלך כאמצעי להקטנת האי-שיוויון, מעין מעשה רובין הודי – לקחת קצת מהעשירים ולתת לעניים. עניינם הוא לשקם את היחסים הלא שוויוניים בין המשתמשים החלשים לבין חברות הענק  על ידי חיזוק כוח המיקוח של המשתמשים מול הארגונים. כפועל יוצא יוכלו המשתמשים לשלוט טוב יותר במידע האגור במערות השרתים של ענקיות האינטרנט.

במבט ראשון – זהו מהלך מעניין ואולי הגיוני, במיוחד בעידן בו המשתמש הפך להיות המוצר.

בפועל – זו סוגיה מורכבת המעלה תהיות מגוונות:

  1. מה המעמד של דאטה? למי הוא שייך ומי זכאי לשלשל לכיסו רווחים מסחר בו?
  2. סוגית הישימות – האם הפרשת דיבידנד מדאטה היא דבר ישים? האם היקף הרווחים הצפויים מצדיק מהלך סבוך שכזה?
  3. ולבסוף, מבחינה נורמטיבית-חברתית, האם נכון לחזק את מגמת הסחר-מכר בנתונים אישיים?

בפוסט הזה אגע רק בשאלה הראשונה. השאר ימתין בסבלנות לפוסט הבא.

הנפט החדש?! – אהם… האמנם?

יש הרואים את הדאטה כ"נפט החדש" ("The New Oil"). לנפט שני מצבי צבירה: בתוך האדמה, שם הוא לא שווה דבר; לאחר הפקתו מקרבי כדור הארץ לתוך חביות – אז הוא מתחיל לקבל ערך. כך גם דאטה אינו שווה דבר עד שיחולץ מן המשתמשים וייאגר בתוך בנק נתונים רחב. המתנגדים לגישה זו מדגישים את ההבדלים המהותיים בין השניים: חבית נפט היא מוצר פיזי טהור ואפשר לתאר אותה על ידי נוסחה כימית פשוטה. היא ניתנת לשכפול ומהווה משאב פיזי עם שייכות גיאוגרפית ובעלות מוגדרת. הדאטה לעומת זאת הוא אמורפי ונזיל, לא-פיזי – ועוד לא מצאנו את הרכבו הכימי…

אין לי עניין להכריע במחלוקת סביב המשל הזה פה, אני מביא אותו רק כי הוא מדגיש את הצדדים השונים בשאלה לדיון – איך נכון להסתכל על הדבר הערטילאי הזה שנקרא 'דאטה'? למי הוא שייך, אם בכלל? ומי בעל הזכות לקבל עליו גמול?

בתמונה – משאבת דאטה, סליחה – נפט

נתוניו של אדם הם כגופו

אפשרות אחת היא לגרוס כי נתוניו של אדם הם כגופו. כשם שיש לאדם ידיים, גפיים, רצונות ושאיפות – כך גם יש לו מאפיינים, שעל אף הערטילאיות שלהם מהווים חלק ממנו. הדאטה אינו דבר חיצוני לאדם, המתלבש עליו, או מרחף מעליו – אלא פנימי ומרכיב בעצמותו. ברמה הפרקטית תפיסה כזו תצמצם מיניה וביה את הנכונות לאפשר לסחור במידע – שהרי סוחרים בקניין ולא בנשמות של בני אדם (חוץ מניקולאי גוגול – קריאה מומלצת). יתרה מכך, ייתכן שעל בסיס תפיסה כזו אף יוטלו מגבלות על יכולתו של אדם לסחור בדאטה, כמו שקשה לנו עם האפשרות שאדם יסחר באבריו. ועוד, על בסיס עיקרון שדאטה הוא כגופו של אדם, סביר להניח שנכון יותר יהיה לדבר על דאטה במושגים של פרטיות מאשר של קניין, סחירות והעברת זכויות.

ובחזרה למשל הנפט – על פי גישה זו הקשר בין נפט, משאב טבע סחיר, לבין דאטה הוא מקרי בהחלט וכמו שאמר מישהו – "Data is about as likely a digital twin of oil, as a toaster is a mechanical twin of a quantum computer"… הנפט הוא סחיר, אך הדאטה של אדם, שהוא למעשה גופו – לא! לפי הגישה הזו, דאטה דיבידנד הוא מושג מטעה ושגוי, ואפשר בגדול לסגור את הדיון.

אבל זו גישה מעט קיצונית – דאטה הוא באמת דבר בלתי סחיר לגמרי?! אדם לא יכול למכור דאטה שלו תמורת כסף? לכן אפשר להציע אולי איזשהו ריכוך על ידי הבחנה בין סוגים שונים של דאטה. כיוון שיש סוגי מידע פנימיים-אינטימיים יותר ויש כאלו פחות, הסחירות של המידע יכולה להשתנות בהתאם.

את הדאטה אפשר לסדר אולי על 'ספקטרום של קרבה': בצד אחד (נגיד מימין) יש את המידע הרפואי על אדם או נטייתו המינית – נתונים רגישים ו'קרובים יותר' לאדם ולכן פחות סחירים. ככל שנזרום שמאלה בציר נפגוש נתונים כגון גובה וגיל, סכום העובר ושב שלו. בקיצון השמאלי יוצבו הנתונים האינטימיים פחות – סוגי המכוניות שברשותו, העדפות קולינריות וכדומה.

העובדה שיש דאטה שבו כן ראוי לסחור מובילה אותנו לשלב הבא.

תודה לפייסבוק שהביאני עד הלום

אז נניח שדאטה, לפחות בחלקו, הוא משאב סחיר ונמשיך עם ההבנה שמדגישה שנתונים מסוימים של אדם הם כמו נפט היושב בעומק המדבר העיראקי. עד שלא תבוא חברת ענק ותפיק את הנפט ממעמקי האדמה – הוא פשוט לא שווה כלום. באותה מידה, לדאטה על מישהו אין ערך כל עוד הוא לא נאסף, נבדק וצורף למיליון נתונים אחרים על ידי פלטפורמת אינטרנט גדולה. שיטה זו אינה מבטלת כמובן את האמורפיות והערטילאיות של הנתונים, מבחינה זו הם שונים מנפט, אבל עומדת בעיקר על היותם 'חבויים' עד כדי לא קיימים, עד אשר מגיע גוף מקצועי ומיומן המפיק את הדאטה ממחצביו. במובן הזה, כן!, דאטה הוא כמו נפט.

מה מסתבר? שאנחנו חייבים את פייסבוק כדי לעשות משהו מהדאטה שלנו! כיוון כזה מעורר את הדיון סביב חלוקת הרווחים – איפה עובר הגבול בין מה שאני חייב לפייסבוק על ההפקה, לבין מה שהיא חייבת לי על המשאב? איך נחלק את ההכנסות?

נעצור כאן לעת עתה, כיוון שזו בדיוק נקודת הפתיחה המתאימה לפוסט הבא… זה הזמן להפעיל את הנוירונים ולנסות לחשוב על מנגנונים חכמים לחלוקת רווחים מדאטה.

נ.ב:

לצורך כתיבת הפוסט שמנו בצד את האפשרות הסבירה שמדובר במהלך פופוליסטי ותו לא, כי בכל מקרה השאלה העקרונית מעניינת בפני עצמה. ואכן יכולה להיות תחושה ששיח ה-Data Dividend נגוע בפופוליזם-מה כאילו רובין הוד של קליפורניה לוקח מהעשירים ונותן לעניים.

ולראיה, ראו (באדיבות גוגל) איזה באז נוצר סביב המושג בתקופה שלאחר הנאום של Newsom (בפברואר 19'), ואיזה שיממון לפני ואחרי… מחשיד קצת, לא?

2 תגובות בנושא ״דאטה – מי ההורים שלך? [1]"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s