נבואה מודרנית עליזה

נבואה היא עיסוק עתיק, שנדמה כארכאי. על האפשרות שמסתובבים בינינו, גם בימינו, נביאים מסוג דומה אך שונה.

איך הייתם מגיבים לטענה שבתוך 20 שנים מהיום, זהו זה, זה ייגמר, הספרים ייעלמו מן העולם כלא היו, ויוחלפו בטכנולוגיות קריאה דיגיטאליות בלבד? אם היו שואלים אותי הייתי עונה שעם יד על הלב אני ממש לא בטוח לגבי זה: יוכיחו ה-Kindles וה-E-books. הם אמנם הצליחו לתפוס איזשהו נתח מהרגלי הקריאה שלנו, אך הספר הכתוב, הטוב והמוכר, בניגוד לכל ההספדים, עוד לא אמר את מילתו האחרונה: בארצות הברית נמכרו 675 מיליון ספרים בשנת 2019, ונתונים של הספרייה הלאומית בישראל מראים על גידול שנתי מתמיד בכמות הספרים היוצאים לאור.

בשנת 1999 התיישב ריי קורצווייל (Ray Kurzweil), העתידן הנודע, לכתוב את הספר 'The Age of Spiritual Machines' ('עידן המכונות החושבות'). החלק השלישי של הספר המכונה 'To Face the Future' מפוצל לארבעה פרקים. בכל פרק סדרת נבואות לשנה עתידית: ל-2009, 2019, 2029 ו-2099.

לגבי 2019 הוא חזה את נבואת הפתיחה – שהספרים ייעלמו מן העולם. אנחנו כמובן כבר יודעים שחזיון הספרים הנעלמים היה לא יותר מחלום באספמיא. קורצוייל, עתידן בעל תעוזה, לא התבייש ולא הסתפק בכך והתנבא לגבי שלל פעילויות אנושיות אחרות: מה יקרה בטכנולוגיה, לאן תתפתח הגנטיקה, איזו כלכלה תהיה, ואיך בני אדם יתקשרו האחד עם השני. זה אותו קורצווייל אגב שטוען שבשנת 2045, פחות או יותר, נחצה את הנקודה הסינגולרית שבה המכונות יעקפו את בני האדם בסיבוב, סופית וחד-משמעית.

ריי קורצווייל, עתידן בעל תעוזה (מקור: ויקיפדיה)

אני מתלבט מזה שנים לגבי עמדתי ביחס לעתידנים – מצד אחד זו פעילות אינטלקטואלית די מורכבת, היא דורשת יכולת הסקה, ודמיון וחזון לא מבוטלים. עתידנים הם אנשים נועזים – הם מביעים דעות ביחס ללא נודע, וכשהם חוזים מה יהיה בעוד 10 או 20 שנה, הם מסכנים את המוניטין שלהם. מצד שני בעתידנות יש שרלטנות: היא עושה הרבה כותרות לשעתה, בהתבסס על כלום, וכשמגיע הזמן לפרוע את הצ'ק ולבדוק האם התממשו הנבואות, לעיתים אין את מי לשאול, ובמקרה הטוב תיתקלו בהתחמקות.

קורצווייל מצדו עומד על כך שהוא עתידן רציני עם מתודה ושיטה. על פי התזה המרכזית שלו ('The Law of Accelerating Returns'), ההתפתחות של טכנולוגיית המידע עוקבת אחר נתיב בר-חיזוי ואקספוננציאלי. בשל תגלית זו מתעקש קורצווייל שהעתיד אינו מורכב מכדי לחזותו. עם זאת, הוא מודה בצניעות מה שיש דברים שאינם ברי-חיזוי – והוא אף מציין דבר שאמור לצער אותנו:

There are still many things – which project, company or technical standard will prevail in the marketplace, or when peace will come to the Middle East – that remain unpredictable

ואני, עתידן מתחיל, אומר שהשלום במזרח התיכון יקרה לא יאוחר מ-2099.

תיקוף נבואות

בשנת 2009 הגיעה ההזדמנות הראשונה לבדוק אם קורצווייל צדק או טעה בענק.

הכותרות לא ממש החמיאו לו. כך למשל כתבה בפורבס מ-2012, שגם אחרי הארכת זמן של 3 שנים, הגיעה למסקנה שמתוך 12 נבואות לשנת 2009 שנבדקו, צדק קורצוויל בלא יותר מאחת – הוא חזה את פיתוחם של מכשירי קריאה קטנים לעיוורים, ומכשירי שמיעה לחירשים. הכותב בפורבס הסכים ברוב חמלתו להעניק ציון עובר לקורצוייל על נבואה זו, כיוון שאפשר להתייחס לסמארטפונים כמימוש הנבואה. שאר ה-11 הנבואות להערכתו היו מוצלחות הרבה פחות: לא, מוזיקאים אנושיים אינם מג'מג'ים עם נגנים קיברנטיים; רוב הטקסטים אינם נכתבים באמצעי זיהוי קול; עדיין לא הצליחו להקטין בצורה דרסטית את התמותה מסרטן ומחלות לב.

קורצווייל לא נשאר חייב ויצא לקרב הגנה. במאמר תגובה מפורט שהתבסס על מסמך ארוך הוא הציג כל נבואה ונבואה והסביר למה בסך הכל הוא הגיע לרמת חיזוי מרשימה. הוא טען כי מתוך 147 הנבואות, 115 (78%) התבררו כמדויקות לגמרי, 12 (8%) נכונות ברמה העקרונית, כלומר בסך הכל 86% של נבואות נכונות.

אז איך יכול היה כתב פורבס להגיע למסקנות שגויות כל כך? קורצווייל הסביר שהוא דירג את הנבואות באופן מוטה ומתוך חוסר היכרות עם המציאות. איך אפשר להגיד שהנבואה לגבי זה שרוב הטקסטים ייכתבו בזיהוי קולי אינה נכונה בעוד אנשים מכתיבים הודעות טקסט ומיילים בעזרת Siri ואחיותיה? טקסטים, כך קורצווייל, הם לא רק ספרים או מסמכי וורד – טקסט הוא טקסט גם אם הוא אי-מייל שטחי ורגעי. הוא הסביר גם, בניגוד למה שחשב כתב פורבס, שהנבואות ניתנו למעשה לעשורים: מה שנכתב ל-2009 יכול להיות נכון גם אם התממש ב-2010, 2011 ואפילו 2015.

הויכוח המתומצת הזה רק מראה כמה שהעניין נתון לפרשנות – נבואות הן בסופו של דבר מילים שנכתבו. עוד לא הומצאה המילה שאינה ניתנת לפרשנות, כולל המילה 'טקסט', וכולל המילה 'כולל', דבר שמביא למחלוקת בהערכת התגשמות הנבואות. האם קורצוויל צריך להיות הפרשן המוסמך לנבואות של עצמו? הרי הוא כתב אותן, ולכן צריך להקשיב לו. מצד שני, אולי הוא נוגע מדי בדבר? האם נכון לתת לחתול לשמור על השמנת?

היה הייתה 2019

אל שנת 2019 אנחנו כבר מתגעגעים, שנה בלי מגפות. לתקופה הזו יש ערך גם בהקשר אחר, ההקשר שלנו – עוד הזדמנות לתקף את נבואות קורצווייל. גם ב-2019 היו אמורים להתגשם כל מיני דברים לפי קורצווייל: דיברנו למעלה על ההצהרה לגבי היעלמות הספרים אבל גם – רוב הלמידה מבוצעת בעזרת תוכנות חכמות המדמות מורים אמיתיים; רוב בני האדם הבוגרים משקיעים את רוב זמנם ברכישת ידע ומיומנויות חדשות; אתה ואת יכולים לעשות כל דבר באופן וירטואלי מבלי להיות תלוי בקרבה פיזית.

Stuart Armstrong מ-LessWrong (אתר מומלץ בחום) ביקש לקיים בדיקה מעמיקה של נבואות קורצווייל. המטרה – לבדוק האם קורצווייל של 99' דייק לגבי 2019, עד כמה, ואם לא – למה לא?

תחילה הוא ריכז את 105 הנבואות של קורצווייל לשנת 99' ולאחר מכן הוא הוציא קול קורא למתנדבים שיחוו דעתם לגביהן. 34 המתנדבים שנענו לבקשה נדרשו להעניק ציון על סקאלה: 1 – אמת; 2 – בקושי אמת; 3 – קשה לי להחליט; 4 – בקושי שגוי; 5 – שגוי. בסך הכל ניתנו 3078 חוות דעת לנבואות השונות.

טלו למשל את הנבואה הבאה:

"מחשבים הם כעת [2019] לרוב בלתי נראים. הם משולבים בכל מקום – בקירות, בשולחנות, בכסאות, בשולחנות עבודה, בבגדים, בתכשיטים ובגוף האנושי."

איזה ציון הייתם אתם נותנים להצהרה זו? לדעתי מגיע לה 4 או 5, כלומר – היא לא התממשה. מצד אחד המחשוב אכן חדר לרכיבים ועצמים רבים, אך דווקא לתוך הדברים שציין קורצווייל הם לא נכנסו, אולי למעט לגוף האנושי אם לוקחים בחשבון אביזרים לבישים כגון שעונים חכמים. רוב רובם של המתנדבים העניקו ציון דומה, הגם שכמה הפריזו ונתנו 3 ואפילו 2.

והנה עוד דוגמא לקושי הפרשני ביחס לנבואות. הנבואה שזכתה למנעד הציונים הרחב ביותר הייתה: "המחשוב נמצא בכל מקום, כמעט ואין סטודנטים שאינם מחזיקים במחשב אישי". כיצד להסביר את המחלוקת בעניין זה? ייתכן מאוד שלא כולם הבינו את ה"בכל מקום" באותה דרך – האם הכוונה לכל מקום ממש, או לזה שפריסת אמצעי מחשוב היא רחבה, והם נגישים יותר מבחינת עלותם הכספית?

התיקוף איפשר גם לרכז תוצאות כלליות של נבואות קורצווייל לשנת 2019:

בסך הכל 24% הצלחה (אמת או כמעט אמת), מול 67% של טעות (טעות או כמעט טעות). נתונים שמעלים שאלה מעניינת… מה נחשבת הצלחה של עתידן? מצד אחד אחוזי ההצלחה נמוכים. מאידך גיסא – כמה מאיתנו מסוגלים לרדת לרזולוציה כמו של קורצווייל ולהצליח באותה מידה? והנה לנו בעיה פרשנית בריבוע – זה לא רק שיכולות להיות מחלוקות לגבי התגשמות נבואה כזו או אחרת, אלא שיכולה להיות מחלוקת גם לגבי מהי הצלחה בתמונה הכוללת.

נביאים למיניהם

קורצווייל הוא אמנם תופעה מודרנית, אך הנבואה היא כידוע מקצוע עתיק. לגבי כל הנביאים כולם ניתן לשאול – מה דוחף אותם להתנבא? מהו אותו דחף ולהט שמצית אצלם את החיזיון, את החזון, ואת היכולת לקפוץ שנה, שנתיים, עשור או עשורים קדימה כדי לקבוע מה יתרחש אז?

עם הנבואה המקראית רובנו מיודדים במידה כזו או אחרת. ירמיהו, ישעיהו או עמוס – נביאים שהלהט שדחף אותם היה, אם להכליל באופן גס – דתי, אתי ומוסרי. תפסה אותם התגלות או תובנה שגרמה להם להבין שהנה אסון מתרגש לבוא על העם, או לחלופין שבמועד מסוים יתממשו הבטחות טובות ונהדרות לבטחון ושגשוג. מוסר ההשכל מנבואותיהם היה אמור להשליך על ההתנהגות של העם – אם תתנהגו היטב, לא תחמסו ולא תרצחו, יקרו דברים טובים או לכל הפחות לא תיענשו. מטרתם כנביאים הייתה, אם כן, להגשים בתוך החברה אידיאל של חברה צודקת ומוסרית. דחף בלתי נשלט, שהפך את חלקם למציקים הלאומיים והשניא אותם על סובביהם. כך למשל ירמיהו מעיד על תדמיתו הרעה: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי" (ירמיהו טו', י'). כשאתה נביא רציני אתה אוטומטית מתויג כילד רע.

וכעת אל המאה ה-16 הקרובה לנו יותר אז פעלה דמות מסקרנת לכל הדעות –  מישל דה נוסטרדמוס. מהדורת ה'נבואות' שלו שהתפרסמה לראשונה בשנת 1555 כללה לאחר כמה גלגולים מאות נבואות למאות שנים קדימה. נוסטרדמוס ביקש שלא להיקרא 'נביא', וכך כתב לבנו סזר (César) – "בני, על אף שהשתמשתי במילה נביא, לא הייתי מייחס לעצמי תואר כה נשגב".

ההתכחשות של נוסטרדמוס לתפקידו כנביא לא ממש עזרה, ועד היום, בכל שנה ושנה, נשאלת השאלה – האם נבואות נוסטרדמוס לשנה שזה עתה תמה התגשמו? יש הטוענים שנוסטרדמוס הצליח לחזות כמה מן האירועים שהשפיעו יותר מכל על תקופתנו כגון פיגוע התאומים, וכמובן, איך לא – גם את המגיפה הנוכחית. אך לרובנו, בני המאה ה-21, הנבואות של נוסטרדמוס נראות כלהט מוזר של הסתכלות במפות בכוכבים, בשילוב עם מיני טקסים מאגיים, כאילו הם מכילים מסרים על העתיד כולו, והכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר. לא משהו שעובר מסך.

נוסטרדמוס – הכל בתיבול של דרמטיזציה לעתיד הרסני יותר (מקור: וואללה! 01.01.20)

קורצווייל מצידו מתאר את הסיבה לעיסוקו בחיזוי העתיד באופן הבא:

The reason I became interested in trying to predict certain aspects of technology is that I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing. Most inventions and inventors fail, not because they are unable to get their gadgets to work, but because their timing is wrong, either introducing their innovation before all of the enabling factors are in place, or too late, missing the window of opportunity

נבואה זה עניין של טיימינג! העניין הוא לזהות חלון הזדמנויות לקידום גאדג'טים! זה הדחף של קורצווייל לעיסוק בעתיד. בהמשך הוא מספר שכמהנדס הוא התחיל לאסוף דאטה על טכנולוגיה בתחומים שונים. בהתחלה, כך הוא מסביר, הוא לא ציפה שהמחקר שלו יצייר תמונה ברורה והוא בסך הכל קיווה להצליח להפיק כמה ניחושים חכמים. והכל במטרה להתאים את הפרויקטים הטכנולוגיים שלו, מתוך הבנה שבזמן שהממציא עובד על המצאותיו, העולם משתנה.

מה שגילה קורצווייל להפתעתו היה שבטכנולוגיה של מידע – האינטרנט, המחשוב, הבנת הגנום או המוח – ההתקדמות היא תמיד מעריכית-אקספוננסיאלית. התפתחות הטכנולוגיה עוקבת אחר תנועת S באופן מדויק – פרדיגמה ממריאה בתנופה, ממצה את הפוטנציאל שלה ואז מתמתנת. בשלב הזה מתכנסים הממציאים כדי ליצור את הפרדיגמה הבאה, עד שהטכנולוגיה ממריאה מחדש להשלמת ה-S, וחוזר חלילה.

המדעיזציה של הנבואה

מעניין לבחון, דווקא על רקע נביאי העבר, את קורצווייל כנביא מודרני.

מצד אחד אנחנו מוצאים מוטיב חוזר – אדם שפיתח שיטה להפקת נבואות, שמאמין ביכולתו לאפיין עתיד על בסיס נתונים ומידע עכשווי. זה אותו שכנוע בשיטה, אותה אמונה בהבנה של תהליכי עומק וראייה דרך המציאות, אותו ביטחון באפשרות לצפות גלגולי גלגולים.

מצד שני, יש גם כמה הבדלים מהותיים. תוכן הנבואות של קורצווייל הוא פומפוזי אך כפי שראינו, הדחף המקורי שלו היה די פשוט, יש שיאמרו פשטני: " I realized about 30 years ago that the key to being successful as an inventor was timing". שמתי לב, רציתי להצליח, מצאתי לי שיטה. מדובר בדחף אישי, אולי אפילו עסקי. והמטרה מה היא? בסך הכל להתאים את הטכנולוגיה הנכונה לתזמון המתאים.

קורצווייל נבדל מקודמיו גם מבחינת קהל היעד שלו. במקרה של ירמיהו אם אין עם חוטא שצריך לקבל נזיפה, אין ירמיהו. הנביא המקראי שואב את הצדקתו ממצב פגום – וכשהכל מושלם אין טעם שיתנבא, וכדאי להסב מקצוע. בניגוד לזה, קורצווייל, לפחות במקור, פיתח נבואות כמו שג'ובס וגייטס פיתחו מחשבים – במוסך. אמנם עם הזמן נוצר הייפ די משמעותי ביחס לנבואות קורצווייל, הוא עצמו הפך לסוג של רוקסטאר של העתידנות, והנבואות שלו הפכו ליותר ויותר מהדהדות. אבל כשקוראים את דברי קורצווייל לגבי הדחף הראשוני שלו, הדברים חוזרים פתאום לפרופורציה סבירה בהרבה.

ייתכן שלשוני הזה, שזיהינו מתוך השתלשלות הנביאים מהתקופות השונות – המקראיים, נוסטרדמוס, קורצווייל – אפשר גם לתת שם, שכן אולי יש לנו מול העיניים מגמה מעניינת של מדעיזציה של הנבואה.

לירמיהו לא היו, מטבע הדברים, יומרות מדעיות – נבואה מקראית נובעת לרוב מחזיון או חלום שממלאים את הנביא באיזו תובנה חדשה. הנבואה של נוסטרדמוס כבר עשתה איזשהו צעד – היא הייתה מבוססת אסטרולוגיה. אסטרולוגיה נתפסת היום כפסאודו-מדעית במקרה הטוב, אבל מבחינת נוסטרדמוס היא הייתה עיסוק מכובד ביותר (אם כי יש להזכיר שמבחינת הכנסייה הדבר נחשב לכפירה בעיקר). ואולי זו עוד סיבה לכך שהוא לא רצה להיקרא נביא? כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא אינו שרלטן, אלא חוזה עתידות מכובד?

בהגיענו לקורצווייל אפשר לראות צעדים משמעותיים לנבואה כמו-מדעית, ואולי מדעית ממש. יש לו שיטה עם חוקיות ברורה שרלוונטית לטכנולוגיות מסוימות, אך לא לאחרות. הנבואות ניתנות לתיקוף, הגם שהן נתונות לפרשנויות שונות. ועוד, מתקיים ויכוח ביחס לאותן פרשנויות. וכשקורצווייל יוצא להגנת עצמו הוא לא מהסס להביא הסברים אנליטים, מדודים וחדים.

האורקל מדלפי

עם כל זאת, ישנה הסתברות לא נמוכה שקורצווייל יישאר בראי ההיסטוריה נביא נקודתי ואזוטרי. הזמן ימשיך לזרום, ונבואותיו יתגשמו, כן או לא. ובמקרה הטוב ב-2099 תתפרסם כתבה בסגנון נוסטרדמוס.

מה שבאמת מעניין בכל המהלך הזה הוא התובנה שתהליך המדעיזציה, הוא סימפטום למשהו עמוק בהרבה. למעשה, היחס שלנו כחברה אנושית לעתיד הוא שהשתנה. החיוניות שבלחזות את העתיד, הקריטיות של יכולת זו להמשך ההתפתחות (המעריכית?) שלנו כחברה – שוברת כל שיא. חשבו על זה כך: ללא אמונה בעתיד – אין כלכלה, אין תכנון ארוך טווח, אין לבשל בערב שבת כי מחר שבת. הקידמה תלויה במידת האמון של בני האדם בעתיד של עצמם – אפשר גם להרגיש זאת היום, עת בה האמון מתפורר לו במעט. מעניין אגב מה יהיה לקורצווייל להגיד על זה. הוא הרי טוען שכוח המחשוב הגדל מעריכית הוא שמבטיח התפתחות טכנולוגית מעריכית. אני הייתי רוצה להזכיר לו שאם לבני אדם לא היה אמון מבוסס תחזית שבעוד X שנים יהיה צורך בכל הטכנולוגיה המעריכית המדוברת – ייתכן ששום דבר לא היה קורה.

המקום שתופס תכנון העתיד הביא לכך שפותחו עם השנים יותר ויותר כלי חיזוי. הזדמן לי לאחרונה לעיין באחד מהם – 'שיטת דלפי', אולי דווקא בגלל המיתוג המעניין: לוקחים מוטיב מיתולוגי-נבואי אולד-סקול, ומגיירים אותו לשפה מודרנית. ואם כבר מוטיב חוזר, אז בדיעבד ממציאי השיטה לא רצו את האיצטלה הניסית הזו, ממש כמו נוסטרדמוס. כך במילותיו של Dalkey, אחד ממפתחי השיטה וחוקר במכון RAND:

[…] the term implies something oracular, something smacking a little of the occult – whereas, as a matter of face, precisely the opposite is involved; it is primarily concerned with making the best you can of a less than perfect fund of information

שיטת דלפי מבוססת על תהליך של 'להעריך-לדבר-להעריך'. מגישים לקבוצה של מומחים שאלון בנושא מסוים. פותחים בסבב ראשון שבו המומחים ממלאים את השאלון. מגישים אותו למנחה שמנתח את התשובות ומפיק מסקנות ראשוניות. מפרסמים אותן בצורה אנונימית ולאחר מכן פוצחים בסבב נוסף של תיקונים. השיטה מאמינה שבזכות החוכמה המשותפת, מנעד התשובות יקטן, והקבוצה תתקדם לעבר 'תשובה נכונה'.

האם נכון לסדר שיטות כמו דלפי על הספקטרום הנבואי, יחד עם החברים האחרים שבהם עסקנו לעיל? אולי זו נבואה שונה במהות – היא מבקשת לוותר על היומרה לחוקיות, מתנחמת בחוכמת המונים ומקווה שעם קצת הכוונה היא תספק תשובה נכונה (בתרגום חופשי לדברי Dalkey: "ברמה העקרונית, השיטה מנסה לעשות את המיטב עם בסיס מידע פחות ממושלם").

יש פה עוד הרבה חומר למחשבה, ובטוח שהכותב הבודד לא יוכל לספק כאן תשובה נכונה. אבל מעתה אפשר אולי להודות באיזושהי אמת – נבואה היא נבואה היא נבואה.

תמונת שער: Alina Vilchenko

מוזיאון של שטויות: על ארכיון האינטרנט

יום אחד מצא את עצמו האינטרנט כלוא בתוך כונן קשיח ומאז הוא מתחבט לגבי הזהות של עצמו.

בקהיר, בירת מצרים, ניצב לו מבנה. במבנה זה, שאינו אלא בית כנסת, נמצאת עליית גג. אם תעלו אליה, תמצאו אוצר: רבבות רבבות עמודים של כתבי יד עתיקים ונדירים ביותר שוכבים להם שם כבר מאות בשנים. זוהי 'גניזת קהיר'. היא התגלתה לגמרי במקרה בשנות ה-1860 והפכה מאז למקור בלתי נדלה של כתבי יד נשכחים: יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד חשפו בה תגליות מרתקות.

אל גניזה משליכים ספרים כלאחר יד. ההלכה היהודית מבקשת שספרים הנושאים שמות קדושים יכובדו ושבמקום להיזרק אל הלא נודע, הם יזכו לאכסניה ראויה. אם תרצו – הגניזה אינה אלא פח אשפה מכובד אליו משליכים בני אדם אוצרות בחוסר מודעות מוחלטת. וראו זה פלא – דווקא מפח אשפה זה, צמחו להם גילויים כה חשובים.

לא הרבה יותר ממאה שמונים קילומטרים משם נח לו מאגר עצום מסוג אחר. ב-"Bibliotheca Alexandrina" שבמרכז אלכסנדריה, אוגר מאז 2002 ה-Internet Archive, "ארכיון האינטרנט", את בסיס הנתונים העצום שלו. בתחילה ביקש הארכיון האמריקאי מהמצרים לשמור אצלם 1 פטה-בייט (1000 טרה-בייט) שהחזיקו את כל האינטרנט מהשנים 1996-2001. אך מהר מאוד צר היה המקום מלהכיל. הקפיצה הראשונה הייתה ל-1.5 פטה-בייט. היום יש בספריה כבר 4.9 פטה-בייט, קפיצה של כמעט 500 אחוזים, מספר דמיוני שמהווה רק נתח מסוים מתוך הארכיון, המגיע לכדי 45 פ"ב בסך הכל.

ה-Bibliotheca Alexandrina – אוגרת את האינטרנט מאז 2002 (מקור: Carsten Whimster)

אגרנים ללא מעצורים

מכירים את האנשים האלו שיעדיפו לאגור הכל בארגזים חתומים בעליות גג, העיקר לא לזרוק לפח?

יש סיכוי לא רע ש-Brewster Kahle הוא אחד מאלו. קייל, חוקר ב-M.I.T, הקים לפני כעשרים שנה את ארכיון האינטרנט ומאז הוא עומד בראשו. הרעיון שלו היה פשוט – האינטרנט הוא יצירה אנושית, ובתור שכזה צריך להנציחו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.

רעיון קטן לקייל, משמעות גרנדיוזית לארכיון. המשמעות של לשמור-את-האינטרנט-כולו היא שהיום הארכיון מחזיק בשרתים שלו לא פחות מ-400 מיליארד פריטי מידע – דפי אינטרנט, סרטים, ספרים, שהם בערך 1000 פעמים ספריית הקונגרס האמריקאי, הספרייה הגדולה בעולם, שאליה נחזור גם בהמשך.

שמירת האינטרנט היא שיטה לא רעה להתמודדות עם התזזיתיות של המדיום: אתרים עולים, אחרים יורדים; קישורים משתנים ומתיישנים. ממש כמו פרח שפורח רגע אחד ונובל בחטף. חוקרים מלוס אלמוס, ניו מקסיקו, שהתעניינו בתופעה הזו בחנו 3.5 מיליון מחקרים אקדמיים במדע, טכנולוגיה ורפואה מהשנים 1997-2012. מסקנתם הייתה שחמישית מהקישורים המובאים בהערות שוליים במאמרים אקדמיים מובילים לשומקום, פשוט אבד עליהם הכלך. כן כן, אותן הערות השוליים שאמורות לבסס את המחקר, להושיב את החוקר על כתפי ענקים ולהפוך את המאמר לאמין – מסתבר שהן תזזיתיות בעצמן. ויש לזה אפילו שם – The Reference Rot ('ריקבון הקישור').

איך זה עובד? היכונו למסע בזמן

באינטרנט מסתובבים להם זחלנים (Web Crawlers). הזחלן הוא בוט הסורק בהתמדה את הרשת ואוגר עותקים של דפים באופן שיטתי. כשהוא מגיע לדף הבית של אתר מסוים, הוא קודם כל ישמור אותו, ולאחר מכן הוא יגלוש דרך כל הקישורים שנמצאים בדף. וכך הלאה – בכל דף הוא יאתר את הקישורים, יזדחל דרכם עד שיגיע לרמת העומק שהוגדרה לו, כלומר, דרך כמה דפים עליו לעבור עד שהוא צריך לעצור.

כדי לאפשר שימוש נוח במידע שנאגר, נבנתה ברבות הימים "מכונת הזמן" (Wayback Machine). הגשמת חלום ישן – בחרו אתר, בחרו תקופה, וצאו למסע לעבר. בדרך תראו אולי נופים מרתקים – החל מה-gif של אתרים שב-"under construction" שהיה כה אהוב בשנים הראשונות לאינטרנט, מוני המבקרים בספרות הירוקות המכוערות, הפורומים של שנות ה-2000, ועד ה-Web 3.0 הבוגר אותו אנו מכירים.

עידן התמימות: פייסבוק מחברת בין בתי ספר, על החתום מ. צוקרברג (פייסבוק ב-12.12.2005, מכונת הזמן)

דילמת הארכיונאי

כשאתם מסדרים את הארון ומחליטים מה לשמור ומה לזרוק, אתם מקבלים החלטה. החלטה קלה אולי, חסרת משמעות לכאורה, אבל החלטה. השאלה שעולה ביחס למאגרי מידע, בהיסטוריה הקלאסית כמו גם בדיגיטלית, היא בדיוק אותה השאלה: כיצד לנצל את המשאבים המוגבלים? מה לשמור ועל מה לוותר? על מה יתבזבזו משאבי הזחלן והשרתים?זוהי דילמת הארכיונאי.

מבחינה טכנית נפתרת הדילמה בכמה דרכים. לא כל האתרים נדגמים באותה תדירות, ולמען האמת בנתחים משמעותיים מהרשת הרובוט מבקר רק לעיתים רחוקות. המנהג שלו הוא לבקר כל חודשיים ולפעמים יותר כך שנוצרים מרווחי זמן ריקים וחוסר המשכיות. לרובוט יש טריק נוסף כדי לחסוך בזיכרון: כשהוא מזהה שאובייקט כבד משקל לא השתנה בין הביקורים, כגון תמונות, הוא ישמור את הדף מבלי לעדכן את התמונה. על פי הדיווחים זה מביא לתקלות לעיתים, כמו אתר שנשמר עם תמונה לא מתאימה בשל טעות בזיהוי. ולבסוף, כאמור, לרובוט מגבילים גם את עומק החיפוש באתר, אז ייתכן מאוד שדפים בעומק שלישי או רביעי של האתר לא  ישמרו.

להחלטות טכניות יש תמיד השלכות אנושיות וערכיות, החורגות מהטכניות הצרה. צריך רק לפקוח עיניים כדי לזהות אותן. בהקשר הארכיון אחת ההשלכות היא שאם אי פעם תרצו לחקור את התפתחותו של האינטרנט בעזרת מכונת הזמן – תצטרכו לזכור שאתם לא פוגשים את האינטרנט כפי שהיה. מה שנמצא אל מול עיניכם אינו אלא בבואה של האינטרנט ברגע נתון. צילום מסך.

כלומר, הגם שהארכיון מאוד היה רוצה להנציח את האינטרנט בשלמותו ומושלמותו, זה לא לגמרי זה. וכפי שנראה, מכאן, זה רק הולך ומסתבך.

הפוליטיקה של הזיכרון

ככל שדיון ברשת מתארך, הסבירות שמישהו יעשה השוואה לנאצים עולה – כך על פי חוק גודווין. לאחרונה מתפתח חוק אוניברסלי קצת אחר: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברשת, יושב טראמפ עם נרגילה. הנשיא מעורר המחלוקת נוטה לשמש כדוגמה האולטימטיבית, או כאנטי-דוגמה, בהרבה מאוד דיונים. גם אנחנו ניכנע לטרנד, ולו רק לרגע קט.

ביולי 2016 הצהיר טראמפ בראיון: "אין לי שום קשר לפוטין… נראה לי שמעולם לא פגשתי אותו". המראיין העמיד אותו מיד על כך שבעבר הוא דווקא כן הודה בקשרים עם השליט הרוסי. מזל שאחד השותפים של ארכיון האינטרנט, Political TV Archive, איפשר בדיקת עובדות מהירה שהפריכה גם היא את ההכחשה של טראמפ. דוגמה ראשונה לאתגור של הנשיא ההסגוני מצד הארכיון.

בנובמבר באותה השנה הכריע טראמפ את הילארי. מיד הודיע קייל, מייסד הארכיון, שהוא פועל בנמרצות ליצירת העתק של הארכיון בקנדה. קייל חשש, באמת ובתמים כנראה, שממשל טראמפ יטיל מגבלות שונות ומשונות על הארכיון והכין תכנית מילוט.

לא עברו חודשיים והודיע הארכיון על הקמת "ארכיון טראמפ". לא… אין מדובר בשגעון גדלות של הנשיא האמריקאי, אלא להיפך, על מאגר מידע שיזם ארכיון האינטרנט שמתמקד אך ורק בדונאלד טראמפ. בהודעה על ההקמה השתדלו מאוד אנשי הארכיון להביא הצדקות לכאורה-ניטרליות לחשיבות של ארכיון טראמפ – "חשוב לבדוק עובדות", "בהמשך נקים עוד כאלו"… אך כפי שנאמר יפה באחת התגובות: "שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… ארכיון האינטרנט מאבד מאמינותו ופוגע בתדמיתו כמאגר ציבורי המשרת את הציבור מבלי לנקוט בעמדה פוליטית".

"שמתי לב שהמאמר הזה לא כלל קישור לארכיון אובמה… " – טוקבקיסט עוקצני על ארכיון טראמפ

כן, זה סופו של כל בלון. אמנם, אנחנו בעידן של 'פוסט-אמת' שבו השימוש ב'בודקי עובדות' מאפשר להתמודד עם מי שמביא את עיוות האמת לדרגת אומנות. אך לא ניתן להתעלם מכך שבימינו, לבדוק עובדות נגד טראמפ זה גם לנקוט בעמדה פוליטית. המעורבות של הארכיון בענייני פוליטיקה, גם אם בכובע של 'בודקי-עובדות', מראה שוב איך ליקוט ההיסטוריה, במקרה הזה על ידי זחלן ניטרלי שאוסף מידע ברשת, ומכונת זמן ללא תודעה פוליטית, איננו-וגם-לא-יכול-להיות יוזמה ניטרלית באמת. מי שמחזיק במאגר כה עצום, מי שבוחר ביחס למי למקד משאבים, וביחס למי לא, נוקט עמדה בתוך המשחק הפוליטי.

פח הזבל של האנושות

ב-2010 הכריזה ספריית הקונגרס האמריקאי שהיא תרכוש מטוויטר את כל הציוצים מאז 2006. היוזמה הזו שימחה אחדים, במיוחד היסטוריונים, אך הצחיקה אחרים שנטו לזלזל בה, עד כדי טענה שמדובר בהקמת "מוזיאון של שטויות" שלא ראויות להיכלל בפנתיאון הספרותי הלאומי (כאן).

האגירה הכוללנית נמשכה רק עד 2017, אז הספרייה הודיעה על מפנה במדיניות – מעכשיו היא תסנן חלקים מספריית הטוויטר ותתמקד בציוצים הנוגעים לאירועים שיש בהם אינטרס לאומי. ב'ווייט פייפר' בנושא הסבירה ספריית הקונגרס שטוויטר השתנתה עם השנים, ושלספרייה די בכל הציוצים שכבר ברשותה ואשר מתעדים את תקופת עליית הרשת החברתית. יתרה מזאת, היא הוסיפה, אין מה להיות מופתעים מהמהלך – מדיניות הארכוב של הספרייה תמיד הייתה סלקטיבית. גם כאן, חלק ראו את המפנה כמהלך מושכל, ואחרים כינו אותו "כישלון ברמה היסטורית".

ובאמת, ישאל השואל – איזה ערך יש בשימור הטוויטר, או כל רשת חברתית חברתית אחרת? מה חשיבות כל ערימת ההבלים המצויה שם, הבוטים, הפייקים, הציוצים הפוליטיים, שיתופי מנות המסעדות, כמות הלייקים בפוסטים חולפים ומתחלפים, תגובות שטניות, העמדת פנים לסלפי איקס, פוטושופ לסלפי וואי, מידע חסר חשיבות על היום שעבר עלי או על ההוא שמחפש דירה בנסיבות משמחות. כפי שהצהיר האינטלקטואל הצרפתי אלן פינקלקראוט – מה שהולך באינטרנט "זה פח זבל" ("c'est une poubelle"). ואם אכן זה פח אשפה – מה העניין בלהנציח את זה?

האינטרנט הוא פח זבל (מקור: Pawel Czerwinski, Unsplash)

האינטרנט הוא פח זבל. אבל האם אין מה להרוויח מפחי זבל? זה הזמן לזכור שתגליות ארכיולוגיות והיסטוריות חשובות התגלו דווקא בזכות פחי זבל: שאריות האוכל והגללים שהשאירו בני אדם לפני כמה אלפי שנים בנונשלנטיות הם שיעור מאלף לחוקר, ממש בית ספר לאדם. הם לפעמים מלמדים יותר מכל דבר אחר לגבי הרגלי תזונה, חקלאות, ציביליזציה.

מאיפה לנו לדעת מה יועיל למחקר של העתיד ומה לא? קחו למשל את אבן רוזטה שבזכותה פוענח כתב החרטומים המצרי. זוהי כתובת אבן שנחקקה לשעתה – למחוקק, במובן הפשוט של המילה, לא הייתה קמצוץ כוונה שהיא תמלא תפקיד היסטורי. כך גם גניזת קהיר, שאיתה פתחנו את המאמר, ועוד רבים וטובים.

ובמילים אחרות – באיזו זכות נוכל להחליט מה שווה ומה לא? אולי הזבל של היום הוא האוצר של המחר? רק ההיסטוריה יודעת לשפוט.

כונן קשיח מחפש זהות

בהתחלה נאגר האינטרנט כדי להנציח יצירה אנושית בשלמותה. אך אט אט החלו הזדחלו להן שאלות בדבר הניטרליות של הכונן הזה, ותהיות לגבי זהותו.

האם האינטרנט צריך להישמר כפח זבל אחד גדול, מאגר מבולגן וניטרלי שבו מקסימום מידע מהרשת ללא הבדל מקור/חשיבות/רלוונטיות, ושמשאיר לדורות הבאים את החירות לסנן ולהחליט מה מעניין ומה לא?

או שמא יש מקום לעיבוד מסוים: כמו גניזה שבה נשמרים רק החלקים הראויים לכבוד או כמו ספריית הקונגרס האמריקאי ששומרת עכשיו רק את הציוצים בעלי הערך, קרי – אלו שבני האדם של היום החליטו שיהיה להם ערך בראי ההיסטוריה של המחר?

ואולי הארכיון צריך להפוך במרוצת הזמן למוזיאון? קומה ראשונה – תערוכת "נשיאים מהעבר" – קצת טראמפ, קצת אובמה. במתחלפות – תצוגת "קורונה – המגפה (שלא) הייתה". ובאגף הנוער תמצאו את "להיות מילניאל" – מבחר סרטוני טיק-טוק משנות ה-2010. הכל מסודר לביקור, עכשיו רק תבחר.

זו שאלה להיסטוריון שבקהל – מה היית מעדיף אי-שם ב-2050 או 2070 בתור חוקר היסטוריה אינטרנטית? שיעשו לך חצי עבודה ויסדרו לך את עיקרי הדברים יפה יפה, או שישאירו לך את החדר מבולגן, ואתה כבר תדאג לעשות בו סדר? שהארכיונאי העכשווי יהיה איש חמור סבר שמזלזל במה שנחזה כשטויות ברשת, או שייתן את החופש לשמר הכל – כי מי יודע, אולי זה יעניין מישהו מהעתיד?

וזו כמובן גם שאלה לכולנו – איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו? אנחנו מעדיפים להיחקק יחד עם כל האוצרות והשטויות שיודע האינטרנט להציע? או שטוב לנו לזקק את שעותינו היפות, במחיר יומרנות מסוימת כאילו אנחנו יודעים מה טוב ומה רע, מה נכון לשמור, ומה לא?

ולסיום, זחלן אם אתה שומע אותי, ארכב נא את הפוסט הזה – יש בי עוד תקווה שהוא יעניין את דורות העתיד.

(תמונת שער: Anna Shvets, Pexels)